האוסף הפרטי של רון לאודר?

מאת רובין פוגרבין | ניו יורק טיימס



בשבוע שעבר נפתחה תערוכה חדשה במוזיאון "נויה גלרי" במנהטן, השייך ליורש אימפריית התמרוקים רון לאודר. בתערוכה מוצג גם דיוקן מרהיב של גוסטב קלימט, שלאודר קנה בשנה שעברה תמורת 135 מיליון דולר.



התערוכה "גוסטב קלימט: האוספים של רון לאודר ושל סרג' סאברסקי", שתוצג עד 30 ביוני 2008, מעלה על נס לא רק את קלימט ואת המעגל החברתי בווינה של סוף המאה ה-19, אלא גם את יצר האספנות של לאודר. "התערוכה חשובה לנו בגלל קלימט ומשום שיש לנו תמונות נפלאות", אמר לאודר, בן 63, בראיון עמו. סאברסקי, סוחר אמנות שהיה שותף בהקמת נויה גלרי, מת ב-1996.



אבל מומחים בתחום השבת רכוש מתקופת השואה שואלים שאלות אחרות על אוצרותיו של לאודר, המסרב להציג לציבור מסמכים הקשורים לאוסף האמנות הפרטי שלו. בין האספנים החשובים של אמנות מתקופת ה"סצסיון", התנועה האמנותית שהקים קלימט בסוף המאה ה-19, ותנועת האקספרסיוניסטים הגרמנים, היו יהודים אמידים שוויתרו על רכושם בזמן הגירוש הנאצי. לאודר הוא תורם נדיב למטרות יהודיות ותומך בדרישה להשבת רכוש יהודי ליורשים. הוא נשיא הקונגרס היהודי העולמי ועמד בראש הוועדה שהקונגרס הקים בנושא.



אורי סולטס, נשיא פרויקט השבת יצירות אמנות לניצולי שואה ויורשיהם, סבור ש"לנוכח הדאגה שהפגין לנרדפי הנאצים עליו לעמוד בראש המאבק להתנהגות נאותה בנושא הבעלות על יצירות האמנות".



שקיפות מוחלטת



אספנים אמריקאים רבים מרגישים כי האוספים הפרטיים שלהם הם אכן פרטיים. אבל מומחים בתחום טוענים שתפקידו המרכזי של לאודר מחייב שקיפות מוחלטת, לפחות בנוגע ליצירות אמנות שבעליהן התחלפו באירופה בזמן הכיבוש הנאצי. בראיון עמו אמר לאודר שבמרוצת השנים החזיר לבעליהם פריטים שונים, "לאחר אימות של תביעת הבעלים". הוא הזכיר "מגן יפהפה מתקופת הרנסנס" ויצירת אמנות של האמן הרוסי אורסט אדמוביץ' קיפרנסקי.



לאודר אמר שיש לו כתריסר עובדים שמטפלים באוסף שלו ועורכים מחקר קפדני בנוגע למוצאו של כל חפץ שהוא קונה. אבל הוא סירב להציג את רשימת יצירות האמנות מגרמניה ומאוסטריה שברשותו עם מידע על מוצאן. "זה האוסף הפרטי שלי. כל יצירת אמנות באוסף שלי כבר הוצגה. לכולן יש דף מידע מפורט. גם אני רוצה למצוא יצירות שנגנבו". הוא כבר הציג את התמונות והרישומים שלו ושל סאברסקי בנויה גלרי, וכמו כן את תערוכת אגון שילה ב-2005.



ג'יין קאליר היא בעלת הגלריה סנט אטיין במנהטן, שפתח סבה אוטו קאליר שקידם את שילה בארצות הברית. לאודר, היא אומרת, "גלוי מאוד בנוגע לרכושו. זה לא סוד כמוס ואפל. יש הרבה מידע חד-משמעי, אבל יש דברים שאולי לא ייוודעו לעולם".



רנדול שנברג הוא עורך דין אמריקאי שזכה בתביעה נגד ממשלת אוסטריה, שנאלצה להחזיר ליורשי משפחת בלוך-באואר הווינאית חמש תמונות של קלימט. שנברג העלה לאחרונה אפשרות שתמונה של קלימט שכיום נמצאת ברשות ליאונרד לאודר, אחיו של רון, נלקחה מסבתו של אחד מלקוחותיו. ליאונרד מכחיש זאת. שנברג סבור שעל רון לספק מידע מדויק יותר על מוצא היצירות שברשותו. "אם הוא דורש מאנשים להחזיר רכוש מסוג זה, ראוי שגם הוא ינהג כך. הוא ישמש דוגמה אם יחשוף את המידע הרלוונטי לאוסף שלו".



ריי דאוד, עורך דין המייצג את יורשי אספן האמנות הווינאי פריץ גרינבאום, דרש שלאודר יחזיר למשפחה רישום בצבע, "I Love Antitheses", ועוד שלוש תמונות מאת שילה שהוצגו בנויה גלרי. לאודר אומר שהתביעה היתה חסרת בסיס. השנה נכשל דאוד בתביעתו להכליל את לאודר ואת המוזיאון שלו בתביעה ייצוגית הקשורה לטענות גרינבאום.



בכסף של בר המצווה
לאודר הקים את מוזיאון נויה גלרי ב-2001 בבית מידות בשדרה החמישית ורחוב 86. הוא פירסם את מוצא פרטי האמנות של האוסף באתר neuegalerie.org. כאשר מקלידים, למשל, את המלה "שילה" יש הפניה לקישוריות של חמש תמונות. בכל קישורית יצוינו בעליה הקודמים של התמונה, אבל לא יופיעו תאריכי הקנייה. סטולס אמר שבנויה גלרי מוכרחים לציין כל תאריך הידוע להם: "הם מפרטים את רשימת הבעלים, אבל לא באילו שנים היצירה היתה בבעלותם? אם יש פער מידע בין 1925 ל-1945, זה כבר אות אזעקה".



בקטלוג תערוכת קלימט מצוין מוצאן של התמונות, אך לא כתוב מתי התחלפו בעליהן. רק ליד "אדל בלוך-באואר 1", הדיוקן שהחזירה ממשלת אוסטריה בשנה שעברה למריה אלטמן, אחת מיורשות בלוך-באואר, מוזכר האנשלוס הנאצי ב-1938. לאודר קנה את התמונה מאלטמן תמורת 135 מיליון דולר. לדבריו, "רוב הזמן לא צוינו תאריכים", בעיקר ברישומים שאספנים קנו באופן לא רשמי.



את האוסף הפרטי שלו החל בקניית רישום של שילה מכסף שקיבל לבר מצווה. סאברסקי הוא שהשפיע עליו והקשר הקרוב ביניהם נמשך 40 שנה. "היינו אספנים נלהבים, שנינו סבלנו מאותה התמכרות", אומר לאודר.



נאמנותו לאוסף שלו ניכרת לעין במשרדיו במנהטן. חדרים שלמים מוקדשים לפנקסי רישום גדולים שרשומים בהם פרטי נכסיו האמנותיים ומוצגות בהם רכישות אחרונות: כלי כסף, קופסאות עתיקות, כוסיות משקה. הוא אמר שאם תתקבל תביעה מבוססת בנוגע לחפץ אמנות שברשותו, הוא יחזיר אותו לבעליו בשמחה. "אני לא מנסה להסתיר משהו, להיפך. הייתי מעדיף שיהיה ברשותי משהו גנוב כדי שאוכל להחזיר אותו לבעליו".