המשפט הידוע: "לא עושים עסקים עם חברים" מתגלה פעמים רבות כנכון. העיתונים מלאים בסיפורים על שותפויות שפורקו, על מנהלים משותפים שיום אחד רכבו בצוותא לעבר השקיעה וביום אחר מצאו את עצמם מורטים איש את שערות רעהו בבית המשפט. אז זהו, מתברר שאפשר גם אחרת.
"בועז חתיך ועם ערן קשה להסתדר" - כך מגדירים ערן שטיין ובועז שפריר, בעלים ומנהלים משותפים של !Samrt, מרכז ללימוד פסיכומטרי, שהוקם לפני שנה מעסיק 40 עובדים ופועל ב-14 מרכזים.
הם הכירו בגיבוש לקורס טייס, אבל "צה"ל טעה בגדול" ושלח את שניהם הביתה. דרכיהם נפרדו והם נפגשו שוב לפני ארבע שנים. שטיין (37), עו"ד ובעל תואר שני במנהל עסקים, היה מנכ"ל חברת לימודי הפסיכומטרי HIGH Q, כששפריר קץ בתפקידו כעורך דין והקים חברה לייעוץ ופיתוח עסקי. במסגרת זו התבקש להביא קורסי פסיכומטרי לבנות אולפנה. "הוא התיישב מולי ונראה בחור נחמד", מספר ערן, "אבל הנטייה הראשונה שלי היתה לזרוק אותו מכל המדרגות. את מי זה בכלל עניין?"
"הצ'ארם והאמינות שלי הפכו את הקערה", מספר שפריר, והשניים יצרו מיזם משותף שהביא כ-1,000 תלמידים בשנה. במהלך העבודה נוצר קליק חברי לגמרי לא הדוק.
אחרי שלוש שנים החליט ערן לסיים את תפקידו. "היו לי כמה אופציות והקמת חברה עם בועז היתה אחת מהן". והיא זו שנבחרה. במהלך ההקמה הלכה גם החברות והתפתחה. כיום הם מגדירים את עצמם כ"חברים הכי טובים" והקשר כולל גם את הנשים והילדים. "אני אוהב אותו", מכריז בועז בקול גדול. "לא אומרים את זה בעיתון", גוער בו ערן.
למה הניהול המשותף שלכם מצליח?
ערן: "כי אנחנו משלימים אחד את השני. בועז הוא המקשיב הסובלני, זו כל התמונה, בעוד אני הדעתן והאמוציונלי. אם היינו יותר דומים זה היה יותר קשה. אנחנו נושאים באותו תואר וההשקעות וההכנסות משותפות לחלוטין. דאגנו לחלק את הסמכויות והאחריות - והחלוקה ברורה וסכמטית".
בועז: "ערן אחראי על כספים ואדמיניסטרציה, אני על שיווק וניהול, פרסום והוראה. שנינו יודעים הכל אחד על התחום של השני. יש בינינו תקשורת ורבלית ואלקטרונית, ואין מייל שאחד מוציא בלי שהשני מכותב. העדכון בינינו מלא".
בועז: "אני מרגיש אמון מוחלט כלפי ערן. באינטנסיוויות המטורפת של הקמת עסק, אדם מתגלה בשלל תכונותיו, וברור אם ניתן לתת בו אמון מוחלט".
לגיל ולניסיון החיים יש משמעות?
ערן: "אני בטוח שכן. בגיל 25-30 אתה אינדיווידואליסט וזה הרבה יותר 'אתה ואתה ואתה'. עם השנים אתה לומד שיש 'אתה ועוד', וההבנה הזו לא יכולה להיות מושגת, אלא עם יש לך ניסיון ובגרות. כיום אנחנו בגיל שבו אנחנו מוכנים 'להתחלק בתהילה'. מבינים שאפשר שאחד ועוד אחד שווה שלוש. התחלנו במקום בשל לעשייה משותפת".
ממה תזהירו חברים שעומדים להיכנס לעניין כזה?
ערן: "לנו עזרה מאוד ההיכרות המוקדמת. אתה לא יכול לקפוץ ישר לשותפות עם מישהו שלא ממש עמדת על טיבו, גם אם לפעמים זה מפתה. בניגוד למשפט הידוע, אנחנו עושים עסקים עם חברים ומשפחה כי אנחנו רואים רק את היתרונות שעולים על חסרונות".
לא נמאס לכם לפעמים אחד מהשני?
בועז: "כן. אז לוקחים מרחב ומקבלים שעה של שקט. בעיקרון אין מצב שאין לי כוח לראות אותו לאורך זמן, כי אנחנו קודם כל אוהבים ומעריכים אחד את השני".
מה קורה כשלא מסכימים?
