ברחתם לחו"ל בעקבות חובות? צביקה פפרברג בעקבותיכם

זוג תכשיטנים ישראלים נקלע לחובות של מיליוני שקלים. ניתן נגדם פסק דין והם נמלטו לבירה אירופית גדולה. כשהתברר שלא ניתן לגבות את החוב בישראל, החליט משרד עורכי הדין, כמו במקרים רבים אחרים, להחזיר את התיק לבנק, שהתייאש מגביית החוב.



לימים עבר התיק לטיפולו של עו"ד צבי פפרברג - שנקט פעולה פשוטה: הוא הפעיל עורך דין מקומי במדינה הזרה ששיגר לבני הזוג מכתב התראה. "עבור ישראלי שחשב שנפטר מכל צרותיו, עצם קבלת המכתב היא שוק שמביא אותו, כמו במקרה של בני הזוג, להסדיר את החוב מול הבנק".



אם בני הזוג היה נמנעים מלהגיע להסדר במקרה זה היתה מוגשת נגדם בקשה לאכיפת פסק הדין הישראלי באותה מדינה. פפרברג מסביר כי הליכי ההוצאה לפועל יעילים יותר במדינות רבות בהשוואה לישראל וכי הישראלים שנמלטו לחו"ל גם חוששים מרשויות ההגירה. לדבריו, "חובות נתפשים כעילה להימנע ממתן אזרחות".



למקסם יכולות



תחילת דרכו של פפרברג, 37, לא סימנה קריירה משפטית דווקא. הוא נולד בחולון, סיים את בית הספר להנדסאים ברמת אביב וקיבל אות חייל מצטיין בעת ששירת בחיל הקשר. כשכל חבריו רצו להיי-טק, פפרברג חתך לעבר הגלימות והמסמכים. "התעסקתי עם טכנולוגיה מאז שאני זוכר את עצמי. לאבא שלי היה מפעל טכנולוגי. אבל אני רצית למצות את עצמי בתחומים האנושיים".



עריכת דין היא מקצוע אנושי?



"למדתי מתוך אמונה שהלימודים העיוניים במשפטים מספקים הכי הרבה כלים לבוגרים - כלים המתאימים למנהלים ולאנשי היי-טק. לאו דווקא לעורך דין".



שבע שנים עבד פפרברג במשרד ברנר ושות' ובשנים האחרונות הגיע לדרגת שותף. לפני חודשים אחדים הוא פרש כנפיים ופתח משרד עצמאי - "כדי להקטין הוצאות ולמקסם יכולות".



פפרברג מייצג בנקים כבר עשר שנים בהליכי גבייה מגוונים. כחלק מעבודתו, הוא מספר, נתקל בשתי תופעות שעוררו בו עניין מיוחד. האחת: חייבי בנקים שמבינים שאינם יכולים למנוע את החיוב ונמלטים לחו"ל באופן מאורגן - מה שגורם לעורכי הדין להשיב את התיק לבנק, שתופש אותו כאבוד. השנייה: חברות ישראליות שמזמינות סחורות ולא משלמות עבורן. "פעמים רבות הבעיה היא בהבדלי המנטליות", הוא מאבחן את שורשי הבעייה השנייה. "הישראלי רגיל שיפנו אליו כמה פעמים, שיזכירו לו, בעל פה ובכתב".



פפרברג מספר על חברה גרמנית שסיפקה סחורה לחברה ישראלית ידועה בתחום תעשיית העץ לפני כשנה וחצי. בהסכם בין החברות נאמר שהתשלום יהיה תוך 30 יום מהאספקה, אך הישראלים התעלמו מהסיכום. הגרמנים הרימו טלפון מנומס והישראלים אמרו שיהיה בסדר. הגרמנים שלחו מכתב עוד יותר מנומס והישראלים המשיכו להתעלם.



"הם רצו להרוויח עוד חודש, עוד חודשיים, זה הכל" אומר פפרברג, "הגרמנים פנו לחברת ביטוח סחר חוץ ונציגי החברה פנו אלי. אני פניתי לישראלים במכתב שנושא לוגו של משרד עורכי דין בישראל. פתאום הם הזדרזו לשלם".



פפרברג עמוס בסיפורים על ישראלים נמלטים. מהסיפורים האלה עולים כשלים מערכתיים רבים של רשויות האכיפה ובתי המשפט. צו עיכוב יציאה מן הארץ לא תמיד חוסם יציאה, הליכים נסחבים שנים עד פסק דין, המשטרה פועלת בצורה שלומיאלית והבנקים מפגינים אוזלת יד מול חייבים מאושרים שפצחו בחיים חדשים במושבות יהודית-ישראליות מבוססות בצפון אמריקה, אירופה ורוסיה (לשם נמלטים אלה שיש להם קשרים קודמים שם).



למרבה הפלא, הוא אומר, רוב הנמלטים אינם חוששים להיתפס. הם מתיישבים במקומות שבהם קל להיקלט וכישרונם וקשריהם מאפשרים להם התאוששות מהירה.



"הייתי מתוסכל", משחזר פפרברג את תחושותיו כפרקליט שניצח בתיק אך נכשל במשימה. "לאחר שאתה מנהל הליכים נגד חייב. לאחר שהוא מעלה, לעתים, טענות מופרכות כמו למשל 'מנהל הבנק הבטיח לי שאוכל להחזיר את החוב כשארצה', 'פקידי הבנק זייפו חתימות' ו'לא ידעתי על מה אני חותם'. יש לך כבר פסק דין ביד ואפילו צו עיכוב יציאה מהארץ. ואז החייב נמלט".



