אברי אחר מימים ימימה

שני תנאים הציב אברי גלעד לקיום הראיון: אין דיבורים על כסף ואין שאלות על חייו האישיים. כשמוסיפים לכך את העובדה שהוא הגיע סר וזעף ("התעוררתי לא טוב בבוקר") ואת הרעשים הבלתי פוסקים בבית הקפה ("יש לי הפרעת קשב נוראית"), אפשר להניח ששום דבר טוב לא ייצא מהראיון הזה. אבל למרות כל זאת גלעד מצליח לרתק.

תקשורת זה הדבר היחיד שאני באמת יודע לעשות ואוהב לעשות", פותח מי שחי ונושם תקשורת על כל גווניה כבר 28 שנה, מאז היה בן 17. "העיסוק בתחום הזה עדיין קוסם לי וגורם לי עונג רב. אין לי שעמום לרגע משום דבר שאני עושה בטלוויזיה או ברדיו, ואני לא חי בתוך שגרה. בעבורי זה יתרון עצום".

בקיץ האחרון עשה גלעד קאמבק מוצלח לפריים-טיים ונהפך לאחד מכוכבי המסך: השעשועון "1 נגד 100", שאותו הנחה ברשת, ניצב בראש טבלת הרייטינג השבועית לאורך כל העונה. לכל היותר הוא פינה את המקום הראשון בנימוס למשך שבוע או שניים, למשל לטובת הגמר של "לרדת בגדול".

מה שלא רבים יודעים הוא שהנחיית השעשועון הוצעה לגלעד עשרה ימים בלבד לפני העלייה לאוויר, לאחר שההסכם עם המנחה המקורי שמוליק וילוז'ני בוטל ברגע האחרון.

"זה נכון", מאשר גלעד, "בכלל לא פנו אלי בהתחלה. ידעו מאמירות שלי שאברי לא עושה יותר פריים-טיים או שעשועונים. אבל כשהתברר להם שהם תקועים, הם בכל זאת פנו אלי".

אז מה, היית ברירת מחדל?

"ההגדרה לא משנה לי. אני יודע שהיה מישהו אחר, ולא הסתדר אתו מאיזו סיבה, וכל השאר ממש לא אכפת לי.

התשובה האינסטינקטיווית היתה שאני לא צריך את כל הבלאגן הזה, אבל שיכנעו אותי להסתכל על הפורמט האמריקאי של התוכנית. ראיתי כמה דקות ומיד התקשרתי למפיקה ליסה שילוח, הודעתי שאני עושה את זה וביקשתי ממנה שתתקשר לסוכן שלי בועז בן ציון כדי לסגור אתו על כסף. שוכנעתי שיש בזה משהו חדש, שנראה לי כמו 'הדבר הבא' - ולא טעיתי".

"1 נגד 100" החזירה את גלעד למעמד של כוכב בתעשייה לאחר שנים של דשדוש. "לא צפיתי את ההצלחה של התוכנית, כי אני לא אחד שעוסק בציפיות", הוא מסביר. "נראה לי נחמד להנחות את זה, נהניתי, ואז באה ההצלחה. ברור שהשיאים שרושמת התוכנית ברייטינג נעימים לי. בהתחלה חשבתי שזה חד-פעמי, אחר כך חשבתי שזו הצטברות של מקרים, ואז הבנתי שזו באמת התוכנית של הקיץ. עשיתי מספיק תוכניות שהפכו אותי לשיחת היום, אבל חלקן היו 'שיחת היום מרה', כמו 'המצב'. הפעם זו 'שיחת היום' במובן הטוב".

כל אחד שמח לחזור לפריים-טיים בגדול.

"שובי לפריים-טיים זה לא עניין מבחינתי. את השמחה שלי אני לא שואב ממקורות חיצוניים, כי שמחה כזו סופה נפילה וצער. יש בי סוג של קורת רוח, ואני מקבל כסף ומעמד, אבל זה לא משפיע ואפילו לא מגרד את המצב הפנימי שלי".

