עורכי דין חרדים: "מתייחסים אלינו כמו אל אתיופים"

"כשאומרים עלי עורך דין חרדי אני מתקומם", אומר עו"ד רוני פאלוך, בוגר הקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו ושותף במשרד עורכי דין אזרחי ששני סניפיו ממוקמים בבני ברק ובירושלים. "אני לא מבין מה זה עורך דין חרדי. כמו שאני לא עורך דין ג'ינג'י, אני לא עורך דין חרדי, את מי זה מעניין שאני בלילה מתפלל ערבית, זה בכלל לא רלוונטי".



ייתכן שהסיבה שקשה להתעלם משיוכו המגזרי-דתי של פאלוך היא מיעוט עורכי הדין החרדים - בוודאי אלה המתהדרים בסממנים חיצוניים כמו זקן עבות, כיפה שחורה וחליפה שחורה - בקרב כלל עורכי הדין בישראל. בעוד עורכי דין חובשי כיפות סרוגות מהמגזר הדתי-לאומי משתלבים בקלות בקרב משרדי עורכי הדין, קטנים וגדולים כאחד, ואינם זוכים בתשומת לב מיוחדת על חבישת כיפה (ונציין רק כדוגמה עורכי דין מובילים כגון יעקב נאמן, שלמה נס, אילן בומבך ואחרים), עורכי דין מהמגזר החרדי נחשבים עדיין לזן נדיר.



מיעוט עורכי דין חרדים בעמדות בכירות מעורר את השאלה אם מדובר בבחירה או בכורח. לדברי עו"ד מרדכי איזנברג, עורך דין חרדי שמשרדו שבבני ברק עוסק במקרקעין ובמשפט מנהלי וחוקתי, עורכי הדין החרדים סובלים מדעות קדומות. לדבריו, "לעורכי דין חרדים יש מלכתחילה בעיה של סטיגמה שלילית, כמו לאתיופים. כל אחד מאיתנו צריך להוכיח שהוא 'נורמלי'".



גם שופטים, לדבריו, מושפעים מהסטריאוטיפ הזה: "כשאתה מופיע לפני שופט שלא מכיר אותך אתה רואה מיד את הגישה השלילית. תמיד חושבים שאתה מייצג אינטרס מגזרי צר ובודקים מה האינטרס שעומד מאחורי הפעולות שלך, בעוד שאצל עורכי הדין החילונים לא מחפשים את האינטרס הצר. היה לי מקרה שהופעתי במחוזי בתל אביב וטענתי להטעיה צרכנית מסוימת בקשר למוצר שהיתה בו הטעיה בכשרות, מיד הצד השני קרא לי רב, וניסה להציג את המקרה כריב בין רבנים שבית המשפט לא צריך להתערב בו. אני הייתי צריך להסביר לשופט במשך רבע שעה מדוע השימוש בתואר רב נעשה במכוון ומדוע אני לא רב, כדי שיסכים לדון בסוגיה".



איזנברג אינו אוהב שחושדים בו כי הוא פועל בשליחות המגזר. הוא בכלל הקים ועומד בראש התנועה להגינות שלטונית שחרתה על דגלה מטרות עקרוניות כמו "טיפול בהטמעת הגינות ומינהל תקין ברשויות השלטון ובגופים הציבוריים". האם הוא לא נחשב לחריג בקרב החברה שממנה הוא בא? "נכון שאני חריג", מסכים אייזנברג, "אבל לא רק בקרב הציבור החרדי אלא גם בקרב הציבור החילוני. לא ראיתי שעורכי דין חילונים דואגים לאזרח הקטן, כל אחד עסוק בענייניו ובפרנסתו".



פאלוך, המתמחה בדיני תעבורה, סבור כי האמירה לפיה עורכי הדין החרדים סובלים מסטיגמה שלילית מוגזמת. "נכון שיש חשדנות בשוק ואי אפשר להסתיר את זה. אני בשביל להגיע לקו האפס שמגיע אליו עורך דין רגיל צריך להוכיח הרבה יותר, קודם כל גם ברמה האישית ואחר כך ברמה המקצועית וברמה המסחרית". עם זאת הוא מוסיף: "זה לא סוף העולם, זה אתגר. אנחנו הנחשונים הראשונים שפורצים את הדרך, מי שרוצה שהכל יוגש לו על מגש של כסף לפי הזמנה, יכול לשבת ולהמתין עד שזה יקרה".