ערן: "יש מחלוקות ענייניות. אני לא אדם שקל להסתדר איתו, באנדרסטייטמנט. בועז בכל זאת מסתדר, כי הוא יודע איך לעבוד איתי. כמו אשתי".
בועז: "כל זמן שעושים מה שהוא רוצה - הכל בסדר".
זוגיות משוחררת
שי אליאש (37) ואמיר אייזנברג (37) הם מנכ"לים משותפים של חברת אייזנברג-אליאש לקשרי משקיעים ויחסי ציבור. החברה הוקמה לפני שלוש שנים ומעסיקה היום שמונה עובדים.
שי: "הרעיון להקים חברה עלה כששנינו היינו עיתונאים ב"מעריב". התחברנו דרך ידיעות ופרויקטים משותפים, אבל כמו בכל מקום עבודה - יש כאלה שאתה מתחבר אליהם גם ברמת החברות. כשדיברנו על העתיד, לכל אחד היו חלומות משל עצמו. דיברנו, אבל כלום לא קרה".
הימים חלפו, אליאש נהפך מעיתונאי למנכ"ל ארגון הקבלנים בתל אביב, ואחרי שנתיים רצה לחזור לתקשורת. אמיר, עו"ד ורואה חשבון בהשכלתו, החליט לעזוב את העיתון. הדרכים התחברו. "היינו מאוד מחושבים, עשינו תוכנית עסקית, ובחודשים הראשונים לא לקחנו משכורת", מספר אייזנברג. מהר מאוד החל העסק המשותף בניהול השניים לעלות על פסי ההצלחה.
שי: "שנינו טיפוסים נוחים, חושבים בעיקר על הצלחת החברה וקרדיט אישי לא חסר או מעניין אותנו. יש לנו מטרה משותפת - שנהיה מובילי שוק וניהנה לקום לעבודה בבוקר - והיא מקדשת את כל השאר".
תנו כמה עצות מניסיונכם לחברים שרוצים לנהל ביחד עסק שהקימו.
שי: "לשני השותפים צריך להיות אותו תואר וחלוקת האחוזים צריכה להיות שווה. זה מונע הרבה מאוד דם רע וכאבי בטן. המון שותפויות התפוצצו על הרקע האמוציונלי והפסיכולוגי, שנובע מרמת מחויבות שונה. רצוי גם שיהיו שני חברים מנהלים. שלישי עלול להפר את האיזון.
אמיר: "אנחנו משלימים אחד את השני בהמון תכונות וידע. שי מודע לנוהלי עבודה ופרטים טכניים, אני פחות מודע לזה ורוצה לראות את ביצוע המשימה מבחינת התוכן. כל אחד מאתנו חזק יותר בתחום שהוא מופקד עליו - והחלוקה הכרחית. אם שני אנשים מאוד דומיננטיים ורוויי אגו נמצאים על אותה מרצפת - זה עלול להתפוצץ".
שי: "חשוב לזכור שמנהל משותף זה לא חבר ולא בן זוג. מצד אחד אנחנו לא שותפים טכניים, מכיוון שהכל נולד מהקשר האישי - אנחנו נמצאים אחד עם השני יותר מאשר עם כל אחד אחר ומדברים גם על עבודה, אבל לא רק. מצד שני, לכל אחד יש גם חיים משלו, חברים אחרים ותחומי עניין שונים שיוצרים איוורור. בשבת, למשל, קצב השיחות בינינו יורד".
למה כן, למה לא?
שי: "כשאתה מנהל יחד עם חבר אתה יודע מראש לאן אתה נכנס, איפה אתה עלול ליהנות ואיפה להתאכזב - זה יתרון חשוב. בנוסף, בתהליך כזה אתה מבלה הרבה שעות שיחה, מחשבה, דיון והתלבטות. נוח לעשות את זה עם מי שאתה מכיר מספיק.
"מצד ה'לא': מי שלא יודע לשים גבולות בין חברות ועסקים יכול להתבלבל. אם החברות חזקה מהשותפות העסקית, עלול להיות ערבוב בתהליכי קבלת החלטות, אמוציות מיותרות, ערבוב בין הבתים והמשפחות לתחומים העסקיים וכדומה. כמובן שפיצוץ העסק יכול להביא גם לאובדן חבר - וחבל".
ממתחרים לשותפים
דודי אברהמוביץ' (58) ומנחם רוזנבלום (49), בעלים ומנכ"לים משותפים של חברה אלטרנטיווית לייעוץ בתחומי מערכות מידע ועסקים, גלשו לניהול המשותף באופן הדרגתי במיוחד.