המצב הפנימי של גלעד השתנה בשנים האחרונות, מאז שהתחיל ללמוד את שיטת ימימה. זוהי תורת שיפור עצמי שהגתה ימימה אביטל - פסיכולוגית וצדקת אשר מתה ב-1999. לשיטה, הנקראת גם "חשיבה הכרתית", עוד חסידים מפורסמים רבים, בהם שלמה ארצי, אתי אנקרי, לינוי בר גפן וסיגל שחמון.

"כל השינוי שעובר עלי הוא תודות לשיטה הזאת", אומר גלעד. "אמנם גם התבגרתי, אני בן 45 וצברתי ניסיון חיים, אבל הרוב זה בזכות העבודה הפנימית בשיטה שלה. לא אדבר על ימימה, כי ימימה זה לא דבר שמדברים עליו אלא עושים אותו, אבל אומר שזו אשה מופלאה שהשאירה אחריה חומרים שתלמידיה רשמו מפיה כשיחות ומהם עולה הגדולה שלה. ימימה קיבלה במתנה מה שקיבלו גדולים אחרים במהלך ההיסטוריה - יכולת לראות את האמת באופן נקי, פחות מעורבבת".

למה להפסיק לחיות בתוך מציאות מעורבבת?

"כי גם אני, כמו כולנו, הבנתי שאני במצוקה אמיתית. יש מי שמרגיש את המצוקה שלו כאקוטית ויש מי שאצלו היא עדיין נסבלת. אני כבר חייתי בתחושה שאי אפשר ככה יותר. לפני שש שנים הקריירה שלי היתה חבוטה, לא יכולתי להתקדם לשום מקום, במיוחד משום שהייתי לא נחמד ובלתי נסבל, ואנשים לא רצו לעבוד אתי. אין לי עניין לחשוף את כל המאפיינים, אבל גם כשהייתי מצחיקן זה היה רק כי יש לי חוש הומור ולא מפני שבאמת צחקתי".

אבל נשארת ציני.

"ממש לא נכון, ואני דוחה את האמירה שלך בשאט נפש. הייתי ציני, ולהיות ציני זה פתרון מעולה עד שמבינים שציניות מקורה בצינה. יש מצחיקן של לעג, ציניות והתחזקות על ידי השפלת האחר, ויש מצחיקן של בדיחות הדעת, צחוק של אהבה ואמפתיה. אני לא מאמין בלקחת שום דבר ברצינות גמורה בחיים, והצחוק היה ויישאר החיבור הטוב ביותר, אבל מהמקום הנכון.

"אני לא רואה הרבה טלוויזיה, אבל מלבד ערוץ 8 שמדבר אלי אני מת על 'בוב ספוג' וצוחק עם זה - מה שלא סותר את זה שלאחרונה התחלתי לקרוא שוב את כל כתבי עגנון. אולי אני עדיין ציני, אבל הרבה פחות ממה שהייתי. אני יותר מפויס. ואין ספק שחלק מההצלחה של '1 נגד 100' בא בזכות המקום שהגעתי אליו. אני לא צוחק על אף אחד, אלא צוחק אתו.

"לפני שהתחלתי בלימודי המהות לא הייתי נחמד, כי מבחינה פנימית הייתי במצב של סבל קבוע. ניסיתי הכל, גם פסיכולוג, אבל זה לא נתן תוצאות אמיתיות. במהותה, הפסיכולוגיה מחטטת בעומס הפנימי שלך, ברע שנמצא בך, וכל חיטוט בסיפור החיים האישי ובפגיעות שלך רק מנציח את המצב.

"אחד המשפטים היפים של ימימה, ולא תשמעי ממני עליה יותר, זה שאין סתם, אלא יש תפקיד. בכל מקום שבו אני נמצא יש לי תפקיד. הדרך היא לעשות את הדברים כמה שיותר טוב, כי מי שלא עושה יותר טוב עושה יותר רע"

את דרכו המקצועית בתקשורת החל גלעד באמצע שנות ה-80, כשהגיש עם ארז טל את התוכנית "מה יש" בגלי צה"ל ומאוחר יותר תוכנית אישית בשם "העולם שמח". הוא רשם גם פרק בקולנוע, כשהשתתף ב-1988 בסרט "יהושע יהושע", ומאז התמקד בטלוויזיה.

