שר האוצר ינסה לשכנע את חברי הקונגרס בארה"ב: ללא תוספת של 3 מיליארד ד' בשנה לסיוע הבטחוני - הצמיחה תיפגע

שר האוצר רוני בר-און נפגש היום בוושינגטון עם נשיא הבנק העולמי רוברט זווליק. בר-און ביקש מנשיא הבנק לאמץ את מדיניות ישראל לגבי רצועת עזה, ולא לשתף פעולה בשום צורה עם החמאס בפרויקטים כלכליים. "עלינו לפעול לחיזוק המתונים על-ידי שיתוף פעולה כלכלי אבל אין מקום לכלול את החמאס במסגרת זו", אמר השר.



"יש לאמץ מדיניות של בידול בין עזה שנשלטת ע"י חמאס לגדה המערבית שנשלטת ע"י המתונים". בר-און הוסיף כי ישראל רוצה לפתח אפשרויות תעסוקה ותנאי מחייה ראויים בגדה כדי להראות לאוכלוסייה שהטרור לא משתלם. בר-און אף הדגיש בפני זווליק את הצורך בחיזוק ממשלת סניורה בלבנון גם מבחינה כלכלית ולסייע לה במניעת הברחות הנשק מסוריה לשטח לבנון.



את היום השלישי שלאחר סיום ועידת קרן המטבע יקדיש שר האוצר לפגישות בקונגרס האמריקאי. בר-און ינסה לקדם חקיקה להגדלת הסיוע הביטחוני לישראל. ממשלו של הנשיא בוש כבר הסכים הגדיל באופן ניכר את הסיוע הביטחוני לישראל, אך הסיוע עדיין לא מונח בכיס. ההחלטה צריכה לעבור חקיקה בקונגרס - שם קיים רוב דמוקרטי וצפויות התנגדויות לא מעטות.



הסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל מסתכם כיום ב-2.4 מיליארד דולר בשנה, וישראל מבקשת להגדיל אותו ל-3 מיליארד דולר בשנה, בכל אחת מעשר השנים הקרובות. הנימוק הישראלי היה שלמרות שהכלכלה המקומית צומחת, האיומים על המדינה צומחים בקצב מהיר יותר, וישראל לא יכולה לעמוד לבד בנטל, שבאופן יחסי גבוה יותר מהנטל של כל אחת ממדינות המערב, כולל ארצות הברית.



בר-און יטען שאם ישראל לא תקבל את התוספת, הנטל הביטחוני הנוסף, שנובע גם ממלחמת לבנון השנייה, עלול לפגוע במגמת הצמיחה. המטרה הנוספת של הפגישות בקונגרס היא "לתת כבוד" לחברי הקונגרס, כדי שלא ירגישו שישראל עשתה "דיל" עם הממשל בלי לערב אותם כלל, מה שעלול לפגוע בסיכויי החוק לעבור.



לעומת הבקשה הישראלית, הציע ממשל בוש העלאה הדרגתית של הסכום מדי שנה במשך עשר השנים הקרובות. בסוף המשא ומתן התקבלה נוסחת הפשרה הבאה: בשנת 2009 יגדל הסיוע ל-2.55 מיליארד דולר, בשנת 2010 הוא יגדל ל-2.775 מיליארד דולר, בשנת 2011 ל-3 מיליארד דולר, בשנת 2012 ל-3.075 מיליארד דולר, ומשנת 2013 עד 2018 יסתכם הסיוע השנתי ב-3.1 מיליארד דולר. כלומר, ישראל תקבל מענק ביטחוני של 30 מיליארד דולר במשך 10 שנים, אך לא בסכומים אחידים.