שחיתות, לא ביג דיל

.

מרגישים שאט נפש? תחושת קבס שוב מטפסת במעלה הגרון? או שאולי כבר התרגלתם והפסקתם להתעמק בפרטי פרשת השחיתות והשוחד האחרונה?

ובכן, יש לנו חדשות טובות עבורכם: מוואשינגטון זה נראה על הכיפאק. לפחות כשמסתכלים דרך המשקפיים של נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, העושה בימים אלה בדיוני קרן המטבע הבינלאומית. בראיון ל-TheMarker הוא מסביר ש"ישראל אינה מדינה מושחתת במיוחד. יש המון חקירות שמתחילות, אך אין הרבה הרשעות. אנחנו רצים להאשים אנשים. המערכת מגיעה מהר מאוד להאשמות. הרושם שלי הוא שאין כאן רמת שחיתות מיוחדת".

פישר הוא איש העולם הגדול. לאורך הקריירה שלו הוא כבר נתקל מן הסתם בהרבה שחיתויות - בעיקר כשכיהן כסגן יו"ר קרן המטבע הבינלאומית וטיפל אישית בכמה מהמשברים הפיננסיים הקשים ביותר שאירעו במדינות מושחתות מאוד.

פישר הוא כלכלן חשוב ובנקאי מרכזי מהולל, אבל מתקשה להבין את מעמדו הציבורי. כשנגיד בנק מרכזי מסביר ש"השחיתות אצלנו לא מיוחדת", הוא בעצם מאותת לכל המשק ששחיתות זה דבר רגיל, מקובל - ולא צריך לעשות ממנו עניין גדול, כל עוד היא אינה מתפתחת לממדים של "שחיתות מיוחדת".

האדישות המסוימת שפישר מגלה כלפי גילויי השחיתות במשק הישראלי בשנים האחרונות אינה רק בעיה מוסרית, אלא בעיה כלכלית של ממש: פישר הכלכלן בוודאי יודע ששחיתות מביאה להקצאת מקורות מעוותת ולפגיעה בתמריצים הכלכליים ובשוויון ההזדמנויות בשוק העבודה.

פישר מקונן בראיון על בריחת המוחות מישראל, בעיקר מהאוניברסיטאות. הוא צודק. אבל האם לא עלה על דעתו שישנם צעירים, מוכשרים, בוגרי אקדמיה, שקוראים מדי בוקר בעיתון על הנפוטיזם, על העדפת המקורבים, על תפירת הג'ובים והמכרזים, ומחליטים שהם מאמצים את השיטות הרקובות או מחפשים את עתידם במקום אחר?

השאלה אם בישראל יש לנו "שחיתות מיוחדת" אינה חשובה כל-כך: כל איש ציבור, בעיקר נגיד בנק מרכזי, צריך להביע עמדה תקיפה וחדה נגד שחיתות. אלא שלפישר יש בעיה: הוא עומד בראשו של אחד הבנקים המרכזיים היחידים בעולם המערבי שבו נחשפו על ידי מבקר המדינה שורה ארוכה של מעשי שחיתות חמורים.

הטענה של פישר כי בישראל יש יותר מדי חקירות ופחות מדי הרשעות מוזרה. בבנק ישראל נחשפה שורה ארוכה של מעשי שחיתות חמורים שהבנק עצמו אינו כופר בהם. איש לא חולק על העובדות בכל החשיפות האלה, אבל המשטרה והפרקליטות לא פתחו עד היום בחקירות פליליות כדי למצוא את האחראים. ידיהן עמוסות בחקירות פליליות אחרות.

ומה שחשוב יותר: שחיתות אינה רק כתב אישום שמסתיים בהרשעה. ישנם הרבה סוגי שחיתויות שאינן פליליות, או כאלה שהסיכוי להוכיח את הכוונה הפלילית מאחוריהן נמוכה. אבל הן עדיין שחיתות, שדוקרת את העין.

ראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, לא הורשע בשום עבירה פלילית - אבל כל מסכת העובדות שקשורה בפרשות הרבות שבהן היה מעורב בעשור האחרון, מצביעה על נורמות מושחתות ומכוערות. הדו"ח של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על פרשת האי היווני אמנם הסתיים בטענה שאין ראיות למעשים פליליים, אבל הציג דפוסי פעולה מושחתים.