ב-1988 התחיל להגיש את "עד פופ" בערוץ 1. ב-1990, בתקופת שידורי הניסיון של ערוץ 2, שב לחיקו של טל והנחה עמו את "העולם הערב" לצד עינב גלילי ויאיר ניצני. ב-1994 נכנס גלעד לתחום השעשועונים והנחה, בין השאר, את "קטן עלינו" ו"המצב". חלק מהתוכניות זכו להצלחה, אך חלקן נהפכו לכישלונות מהדהדים.

ב-1995 הוא חזר לרדיו והתחיל להגיש את תוכנית האקטואליה "נכון לעכשיו" בגלי צה"ל. אחר כך הגיש עם קובי מידן את "אברהם ויעקב", שנהפכה גם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2. ב-2004 עבר לערוץ 10, שם הגיש את תוכנית הבוקר עם לינוי בר גפן ובמקביל הנחה את השעשועון "מה נהיה".

שנתיים לאחר מכן שיכנע אותו מנכ"ל רשת, יוחנן צנגן, לחזור לערוץ 2 - ומאז הוא שם. הוא מגיש את תוכנית הבוקר "העולם הבוקר" עם עינב גלילי (שעוזבת) וכמובן - מנחה את "1 נגד 100". במקביל, הוא ממשיך להגיש בגלי צה"ל את תוכנית האקטואליה "המלה האחרונה" לצד ג'קי לוי ואורי אורבך.

גלעד הוא אב לאיה בת ה-12, שנולדה מנישואיו לחלי גולדברג - נישואים שהסתיימו באקורדים מינוריים יחסית. מאז הודבקו לו רומנים שונים, אם כי בינתיים דבר לא שרד. בשנים האחרונות, במקביל ללימודי הרוחניות בשיטת ימימה, הוא החל לערוך טקסי נישואים אלטרנטיוויים, ונהפך לאחד המובילים של האג'נדה הירוקה.

עם זאת, התקשורת היתה ונשארה מרכז חייו - לפחות המקצועיים, כהגדרתו. "מה אנשים מחפשים בטלוויזיה? אין לי מושג", הוא עונה כשהוא מתבקש לחשוב על העניין לאור ניסיונו. "בכלל, מה לי ולאנשים? חלק גדול מהאנשים מחפשים 'סלבס', כי הם רוצים הסחת דעת מחייהם, ומבקשים לחיות את חייהם דרך החיים של אנשים אחרים".

גם אתה סלב.

"אני שונא את המושג הזה. 'סלב' זה אחד שכל הזמן חוגגים את קיומו, ולמה, כי מה יש בו? הוא עצמו לא חש את החגיגה הזו, אלא רק את ההבדל העצום בין החגיגה החיצונית למציאות הפנימית העלובה שלו, וזה דיסוננס בלתי פתיר.

"הוא מנסה לפתור את המצב על ידי מנהגים ביזאריים. מי שחושב שבגלל מי שהוא מגיע לו לא לעמוד בתור, לקבל מתנות יקרות ערך או להתייחס לאנשים כאילו הוא 'משהו' והם זבל - זו התנהגות ביזארית, שלא משרתת את האדם עצמו.

"זו עבודת אלילים במובן הפשוט שלה, ואסור לשכוח שאנחנו הדת הראשונה שהתנתקה מעבודת האלילים. התקשורת מייצרת חלק מהפולחן הזה: היא מעלה את האנשים האלה ואז מרסקת אותם. אם האנשים האלה חושבים שהם אלילים, הם גמורים. עובדה שאחר כך הם פונים לסמים או מנסים כל הזמן להגביר את הגירוי שלהם על ידי התנהגויות קיצוניות.

"לפעמים הולכים לטיפול, שקצת מקל, או הולכים לחיפוש רוחני. בעיני אין פלא שהרבה אנשים מגיעים לדרך שאליה אני הגעתי, או לדרכים דומות. דרך ימימה מחפשים את התשובה לפער הזה, וכל פתרון מקובל עלי אם הוא פתרון אמיתי לאדם. רוב החברים שלי הם תלמידי ימימה ולא אנשי תקשורת, אנשים שמחויבים לעבודה פנימית, וזה מה שאנחנו עושים ביחד".

