ביום ב' הבא עומד להתכנס "הדירקטוריון של ישראל". מה, לא ידעתם? הממשלה כבר לא מנהלת את ענייניה של מדינת ישראל. מונה לה דירקטוריון. כך לפחות סבור המרכז הישראלי לניהול, המי"ל, שבהזמנה לכנס שיתקיים במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב. אותו בית מלון בו ועד העובדים הנבחר נלחם כדי שההנהלה תכיר בקיומו. אגב, ההשתתפות עולה רק 830 שקל, אבל למי אכפת? הרי זו הוצאה מוכרת, נכון?
מארגני הכנס הנושא את השם "הדירקטוריון של ישראל" מבטיחים את השתתפות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ובכירי המשק. עוד מבטיחים במי"ל ש"השנה מתכנסים מנהיגי המדינה ובכירי המשק לעסוק בנושא מהותי וחשוב מאין כמותו: ניהול ותכנון לטווח ארוך בישראל. בין המרצים: שרים, חברי כנסת, מנכ"לים ובעלי עמדות מפתח בכירות במשק הישראלי". עד כאן לשון ההזמנה.
הרעיונאי העומד מאחורי שם הוועידה, ה"דירקטוריון של ישראל", באמת הבריק. יש לנו לפחות עוד שתי ועידות מהסוג הזה: האחת לקראת הקיץ "כנס קיסריה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה והשנייה לקראת החורף "ועידת גלובס לעסקים". בין לבין, נולד ה"דירקטוריון של ישראל". אגב, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו אמר לפני מספר שנים שיש לחתור להפיכת ממשלת ישראל ל"ממשלה של מומחים, למועצת המנהלים של המדינה".
כל הדימויים הלקוחים מן העולם העסקי הבאים לתאר את ניהול ענייני המדינה אינם מקריים. ולא מדובר כאן על תופעה הקשורה בגלובליזציה הקפיטליסטית לפיה כל חפץ או שירות הופך לסחורה. עוד ב-1848, לפני כמעט 160 שנה, ציינו מרקס ואנגלס בין המשפטים הראשונים של ה"מניפסט הקומוניסטי" שהממשלה במדינה הקפיטליסטית המודרנית אינה אלא מועצת המנהלים המנהלת "את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני". כך שהרעיוני של המי"ל לא עשה יותר מאשר להעתיק הגדרה מרקסיסטית בת 160 שנה.
עולמו הצר של שר האוצר
אבל איך זה עובד? פרט לכינוסים המדוברים בהם נפגשים אנשי השלטון, ההון והתקשורת ומיישרים קו, או כדברי המי"ל "מנהלים ומתכננים לטווח הארוך", כיצד פועלת המערכת? בראיון נדיר שהעניק שר האוצר, רוני בר-און למוסף הכלכלי של העיתון "הארץ" (19 באוקטובר 2007) הוא מתאר את דרכי עבודתו. מדוע ראיון נדיר? כי זו ממשלה של שתקנים. השרים הבכירים לא מתראיינים, בייחוד ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. הם לא צריכים לתת הסברים לאיש על מעשיהם, פרט למזכירת המדינה קונדולוזיה רייס.
לדברי בר-און, הוא מקיים קשרים תכופים עם הדרגים הבכירים במשרדו ועם נגיד בנק ישראל. וזה מובן. הרי עם כניסתו לתפקיד מסר בר-און לבכירי האוצר שהוא אינו מתמצא במדיניות הפיסקלית או המוניטרית. אבל עוד הוא מגלה בראיון כי הוא נפגש עם "ראשי המשק, עם ראשי התעשיינים, ראשי הבנקים, וראשי חברות הביטוח. לכל האנשים האלה יש אחיזה חשובה במשק הישראלי, וצריך לטפח את השיח והשיג איתם". במילים אחרות, שר האוצר מעצב את מדיניותו על בסיס קשריו עם דרגים מקצועיים השבויים בתפיסות הניאו-ליברליות ועם נציגיהם של אלפיון העליון, המכונים "ראשי המשק שאיתם יש לטפח את השיח והשיג".
מכאן מובנת דרכו של שר האוצר. עולמו הוא צר, כפי שצרים הם האינטרסים של האלפיון העליון. שר האוצר לא פוגש את ראשי ארגוני המורים (המייצגים כ-200 אלף מחנכים), את ראשי ההסתדרות (המייצגים כ-700 אלף שכירים), את ראשי הסתדרות הגמלאים (100 אלף חברים) או את ראשי התאחדות הסטודנטים (המייצגים רבע מיליון תלמידות ותלמידים במוסדות להשכלה גבוהה). הוא לא צריך את זה. כדי למשול בישראל יש רק להתחשב בנציגיהם של כמה מאות משפחות של בעלי הון. כך עובד באמת הדירקטוריון של ישראל.
* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית (www.sea.org.il)