יום השנה ה-12 לרצח רבין: במקום בדמוקרטיה - עוסקים ביגאל עמיר

יום השנה ה-12 להירצחו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, מתאפיין דווקא בהתמקדות ברוצחו, יגאל עמיר. התקשורת דיווחה בהרחבה על קלטת וידיאו מחקירתו של עמיר, על אף שתוכנה מוכר ומרביתה פורסם בעבר. את הקלטת מסר שלשום מפכ"ל המשטרה באירוע רשמי במרכז רבין לידי בתו, דליה רבין. האירוע, שהסיט את תשומת הלב הציבורית אל הרוצח, התקיים במקום האמון על הנצחתו של ראש הממשלה הנרצח.



באחד העיתונים פורסם סקר, שבדק אם הציבור מוכן לקציבת עונשו של עמיר. בשבוע שעבר דווח כי האקדח ששימש את הרוצח יוצג במוזיאון לאומי לתולדות מדינת ישראל, שייתכן כי יקום בעתיד. ככל שהרצח הולך ומתרחק, נדמה כי ההתמקדות ביגאל עמיר רק הולכת וגוברת.



מנכ"ל מרכז רבין, יוסי לחמני, טוען כי השנה האחרונה "היתה מטרידה במיוחד. זו שנה שבה יגאל עמיר ולריסה הפכו לסלבריטאים". בדוגמה אחת מרבות, הוזמנה באוקטובר 2006 אשתו של עמיר, לריסה טרימבובלר, להגג על אהבה בראיון בתוכניתו של דודו טופז.



בראיון בגלי צה"ל העריך אתמול עיתונאי ערוץ 1 יעקב אחימאיר, כי אם טרימבובלר, הנמצאת בשלבים מתקדמים של הריון, תחליט ללדת באחד מבתי החולים - האירוע ישודר בשידור חי, משום שלדבריו יש בכך עניין לציבור.







לדברי הפרופ' תמר הרמן, דיקן הלימודים האקדמיים של האוניברסיטה הפתוחה, שתי הדמויות - של רבין ושל עמיר - הועצמו וקיבלו ממדים חדשים, העשויים מניגודים של שחור ולבן. רבין הפך למרטיר.



לטענתה, העובדה שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ואמירות כמו "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" נמחקו מהזיכרון, ומפוליטיקאי בעל משנה שנויה במחלוקת (מימין ומשמאל), הוא הפך לקונסנסוס.



עמיר, מנגד, הפך לתמצית הרשע. "יש פה אמא שדוברת בשמו, יש את המוזרות של הנישואים שלו, האם הוא התייחד, האם הוא העביר או לא העביר שקית עם זרע. אבל למעשה זהו סיפור בנאלי על רוצח שיושב בכלא, על אשה שהתאהבה בו, אשה שהיא אחת מנשים רבות בעולם שהתאהבו ברוצחים היושבים בכלא", אומרת הרמן.



"בגלל שהזיכרון הולך ומיטשטש, אנחנו נתפשים לחפצים ולאנשים שעוד בחיים כדי לתת ממשות לזיכרון הקולקטיווי, זיכרון שאמור להיות זיכרון מאחד", אומרת הרמן. ואולם, היא מוסיפה, כי הפיכת עמיר לדמון בעל ממדים מיתיים גם מטשטשת את הנסיבות שהובילו לרצח, את האידיאולוגיה שהניעה אותו, ומונעת קיום של דיון מהותי במנהיג פוליטי שהתווה דרך שנויה במחלוקת.



עמיר כמו הפך למקרה יחיד ומיוחד. הייחודיות שלו קיבלה ביטוי כבר ב-2001 בחוק שאישרה הכנסת במיוחד למקרה שלו. החוק נועד למנוע קציבת עונשו של "אדם שהורשע ברצח ראש הממשלה ממניעים אידיאולוגיים פוליטיים".



לדברי הרמן, ההתמקדות בעמיר והדמוניזציה של דמותו "מונעות התעסקות בשאלות שלא פשוט לשאול היום. למשל, שאלות על התמוטטות תהליך אוסלו. האם בסיטואציה אחרת תהליך אוסלו היה יכול להבשיל? האם הכיוון שהוביל רבין הוא נכון? מעדיפים להשאיר את הדברים בשלב עתיר-התקווה, טרום הרצח, ולייחס לרצח את הפסקת התהליך".



גם הפרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, מסכים כי ההתמקדות בעמיר רק מעצימה את דמותו. "הוא כבר לא רוצח, הוא דמות בתוך דרמה חברתית. במקום להיות מודר מהשיח הציבורי, הרי הוא עצמו לא חשוב, יגאל עמיר הפך למבחן ללויאליות: כמה שאתה יותר מגנה את יגאל עמיר - כך אתה כביכול נאמן יותר.







"כעת כל החברה מסתדרת לפיו, לפי מה שאמרה אמא שלו, לפי מה שאמרה אשתו. הוא כמעט הריבון של הזיכרון. הוא משתלט על מרחבי הזיכרון שלנו, במקום לתת ביטוי לרבין האיש, להיסטוריה שלו, לסיפורו - אשר לטוב ולרע - הוא סיפורה של ישראל".



לדברי שגיא, "החברה הישראלית ומוסדותיה עדיין לא השכילו לעצב זיכרון ציבורי". לטענתו, "במקום לעצב שיח משמעותי על תרבות דמוקרטית ולהפוך את הרצח לנקודת מפנה, התקשורת בחרה להתמקד בעניין הסנסציוני, העניין שמעורר את הרגשות החזקים ביותר. הביטוי המובהק לכך הוא שסמוך ליום הרצח המשטרה חשפה את קלטת החקירה, כאילו שזה בכלל חשוב. המדינה, מאחר שהיא לא יודעת לתת לבוש הולם להתרחשות הזאת, מחפשת גם היא את הסנסציה".



תצלומים: אי-פי וניר כפרי