אתה חלק מהטלוויזיה, שהיא חלק מהתקשורת.

"בגלל שאני חלק מהטלוויזיה, אני רואה איך היא מביאה אנשים להתחבר לאיזה מועמד של 'כוכב נולד', להזדהות אתו לגמרי, וכך גורמת להם לברוח מעצמם. זה לא התפקיד שלה או של התקשורת בכלל. אולי זה יישמע פלצני, אבל אנחנו נמצאים ברגע קריטי מבחינת האנושות, ואי אפשר להמשיך לעשות דברים שגורמים לאנשים לא להיות נוכחים בחייהם ובחיי העולם הזה כי הם עסוקים כל הזמן במשחקי מחשב או בבהייה בטלוויזיה.

"אנשים חיים את חייהם דרך הרכילות ומה שהם מרגישים כלפי משהו כמו 500 או 1,000 איש. ברדיו זה אחרת, כי הוא יותר מפולח ומתאים לטעמים שונים, אבל הטלוויזיה, במיוחד בשעות השיא, מכוונת למכנה משותף רחב ביותר, לגילים נמוכים יותר, לדור מקולקל עם צרכים בעייתיים. את זה חייבים לשנות".

איך?

"באמצעות קבלת אחריות. אין לי לוח שידורים אלטרנטיווי, אבל אני מצפה מכל אדם שמופיע, כותב או יוצר תוכן לציבור, שיחשוב במה הוא תורם ולא ישרת רק את עצמו. בהנחה שיש הנהגה תקשורתית, ואני לא בטוח שיש, היא צריכה להבין שהיא נושאת באחריות הדרמטית הזאת.

"אנשי התקשורת צריכים להבין שאפשר ובסדר להמשיך לעשות שעשועונים, ולא צריך פתאם להתחיל לשדר רק סרטי תעודה מזעזעים על עתידו של העולם, אבל צריכים להתחיל בתנועת מטוטלת הפוכה ולהכניס לטלוויזיה דברים שיפעילו את הצופה. לא תהיה מהפכה, אבל חייבים להתחיל לזחול פנימה דרך ההבנה שהבועה הזאת לא יכולה להמשיך להתקיים, כי היא תתפוצץ לכולנו בפנים בשלב כזה או אחר.

"הדור הצעיר שגדל פה הוא דור סובל, וטועה מי שחושב שאין לתקשורת חלק גדול במה שקורה היום בנוער. האם סמים בגיל 12, גז מזגנים בגיל תשע, אלימות בבתי הספר וילדי 'כאפות' לא קשורים בתקשורת הירודה שהם צורכים? מה חושב מי שמאפשר לילד בן שש לצפות בסדרות אנימציה יפאניות או מאפשר לילדים להעביר את שעות הפנאי שלהם מול אין-ספור תוכניות שבהן אם אתה לא יורד על מישהו אתה לא קול?

"זה מה שמביא את הילד להתנתק מהחבר שיושב לידו בכתה ולנהוג באלימות בלתי מוסברת ובלתי מוצדקת. ואם אנשי התקשורת לא מבינים את האחריות שלהם למצב הזה שקיים פה, זו בעיה אמיתית שלהם".

מה לעשות ששם המשחק הוא רייטינג, ורייטינג פירושו כסף וכולנו - גם אתה - רוצים כסף.

"לגמרי. לכן לא צריך לחפש פתרון גדול, אלא רק להתחיל לדאוג שיותר אנשים אחראים יעבדו בעבודות האלה. אני לא קורא לשינוי רדיקלי, אלא לתהליך עדין, רך ומתון.

"שאף אחד בעתיד לא יתפלא מכך שכשהוא יגיע לגיל 50 הדור הצעיר יתייחס אליו כמו אל זבל, כמו אל תרח. זו תהיה רק אשמתו שלו. מדאיג שכיום כל עיתונאי צעיר צריך להתחיל דרך מדורי רכילות, וכל צלם דרך פפראצי. הכל עוסק רק ב'כוכבים' ובענייני ההבל האלה, שלא מעניינים אותי.