ההמשך הוא משעשע - כשאתה לא בתפקיד הבנק או עורך הדין שרודף אחר החייב, כמובן. "ואז הוא מתקשר אליך מניו יורק ומתחיל לנהל אתך משא ומתן. הוא בבת אחת נפטר מחובות ומרשויות המס ומתחיל את חייו מחדש. אף אחד לא נמלט בגלל חוב קטן. בדרך כלל מדובר בחוב לכמה נושים, במיליוני שקלים. אשה אחת אמרה 'מה אתה יכול לעשות לי'".



רכילות ומעקב בלשי



הקשה ביותר הוא לאתר את מי שפפרברג מכנה "מנתקי המגע". אותם אנשים שמנסים להסתתר בלי להשאיר עקבות. כאן, אומר פפרברג, נכנס הניסיון לקשור קצוות כמעט ברמה הבלשית. הוא מספר על איש אמיד שנטל אשראי ממוסד פיננסי בסוף שנות ה-90. כשהחלו ההליכים הוצא נגדו עיכוב יציאה מן הארץ. כשחובותיו תפחו למיליוני שקלים הוא נמלט עם דרכון מזויף למקום לא ידוע.



הוא הצליח להיכנס ולצאת מישראל באמצעות דרכון מזויף ובסופו של דבר המשטרה עצרה אותו. אף שנדחתה בקשתו לביטול צו עיכוב היציאה, הוא הצליח לצאת והפעם ללא שוב. "לא ידענו באיזו יבשת הוא נמצא", נזכר פפרברג.



איך מתחילים בחיפוש?



"קודם כל, לא מתייאשים. אנו מחפשים את הפרטים הרכילותיים, הלא משפטיים. עיינו במסמכים שהיו בידי הבנק וגילינו שהאיש גר במדינה אירופית אחת, אך יש לו חברה במדינה אירופית אחרת ושותף במדינה שלישית. הדרכון האמיתי שלו היה אמריקאי - הוא היה ישראלי עם נתינות כפולה.



"לפני כשנה איתרנו פקיד בחברה הנושה שנזכר שהיה להם פעם לקוח אחר שסיפר שהחייב עקץ גם אותו. פנינו לנעקץ והוא סיפר שהוא בקשר עם מכר משותף שמדי פעם מקבל מהחייב מיילים עם כל מיני בדיחות. המיילים האלה היו מועברים גם לאותו אדם". מכאן המלאכה היתה פשוטה יותר.



"ביקשתי שיעבור על הדואר האלקטרוני שלו וכך מצאנו את הכתובת של האיש עם הטלפון באחת מהמדינות בארה"ב. הוא פשוט חתם את המיילים שלו עם הנתונים האלה. הפעלנו חוקר פרטי ועורך דין אמריקאי והתברר אמנם שהחייב לא גר בכתובת, אך קרוב משפחה שגר שם שמח להפנות את החוקר לחייב שהפך לאיש עסקים ובעל נכסים בארה"ב". מרגע זה, מסכם פפרברג, הדרך היתה קצרה להגשת תביעה לאכיפת פסקי דין בארה"ב. ההליך עדיין נמשך.



לדברי פפרברג, החייבים מרגישים בטוחים ואינם מסתירים נכסים, חשבונות ומכוניות: "הם אפילו מקימים חברות ומפרסמים אותן באינטרנט".



אם כל כך פשוט לאתר את החייבים מדוע עד כה הבנקים וחברות הביטוח לא עשו זאת?



"יש קושי גדול לבנקים ולחברות האשראי והביטוח לעבוד מול עורכי דין שאינם ישראלים. ראשית, צריך לאתר מישהו שאפשר לסמוך עליו. משרדי עורכי דין לא השכילו ליצור קשרים מתאימים בחו"ל. הקשרים שלנו נוצרו דווקא בדרך ההפוכה. ייצגנו גופי גבייה מחו"ל, וכך צברנו מוניטין וקשרים".



כיום יש לפפרברג הסכמי בלעדיות עם עורכי דין - הוא מייצג אותם - לגביית חובות בישראל - והם אותו - לגביית חובות בחו"ל. לשיטתו הקו המנחה להצלחה, בעידן הזה, הוא שיתוף פעולה בין משרדים. "כשמתעסקים עם חייבים בחו"ל עדיף תמיד לעבוד מול עורך דין מקומי", הוא אומר.



שכר טרחה: 20% אחוז + מע"מ



No Collection No Fee. זו הסיסמה שבאה לפתות את הלקוח לשכור שירותי עורך דין על בסיס אחוזים מסך הגבייה בפועל. האחוזים, מסביר פפרברג, תלויים בסוג הלקוח ובהיקף העבודה בתיק. "השיעור המקובל הוא 20% + מע"מ מתוך הגבייה בפועל", הוא מציין, "הוא יכול להשתנות גם לפי שכר הטרחה המקובל במדינה המסויימת".



בניו יורק, כך נכתב באחרונה, עורכי הדין הדין המובילים כבר גובים 1,000 דולר לשעת עבודה. פפרברג מנסה לשכנע את בני בריתו שם שיחרגו ממנהגים לגבות לפי שעת עבודה, ויעבדו לפי שיעור מסך הגבייה.