באשר ליחס של השופטים כלפי עורכי הדין החרדים, פאלוך אומר כי מעולם לא סבל מאפליה וכי היחס כלפיו הוא יותר מהוגן: "מי שמחפש להרגיש מופלה ירגיש מופלה, אבל זה לא משהו שיש בו ממשות. מה שכן, מסתכלים עלי כחריג. קורה לי לא פעם שאני צריך להסביר לשופט שאני עורך הדין המייצג בתיק, אפילו שאני מגיע עם מדי משפט. השופטים לא יודעים בדיוק איך לאכול אותנו, מתייחסים לעורך דין חרדי כסוג של אטרקציה. יש כאלה שמביעים המון הערכה ויש כאלה ששואלים את עצמם: מה זה הדבר הזה? אין להם הסבר לכך ואני צריך להוכיח להם שאת הקרניים השארתי בבית, ורק את הזקן והפאות שכחתי להוריד". למרות זאת, מוסיף פאלוך, אדם עם חוש הומור שופע, "גם השופטים אחרי דיון או שניים משנים את היחס ומבינים שאפשר ואף רצוי לזרוק איזו בדיחה על דתיים באולם, זה שובר את הקרח". ביחס למשרדים הגדולים פאלוך סבור שהמצב יותר בעייתי.



בפסח הוא לא ירצה לעבוד וגם בסופי שבוע



לדבריו, "יש איזושהי אפליה במשרדים הגדולים כלפי עורכי הדין החרדים. למתמחה או לעורך דין חרדי יהיה קשה מאוד להתקבל אליהם. הם רואים את החזות שלנו שהיא שונה, ובנוסף הם אומרים לעצמם: בפסח הוא לא ירצה לעבוד, ובסופי שבוע הוא לא יוכל לעבוד, ועובדה שהם לא לקחו מתמחה אחד עד היום, אפילו שהמתמחה החרדי הקלאסי יהיה יותר משקיען מכולם כי הוא בחר את לימודי המשפטים כדרך חיים".



עו"ד דוד שוב, חרדי בעל משרד פרטי בתל אביב המתמחה במקרקעין, מסכים עם הדברים. לדבריו, "חרדי רגיל לא מתקבל לעבוד במשרדים הגדולים; כשהוא מגיע לראיון אני בטוח שחילוני עם כישורים זהים מתקבל לפניו, וזה טבעי, אדם אוהב את הדומים לו. עורכי דין הם אנשים מאוד מעשיים שרוצים לעשות כסף, למה הם צריכים מישהו זר במשרד? עורך הדין שמראיין מועמד חרדי לא ירצה לחשוב פעמיים לפני שהוא מספר במשרד בדיחה גסה, הוא יעדיף לקבל מישהו שיוכל לדבר איתו באותה שפה. ואם מדובר בעורך דין שלמד במכללה נפרדת לחרדים הפער הוא עוד יותר גדול".



האם עורכי הדין החרדים אינם נוטים בעצמם להסתגר בדלת אמות הקהילה?



פאלוך: "אנחנו רוצים להשתלב במשרדים הגדולים, וזה לדעתי גם מאוד חשוב - לא רק לציבור החרדי אלא גם לחברה הישראלית. חרדי שהלך ללמוד משפטים יודע אילו פשרות הוא צריך לעשות כדי לעבוד במשרד חילוני גדול ובכל זאת הוא מוכן לפשרות כי הוא רוצה את ההכרה והלגיטימציה שהוא כמו כולם. אני לא הלכתי להיות עורך דין חרדי ואני לא רוצה להיות עורך דין של חרדים. זה שפתחתי משרד בבני ברק זה רק בגלל ששכר הדירה שם נוח לי, אבל זו רק שאלה של זמן עד שאעבור לאחד מהמגדלים בסיטי של תל אביב. אני חלק מהחברה הישראלית וכעורך דין אני לא נמנה על שום מגזר, אני נמנה על קהילת עורכי הדין".



שוב: "אני בטוח שזה נובע מכורח. אין לי ספק שכולם - חוץ מאלה שהם ראש קטן שרוצים רק להתפרנס וללמוד תורה בשאר הזמן - היו רוצים להתקבל למשרדים הגדולים. רוב האנשים שאפתניים וזה כך אצל כולם. אבל החרדים נמצאים בדיוק באותה הבעיה של האתיופים, ואולי מצבם אף יותר גרוע מזה של האתיופים כי החרדים נלחמו בממסד החילוני והם חשודים בכפייה דתית, כך שהם הרבה יותר 'האחר' מהאתיופים שלא נלחמו בממסד".