"אני לא יוצא למסע צלב נגד התקשורת, ואני מבין שזו רוח הזמן בכל העולם. אבל אני גם מבין שבסופו של דבר אנחנו אי קטן בתוך לב של מיליארד מוסלמים, שכרגע נמצאים במצב רוח של לא מי יודע מה. ומכיוון שהם לא קמים טוב בבוקר, וזה קורה להם כבר במשך כמה בקרים רצופים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את ההידרדרות התודעתית של המערב.

"תראי את האמריקאים, גושי בשר ענקיים, נטולי תודעה לחלוטין, שכל מה שיש להם בראש זה טלוויזיה ופאסט-פוד. אנחנו לא נשרוד אם נגיע למצב הזה, וגם הם לא, רק שיש הבדל. במלחמת לבנון כמעט שלא שרדנו ועלול להגיע רגע שלא נשרוד, אבל זה יהיה הרבה פחות נעים מאשר אם האמריקאים לא ישרדו.

"כשהמוסלמים מנצחים, זה אף פעם לא נחשב לאירוע נעים לצד השני, לא לנשים ולא לגברים. לכן, אם לא נתחזק ולא נתחיל לשמור על הייחוד הרוחני שלנו כעם, שמבין מה הוא עושה פה ומה מייחד אותו ושיש לו סגולות, אנחנו אבודים.

"זו לא אפוקליפסה, אלא מציאות שאנחנו קידמנו. לתקשורת יש תפקיד אדיר בהמשך ההידרדרות או בהתחלה של השינוי הנדרש. אנחנו מגדלים פה דור חדש של עיתונאים, שלא נדרשים לכתוב מצוין ושאין להם אופקים פתוחים, ולכן לא מעריכים אותם ולא משלמים להם כמו שצריך.

"כשאני מלמד פה ושם אני אומר לתלמידים שהדבר הראשון שהם צריכים לעשות כדי להיות אנשי תקשורת מעניינים זה להעשיר את עצמם. לפני שיהיו כוכבים ולפני כל החגיגה, שייצרו לעצמם אישיות. שיקראו קצת עגנון, שיטפלו בעצמם, שיבררו למה באמת הם רוצים להיות בתקשורת, מה הכוח המניע אותם".

פלורליזם - את זה מחפש ולא מוצא גלעד על המסך הקטן והמרצד. "מה שיש היום בטלוויזיה זו גזענות פשוטה וסמויה", הוא אומר. "'מרחק נגיעה' היתה הברקה ענקית, ואני מקווה שעם הזמן נראה עוד ועוד סדרות דרמה כאלה, אבל בינתיים יש בטלוויזיה פחות מדי ערבים, רוסים, זקנים ודתיים על המסך המרכזי.

"אני מוכן לתת ציון לשבח למפיקי 'כוכב נולד', שהביאו מתחרה רוסייה ומתחרה ערבייה, אבל זו העמדת פנים, זה רק בשביל המניפולציה. אין באמת פתיחות וקבלה של האוכלוסיות האלה, ואפשר לראות את זה במיוחד דרך המגישים והאנשים שעושים תוכניות.

"אני מסתכל על חברי הטוב ובן זוגי לרדיו, ג'קי לוי. הוא לא כוכב טלוויזיה, למרות שיש לו את כל הנתונים, ועולה בי החשד שזה בגלל מה שיש לו על הראש. הוא מוכשר, כל תוכנית שעשה זכתה לתשבחות, אבל עובדה שלא נותנים לו לעשות תוכנית משל עצמו. כי כיפה ו'קוליות' לא הולכים ביחד".

סיון רהב היא דתייה.

