כנס כלכלה ירוקה - 04.11.07
>> ה-cash שבקש
דו"ח שהוכן באחרונה בעבור ה-OECD המליץ על האצת הליכי הפיתוח של דלקי "הדור השני" - שמקורם בכל מקור אורגני של פחמן (כולל פסולת אורגנית). זאת, לאחר שהתברר כי פריסה נרחבת של גידולי תירס או חיטה בעבור ייצור האתנול (דלקי הדור הראשון) הביאה לנזק סביבתי וכלכלי.
PPSV הישראלית הצליחה באחרונה להפיק אתנול מסוגי קש שונים. המדובר בהפקת צלולוזה (רב-סוכר) מגבעולים או עלים שנותרו מגידולי תירס או חיטה, והפקת אתנול מן הסוכר המופק. החברה מתכוונת להתחיל בניסויים להפקת אתנול גם מקש כותנה, קש עגבניות וקש עשב בר (שבו גלום הפוטנציאל הכלכלי הגדול).
"הרבה שנים ניסו לבצע זאת, אך ללא הצלחה", מספר ישי ולטמן, אחד השותפים בחברה. "אנו מאמינים שיש לנו את היכולת ואת הידע להפוך את הפטנט לפרויקט כלכלי". היתרון בניצול הקש להפקת אנרגיה ברור, מסביר ולטמן. "כל חקלאי ישמח להיפטר מעודפי הקש שברשותו, מה עוד שבעולם נהוג לשרוף את ערמות הקש, והרי שריפת חומר אורגני בטמפרטורות נמוכות יחסית היא המזהמת ביותר ופולטת תרכובות פחמן רעילות לאוויר.
"פינוי הקש מונע גם סחף ומאפשר לחקלאי גם ליהנות כלכלית מן הקש שמכר. מכל יחידת שטח שבה תאסוף טון גרעיני חיטה - תוכל לאסוף טון קש. בקנה סוכר השיעור גבוה עוד יותר.
"פוטנציאל הקש בעולם אדיר ונאמד במיליארד וחצי טונה בשנה. אלה כמויות עצומות, שרק אם חלק קטן מהן יגיע אלינו זו תהיה ברכה". PPSV, הפועלת בקרית המדע ברחובות, נכללת בקרן ההזנק של משרד התשתיות, אך ולטמן מספר כי התעניינות במיזם רבה וכי בכוונת החברה כבר להקים פיילוט בדמות מפעל קטן בדרום.
>> צמחים מוכפלים
האיחוד האירופי כבר קבע שעד ל-2020 יהווה הביו-דלק 10% מכלל הדלק המשמש לתחבורה. היעד הזה מכתיב לכאורה הגדלה של השטחים המשמשים לגידול תירס, קנה סוכר וקיקיון - כל אותם גידולים המאפשרים את ייצור האתנול. אבל חברת ביו-פיול אינטרנשיונל הישראלית, הפועלת ברמת ישי, מצאה פתרון אחר: העלאת התפוקה של הצמח.
בביו-פיול אינטרנשיונל, שהעומד בראשה הוא זוהר בן נר, המדען הראשי שלה הוא עמית אבידור וסמנכ"ל הפיתוח העסקי הוא ד"ר דורון גל, מצאו דרך להכפיל את מספר הכרומוזומים בתא הצמחי, ללא שינוי ה-DNA של הצמח (הנדסה גנטית), אלא באמצעות שכפולו. התוצאה היא צמח גדול יותר, עם תרמילי זרעים רבים יותר (וגדולים יותר), עם קצב פוטוסינתזה מוגבר ועם עמידות משופרת בתנאי אקלים קשים.
הכפלת זוגות הכרומוזומים באופן מלאכותי נושאת בחובה אינספור אפשרויות: משיפור היבול החקלאי דרך זירוז פרויקטים של ייעור ועד ניצול מואץ של היתרונות הנלווים של הצמחים. ניסוי שערכה החברה הראה כי הפיתוח שלה הגביר את תפוקת הקיקיון עד פי שניים, וכך גם ניסוי שנערך במכון ויצמן בצמח הספירודלה (עדשית מים), המשמש לניקוי מקורות מים מזוהמים. בינתיים הביעה ממשלת סין עניין ביישום הפטנט בשדות קנולה דווקא, שייועדו גם הם לייצור ביו-דיזל.