למרות הקשיים, פאלוך אופטימי ביותר לגבי עתידם של עורכי דין החרדים ויכולתם להשתלב בשוק: "ככל שיותר ויותר עורכי דין חרדים יצטרפו לשוק, ואם נהיה מקצועיים ונדע לא להביא את האג'נדות שלנו מהבית לתוך אולם המשפט ולא לעסוק בפוליטיקה במסדרונות בית המשפט - יתנו לנו את הכבוד וההערכה שמגיעים לנו בזכות ולא בחסד". גם אייזנברג צופה טובות. "כיום זה עדין לא במסות, אבל המסות יגדלו במשך השנים לאור הנהירה הגוברת והולכת ללימודי משפטים אצל החרדים".



לדברי הרב יחזקאל פוגל, מנהל הקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו (קמפוס נפרד לסטודנטים חרדים שבו גברים ונשים לומדים בכיתות נפרדות ובימים שונים) מספר הסטודנטים החרדים שסיימו את לימודיהם בשלושת מחזורי הלימודים שהושלמו עד כה במכללה הוא 224 (142 גברים ו-82 נשים). עד היום קיבלו רישיון עריכת דין 89 בוגרים, מתוכם 26 נשים. לדבריו, המחזור השלישי של הקמפוס עדיין בהתמחות והמחזור השני רובו טרם ניגש לבחינות.



ההערכות הן כי בנוסף לבוגרים בקמפוס החרדי סיימו עוד כעשרות בודדות של סטודנטים במכללות אחרות (כגון שערי משפט) ובאוניברסיטאות. לדברי הרב, הקריה מעודדת את בוגריה להתמחות במשרדים גדולים. "אנחנו מסבירים להם שעבודה בתוך המחנה החרדי בלבד - לא לכך התכוון המשורר. אנחנו נותנים להם את כל הכלים שיוכלו להגיע לציבור הכללי. לפעמים יש פער בין המצוי לרצוי, כמו אפליה או קשיים אחרים להתקבל, אבל אנחנו מעודדים אותם להשתלב בשוק הפתוח. לסטודנטים המצטיינים אנחנו עוזרים להגיע למשרדים היותר מכובדים כמו הרצוג-פוקס-נאמן".



האם הבוגרים מעדיפים להתמחות או לעבוד במקומות בעלי אופי חרדי?



פוגל: "ההיפך הוא הנכון. הם מחפשים דווקא מקומות לא חרדיים, גם מהסיבה הפשוטה שאין מספיק מקומות חרדים, וגם כי הם לא רוצים להצטמצם לעבודה בתוך המחנה, הם רוצים להרחיב את האפשרויות שלהם כמה שאפשר".



נשים חרדיות מעדיפות סביבה דתית



יתכן שהמצב מעט שונה בקרב הנשים החרדיות שלומדות משפטים. לדברי עו"ד ורדית רוזנבלום, בוגרת הקמפוס החרדי של הקריה האקדמית, רוב הנשים שלמדו עמה העדיפו להשתלב במקומות דתיים. גם רוזנבלום עצמה בחרה לעבוד במקום דתי, שבו עובדות רק נשים, והיא עובדת כעורכת דין בארגון "יד לאשה", המעניק סיוע משפטי למסורבות גט. "לעבוד בחברה מעורבת מצריך יותר זהירות ולדעת להציב את הגבולות הנכונים. דווקא בגלל המפגש היומיומי קל מאוד להגיע לדברים שאני לא מעוניינת להגיע אליהם, כמו ידידות עם גברים. אני בקטע של אל תביא את עצמך לידי ניסיון".



דווקא את ההתמחות עשתה רוזנבלום במקום חילוני - בפרקליטות אזרחית מחוז ירושלים, שם היתה החרדית היחידה. כאן המקום להזכיר את עו"ד פליאה אלבק המנוחה שהיתה עורכת הדין החרדית הבכירה ביותר בפרקליטות המדינה וניהלה את המחלקה האזרחית, אך לא השאירה אחריה ממשיכות דרך מהקהילה. לדברי רוזנבלום, היא לא נתקלה בכל יחס של עוינות או חוסר כבוד אך זכתה להרבה סקרנות והתעניינות.