"יש הסתננויות פה ושם. בערוץ 10 מצליחים להביא למסך תוכניות נהדרות על פריפריה ואוכלוסיות פריפריאליות, אבל זה עדיין לא זה, וסיון היא חוזרת בתשובה. כתב אצלנו הוא עדיין חלק מגטו, ואני מצפה לראות דתיים או עולים מרוסיה במקומות שנחשבים הכי ישראליים. שלא נרחיק מתפקידים כאלה אנשים ותיקים או אנשים שכל חטאם הוא שאפשר למצוא להם שיוך בגלל מבטא או לבוש. לשמחתי, ב"1 נגד 100" מבינים את הצרכים האלה וזה מחלחל לתוכנית.

"ביקשתי שבכל תוכנית תהיה שאלה על איכות הסביבה, ביקשתי שבקהל תמיד יהיו אוכלוסיות שבדרך כלל לא רואים אותן בטלוויזיה - כמו נכים, דרוזים או זקנים. בחיי הפרטיים ובחיי הציבוריים אני עושה הכל כדי להחזיר כבוד למבוגר, ובעיני לא באה בחשבון הדרה מהמסך של אנשים בני יותר מ-40.

"אני מקווה שהצלחתי לשכנע את ההפקה שבעונה הבאה תהיה תוכנית עם 100 קשישים, ואני רוצה לעשות 1 נגד 100 רבנים. במשך השנים יצרנו טלוויזיה אליטיסטית ובחלקה מנותקת, וצריך לחבר אותה מחדש לכולם".

עברת מערוץ 2 לערוץ 10 וחזרת. למה?

"בערוץ 2 הציעו לי לעבוד בוקר אחד פחות בשבוע, וזה אומר בוקר אחד יותר עם הבת שלי - דבר יקר ערך עבורי. הגשתי את הבוקר עם עינב, בת זוג שיקרה ללבי, וחשוב גם להבין שעדיין השבט מעדיף את ערוץ 2, מה שמביא אותי להרבה יותר אנשים. בכל רגע נתון ערוץ 2 עדיין עושה יותר מערוץ 10, אם כי לא לעולם חוסן, ואם אתה לא רוצה ליפול אל תחשוב שאתה אימפריה.

"בדיעבד, המעבר שלי הוכיח את עצמו ואני מרגיש שעשיתי דיל מצוין. בערוץ 2 אני מרגיש כל הזמן בתפקיד, ב'1 נגד 100' אני מדבר על אקטואליה, בתוכנית הבוקר אני עושה שעשועון, ואת האג'נדה שלי אני מביא לכל מקום".

לפי אחת התיאוריות שלך, גבר נולד להיות כובש ואימפריאליסט, אבל לאשה אסור לנהוג כמוהו.

"נכון. כי יש הבדל מהותי בין גבר ואשה, אין מה לעשות שאנחנו לא נולדים אותו דבר. שנאמר: 'גבר - דרכו לכבוש, אשה - אין דרכה לכבוש".

איפה זה מופיע?

"במקורותינו, אנא עארף", הוא צוחק. "זה פשוט. הגבר מבטא את הפנימיות שלו על ידי הישגים בעולם החיצוני, אשה לא צריכה את זה, כי יש לה את הכל בפנימיות שלה. לנשים יש בינה יתרה, לגברים - אין. כשנשים הופכות להיות כובשות כדרך הגברים, וסליחה על הביטוי, מזיינות וזורקות, זה בעיני נורא. אל תהיי יושבת בית, תפתחי קריירה עצמאית, אבל אל תאמצי לעצמך מערכת התנהגות גברית, אל תשתמשי בכלים של כובש כי זה לא עובד.

"אם אשה נהפכת לקרייריסטית מדי, היא משלמת על זה מחיר יקר של פער בלתי נסבל בין מה שהיא עושה לדחיית האמהות לשלב מאוחר, עד לשלב של הפריית מבחנה. ואז, כשהיא מגיעה בלילה הביתה, היא מתייפחת אל הכרית שלה ובבוקר ממשיכה לחפש במדורי הנשים את השיחה הבלתי פוסקת הזו, של איך משלבים קריירה עם בית.