"כל אחד מאתנו ניהל בית תוכנה", מספר רוזנבלום, "והתמודדנו על מכרז גדול בתהליך ארוך ואכזרי. אני ניצחתי - ואז בא דודי והפך את ההחלטה. זה שוק קטן והתחלנו לדבר. המאבק נהפך לחברות אישית הדוקה". לימים פרש רוזנבלום מן החברה והקים משרד עצמאי. כשחברו עשה את אותו הדבר, קיבל רשימת לקוחות מוכנה ו'עודפי' עבודות. שתי החברות הקטנות גדלו במקביל, ולפני ארבע שנים החלו לדבר על איחוד.
"פחדנו", הם מודים, "היתה רתיעה. כשאתה מנהל לבד אתה הטווס שבכיכר. כששני אגואים נפגשים - לפעמים זו בעיה". ההחלטה נפלה אחרי נסיעה הזויה לארה"ב. "במטוס חזרה לא הצלחתי להירדם", מספר מנחם. "עשיתי תוכנית אסטרטגית לחברה והבנתי שהגיע הזמן לוותר. נחתתי, התקשרתי לדודי ואמרתי לו: 'אני יודע בדיוק מה צריך לעשות'".
תוך 24 שעות בנו את הפורמט: ממשיכים לעבוד בנפרד, אבל מחברים הכנסות והוצאות. חצי שנה חלפה, וכשהתברר שמדובר בצעד נכון הוקמה החברה באופן פורמלי. היום הם שותפים בחלקים שווים בהחזקות, בהוצאות ובהכנסות. המחזור גדל בשלוש השנים האחרונות בחמישים אחוז בכל שנה. הם עובדים 20 שעות ביממה ונמצאים בקשר קבוע כל הזמן.
למה הניהול המשותף מצליח?
מנחם: "כי אנחנו הפכים: דודי הוא איש מדויק מאוד, פרטני, מנהל פרויקט בחסד עליון, ואני מעופף, אסטרטג, חושב לטווחים ארוכים ושקוע במכירה ובתחרות. גם בנושא החברתי אנחנו הפכים גמורים - אני איש רעים ודודי פחות. אנחנו שותפים טובים כי אנחנו חברים טובים".
דודי: "יתרון חשוב של חברות עמוקה הוא האמון: כשאתה נותן אמון מוחלט, אתה לא מפקפק לרגע בשותף שלך ומראש מחליט שכל החלטה שלך ושלו בנפרד היא מושלמת - אתה לא עסוק בלשמור אחד על השני. האנרגיה הולכת לעבודה נטו".
לפני 20 שנה זה היה מצליח?
דודי: "אולי לא. לניהול משותף צריך בגרות שנובעת מביטחון עצמי. הצלחת הניהול המשותף באה מתוך החברות שאיפשרה לכל אחד לוותר על האגו. בניהול משותף לא יכולים להיות שני סוליסטים - כמו בחיי נישואים".
מה תציעו לזוג חברים שרוצה להקים ולנהל עסק במשותף?
דודי: "שיעברו תקופת אינקובציה ארוכה, שיחשבו על זה ויפרשו רשת בטחון מעל המים הקרים. הגמישות חשובה מאוד וקצת מזל אף פעם לא מזיק".
כך התגרשתי מחברי הטוב ביותר
"הייתי אידיוט", מספר ע', שהחליט לפני עשר שנים להקים עסק משותף עם חברו הטוב ביותר. "שנינו עבדנו בתחום העץ והחלטנו לאחד כוחות. אמרנו: 'אנחנו חברים טובים כבר 20 שנה, מכירים אחד את השני יותר טוב מאשר את הנשים שלנו, מה כבר יכול לקרות?'
"הכל קרה. זה התחיל בסוג של ירח דבש. הקשבנו אחד לשני, הסכמנו על הכל, כל אחד עשה את העבודה שלו והכל נראה מצוין. ואז הוא התחיל לעשות שגיאות שלא יכולתי לעבור עליהן לסדר היום. הוא חשב שהוא עושה את הדברים הכי נכונים - אני חשבתי שהוא עושה שטויות. התחלתי להעיר, הוא התרגז, התחלתי לבדוק את הספרים שלנו, הוא התרגז עוד יותר.
"את הקרע הראשון עוד עברנו בשלום, אבל מערכת היחסים הלכה והידרדרה. איבדתי אמון. הייתי צעיר והיה נדמה לי שרק אני מבין ויודע. עברה רק שנה ו'התגרשנו'. הוא קנה את החלק שלי ואני יצאתי לעצמאות. נפרדנו כאויבים. איבדתי עסק עם פוטנציאל עצום, ובעיקר את החבר הכי טוב שלי. את טעם ההחמצה קשה לתאר. הרבה שנים חלפו מאז. שנינו הקמנו עסקים עצמאיים, שלי בסדר, שלו פורח ואני לא מפסיק להתגעגע. אין מה לומר, הייתי אידיוט".
"לא עושים עסקים עם חברים"? - בואו נחשוב מחדש
טלי חרותי-סובר
22.10.2007 / 10:12