שוב מציין שיש סיבות אובייקטיוויות המקשות על חרדים להתברג במקומות עבודה טובים: "הכול מתחיל מהמקום שבו התמחית. החרדים מתחילים התמחות במקרה הטוב בגיל 25-26 ויש להם בדרך כלל כבר כמה ילדים בבית. הם לא יכולים להשקיע שעות עבודה כמו כל מתמחה צעיר שיצא מהאוניברסיטה. זו מגבלה כי הם בדרך כלל יחפשו להתמחות בחצי משרה או במקום שמוכן להתגמש איתם על השעות, ואת זה אין במשרדים הגדולים".



שוב דווקא ממליץ למשרדים הגדולים להעסיק מתמחים חרדים, בגלל סגולותיהם המיוחדות. לדבריו, אנשים שלמדו גמרא בישיבות וניתחו טקסטים שמהותם משפטית במשך 10-15 שעות ביום, בהכרח מגיעים עם יכולת משפטית גבוהה מהרגיל, מה גם ש"המוח שלהם לא נפגע מתוכניות טלוויזיה מטומטמות". על הסגולות הייחודיות של עורכי דין חרדים מוכנים לחתום כל יתר הדוברים. "כהכללה, הלימוד בישיבות מפתח את המוסר וגם את החשיבה האנליטית, אתה משתמש בטיעונים משפטיים ובחוקים והשילוב שלהם ישרת בסוף גם את הלקוחות. כך ניתן למצוא דרכים ליישוב סכסוכים ולקירוב עמדות בין צדדים, שזו מהות חיי המסחר", אומר איזנברג.



עורך הדין החרדי הוותיק חיים אינדיג אינו סבור שיש לעורכי דין קושי להשתלב במשרדים הגדולים. אינדיג, המתמחה בניירות ערך ובחברות והאיש שגילה ב-92' את "החור" בתקנות הבורסה שאיפשר רישום של חברות ללא פעילות בורסאית, סבור כי העובדה שאין הרבה חרדים שהצליחו להשתלב בעמדות בכירות נובעת מכך שבמשך שנים רבות חרדים לא הלכו ללמוד משפטים. "המשרדים הגדולים הם עסק כלכלי שרוצה להרוויח כסף ואם יש עורך דין חרדי שהוא טוב ומבחינת האיכויות שלו אפשר להרוויח עליו כסף - יקחו אותו. לא נראה לי שהוא יצטרך להוכיח את עצמו יותר מאדם אחר". הקושי להתקבל למקומות המובחרים, לדבריו, עלול להיגרם עקב כך שרוב רובם של החרדים לומדים במכללות, ומכך ש"יש עדיין דעה קדומה, לדעתי שגויה, שמי שמסיים אוניברסיטה עדיף על מי שסיים מכללה".



אינדיג עצמו התמחה במשרד הרצוג, פוקס, נאמן (משרד שלדבריו "אדם חרדי יכול להרגיש בו מאוד נוח"), ולדבריו, לכל אורך הקריירה שלו לא סבל מאפליה בולטת בשל היותו חרדי. "עבדתי כ-30 שנה עם לקוחות, רובם חילונים, ולא הרגשתי שום הבדל ביני כאדם חרדי למישהו אחר. היו מקרים חריגים שנתקלתי ביחס שונה בגלל שאני חרדי, היה אפילו מקרה אחד של התבטאות מאוד לא יפה כלפי בבית משפט, אבל זה לא מייצג. תופעות חריגות יש בכל תחום".



עו"ד אריה הולצר, בוגר ישיבת "חברון" החרדית, העובד במשרד עורכי הדין יהודה רווה כעשר שנים, אינו מסכים גם הוא עם האמירות על אפליה. "לפעמים זה הפתרון הקל להגיד שלא אוהבים אותך בגלל הדתיות שלך, גם כשאין לזה קשר למציאות. אין לי ספק שיש איזושהי ביקורתיות כלפי חרדים, אבל לומר שזה בא לידי ביטוי במשרדי עורכי דין זה לדעתי לא נכון. דווקא שם זה בולט פחות מאשר הממוצע, כי בסופו של דבר המבחן הוא מאוד מקצועי וענייני, מסתכלים עליך לפי מי שאתה ואיכות העבודה שלך".



הולצר מסביר כי "כמי שגדל שנים בישיבות הייתי בתחושה שאני צריך להוכיח את עצמי כפליים, לא יודע אם בצדק או לא. אבל לא נתקלתי בעוינות, לא במשרד שבו אני עובד כיום ולא במשרדים גדולים אחרים בהם התראיינתי להתמחות. במשרד שלי לא נתקלתי ביחס שונה, הייתי שווה בין שווים לכל דבר".