"לצערי, אנחנו נמצאים בדור שבו גברים איבדו את מקומם וזהותם כגברים, ומנסים להתחבר לצד הנשי שלהם. תביני, אין לנו את זה. אנחנו פועלים ממרכזים אחרים במוח ואין כל עניין וצורך ליצור מכנה משותף. כדאי לוותר על הפוליטיקלי קורקט, לפיו כל אחד מוותר על הייחוד שלו כדי ליצור מכנה משותף. הגברים מוגבלים במובן הזה שכשאנחנו מאבדים את הזהות שיש לנו, אנחנו נהפכים למתוסכלים. עוד דוגמה להתפשטות תרבות השקר בעולם".

לא מעט זמן משגרת יומו מקדיש גלעד לאיכות הסביבה וליישום האג'נדה הירוקה. "בשבוע שעבר קיבלתי חשבון חשמל ופרצתי בצווחות גיל", הוא מתגאה. "בשנה האחרונה חוללתי מהפך גדול בצריכת החשמל שלי. החלפתי לנורות פלואורסנט, הפסקתי לייבש במכונה ואיה עוזרת לי לתלות כביסה, ובמקום מזגן יש מאוורר. בספטמבר בשנה שעברה שילמתי יותר מ-1,000 שקל על חשמל והחודש קיבלתי חשבון של 170 שקל. כי להיות 'ירוק' זה גם להיות כלכלי.

"רק עכשיו רכשתי מכונית חדשה, היברידית. היא אמנם פחות 'כוסית' מהמכונית הנוכחית שלי, אבל אם המכונית שלי צורכת ליטר בנזין ל-6 ק"מ, ההיברידית צורכת 1 ל-23, וזו לקיחת אחריות. יכולתי לקנות 4 על 4, אבל העדפתי לוותר על ההתבלטות דרך הרכוש.

"גבר צריך להבין שהאוטו שהוא קונה לא אמור לבטא את גודל אבר המין שלו, אלא את גודל האחריות שלו כלפי עולם הילדים והעניים שלו. אם זה נועד רק לספק חוסרים של עצמו, שישאל את עצמו מה כל כך חסר בו שהוא מוכן להפקיר את הדורות הבאים, את ה-DNA שלו שימשיך להסתובב בעולם גם אחריו. כשקניתי את המכונית איה היתה אתי. היא מאוד רצתה את הג'יפ, אבל הבינה למה אני בוחר בהיברידית. אני מקווה שהמסר חילחל אליה".

תיארת עולם לא מספיק ירוק, תפקידי גבר ואשה שהתהפכו, תקשורת גזענית - ועוד לא הגענו לפוליטיקה. סוף העולם קרב?

"האנושות נמצאת במסלול של הכחדה. כל העניינים יצאו ממידתם וחייבים לחזור למידה. לתקשורת, כמשקפת את המידה, יש חלק בשיבה ההכרחית הזו. יש מקום לבידור, אבל העובדה שבר רפאלי אומרת משהו ומיד זה עמוד ראשון בעיתון - ומנגד אין אף מלה על ים המלח שהולך ונעלם - זה לא תקין.

"גם אני עוד לא מצאתי את הנוסחה, אבל אני מתקרב לזה. כנראה שלעולם לא אגיע, אבל תוך כדי תנועה אני מנסה לשכלל את היכולת שלי לראות מה מיותר ומה אמיתי. במובן הזה אני מתחבר לאנשי הימין, ללהט שלהם, ליכולת שלהם לראות את הכלל. אם הם ישתחררו מהעמדות הפוליטיות שלהם, שאני לא מסכים אתן, מהם תצא התקווה.

למה לא הסכמת לדבר על כסף? זה לא סוד שטאלנט כמוך מרוויח הרבה.

"את יכולה לשאול, אני לא חייב לענות. העובדה שהפסקתי לאחרונה לערוך חתונות אמנם יכולה להוכיח שאני לא צריך את זה מבחינה כלכלית, אבל מה שהנחה אותי באמת לעשות את זה היה שיהיו לי יותר ערבים פנויים להיות עם הבת שלי ועם החברים שלי. יש דברים שאני לא מוכן לדבר עליהם.

"מה את עושה?" הוא נועץ עיניים כשהוא רואה אותי שולפת את הארנק. "כשתרוויחי עשירית ממה שאני מרוויח, אסכים שתשלמי את החשבון".