בשבוע שבו היועץ המשפטי לממשלה פותח בחקירה פלילית, שלישית, נגד ראש ממשלה מכהן, ושבו מפורסמת טיוטת כתב אישום נגד שר אוצר, פישר מנסה לשווק לנו שמצב השחיתות בישראל לא כל-כך נורא, ושהבעיה היחידה היא הרעש שאנחנו עושים בקשר לשחיתות.

האומנם? שערו בנפשכו מה היה קורה אם שר האוצר האמריקאי או הבריטי היו מואשמים בגניבת כספי הציבור. האם המערכות הפוליטיות והציבוריות במדינות האלה, שפישר מכיר היטב, לא היו רועדות?

אברהם הירשזון היה עסקן פוליטי קטן שלא היה ראוי להיות שר אוצר או חבר כנסת. על פי טיוטת כתב האישום, הוא היה גם נוכל קטן שגנב מיליונים בשיטות העלובות ביותר: מזומנים במעטפות וחשבונות הוצאות מנופחים.

אבל הירשזון אינו הסיפור כאן: מה שחשוב יותר הוא מדוע מונה לתפקיד שר האוצר, וכשמונה לתפקיד - מדוע המערכת הפוליטית והציבורית שתקה.

הירשזון הוא חוליה נוספת בשרשרת מינויים עלובים של ראש הממשלה אהוד אולמרט; עסקן פוליטי קטן שאולמרט ידע שהוא יכול "לסמוך עליו".

בתי המשפט אוהבים להתפלפל עד אין סוף בשאלה מהי "הפרת אמונים". אבל כל בן אדם עם שכל ישר מבין היטב מהי הפרת אמונים כשהוא רואה אותה. מינויו של טיפוס מסוגו של הירשזון לתפקיד שר האוצר אולי אינו פלילי - אבל מדובר בהפרת אמונים כלפי הציבור, שעל נכסיו ורווחתו מופקד ראש הממשלה.

לאברהם הירשזון היתה חברה צעירה. לילך נחמיה שמה. בעולם שבו חיים הירשזון ואולמרט חברות היא ערך עליון, ולחברים צריכים לדאוג.

ומהי בעצם ההגדרה של "חבר"? חבר הוא אחד שאתה דואג לו ועוזר לו - אבל לעולם באמצעות כספים ומשאבים שאינם שלך. ברגע האמת גם הוא יגמול לך ב"חברות" - באמצעות השליטה במשאבי הציבור שהופקדו בידיו.

על פי טיוטת כתב האישום שהוגש שלשום, התברר שהירשזון רצה לדאוג לחברה שלו. אז הוא אירגן סידור נחמד: לילך נחמיה קיבלה משכורת של 5,000 שקל בחודש ממשרד עורכי הדין של ברוך אדלר - מבלי לעבוד שם בפועל - כשבמקביל הוגדל שכר הטרחה ששילמה הסתדרות העובדים הלאומית למשרדו של אדלר. וזוהי תמציתה של החברות: אני אשתמש בכסף של אחרים כדי לדאוג לך.

אבל לנחמיה היה תיאבון גדול: 5,000 שקל לא הספיקו לה כמובן. מה שמביא אותנו לחקירה פלילית אחרת, שנפתחה השבוע, נגד ראש הממשלה. אחד המינויים המפוקפקים שעשה אולמרט כשהיה שר התמ"ת הוא מינויה של נחמיה לג'וב חדש, שהומצא בעבורה, של סמנכ"לית הרשות לעסקים קטנים.

אולמרט ויד ימינו רענן דינור מינו את נחמיה לתפקיד הזה, אף שנפסלה על ידי ועדה ציבורית מלכהן בתפקיד אחר ברשות הממשלתית לתיירות, בגלל הזיקה הפוליטית שהיתה לה ובהיעדר כישורים מיוחדים.

בחקירות הפליליות יוכלו כמובן אהוד אולמרט ואברהם הירשזון למוטט את כל הקו של הפרקליטות:

הרי איך אפשר בכלל לטעון כי לילך נחמיה חסרה כישורים מיוחדים אם הצליחה להפוך לחביבתם של הירשזון ואולמרט?