החברה עצמה נמצאת כיום בשלב מתקדם של גיוס משקיעים, ועל פי ההערכות רחוקה בשנתיים בלבד מהתחלת מכירות.
>> מראות בעקבות השמש
קרינת השמש היא המקור הנפוץ ביותר של אנרגיה מתחדשת, והפקת חשמל באמצעות קרינה מרוכזת של שמש כבר מוכרת כיום כשיטה המובילה לייצור חשמל. עם זאת, גם התחום זה אינו פטור מהצורך בשיפורים.
קחו למשל את הטכנולוגיה הסולארית-תרמית. בטכנולוגיה זו נפרשות אלפי מראות על פני שטח מישורי נרחב. הן עוקבות אחר השמש, קולטות את קרינתה וממקדות אותה בצינור נירוסטה העובר במרכזן וטובל במים. הצינור הזה מוליך שמן מיוחד, וחומו של השמן מאמיר עד כדי 350-450 מעלות צלזיוס וגורם לרתיחת המים - ולייצור קיטור המניע טורבינה לייצור החשמל.
אבל איך ניתן לוודא כי המראות יעקבו אחר תנועת השמש וינצלו באופן המיטבי את הקרינה? האתגר הזה ניצב בפני כמה חברות העוסקות ביישומי אנרגיה סולארית, וחברת פלקון טכנולוגיות מנסה לעמוד באתגר ולרשום פריצת דרך. פלקון מפתחת מערכת מעקב משוכללת המאפשרת לכל מראה בשדה לעקוב עצמאית אחר תנועת השמש. בתוך כך המערכת מתקנת אוטומטית את כיווני המראות בהתאם לגורמים הסביבתיים המשפיעים עליהם, כגון רוחות ושקיעת קרקע.
בניסויים שערכה החברה נמצא כי ריכוז אופטימלי זה של קרני השמש במטרה קבועה הוליד טמפרטורות הגבוהות פי כמה מאלה המוכרות כיום - יותר מ-1,000 מעלות צלזיוס ואף 1,600 מעלות. פיתוח הפטנט החל במכון ויצמן עוד ב-88', וכיום הפרויקט נמנה עם נתמכי קרן ההזנק של משרד התשתיות.
>> חום שמש בלילה
לאנרגיה הסולארית יש חיסרון מהותי: אספקה לא רציפה. היא מוגבלת מטבעה לכמה שעות בלבד, יותר שעות בקיץ, פחות בחורף. למרבה אי הנוחות, צרכני החשמל אינם מתאימים את ביקושיהם לשעות קרינת השמש. הם רוצים וצריכים כאן ועכשיו, וכך מתעכבות תוכניות להקמתן של תחנות סולאריות ברחבי העולם.
את הבעיה הזאת ניסו לפתור מחקרים רבים. השקעות רבות יועדו לניסיון למצוא פתרון שיאפשר אגירת חום ביום ושימושו בלילה. עד כה ללא הצלחה. עכשיו באה רותם תעשיות, הזרוע השיווקית של קמ"ג (הקריה למחקר גרעיני), ואומרת כי היא מאמינה שהצליחה לפתח אבטיפוס למערכת אגירת חום אשר תספק מענה לבעיה.
המערכת של רותם תעשיות - פטנט רשום של עובד קמ"ג דן שגיא - מורכבת ממכלי מתכת המכילים מלחים מותכים (PCM). אלה מצליחים לאגור את החום המתקבל מהקרינה הסולארית באמצעות שינוי מצב הצבירה מנוזל למוצק - ולשחררו בתהליך הפוך של הנזלה.
האבטיפוס של המערכת פותח בשנתיים האחרונות. כיום מריצים בחברה ניסויים לבחינת יכולת האגירה של הטכנולוגיה הייחודית, ובתוך חודשים אחדים ייבדק מודל ראשוני במתקן סולארי. יישום מוצלח של המערכת, מציינים ברותם, יאפשר לספק חשמל בשעות הצורך ולא דווקא בשעות שקרינת השמש זמינה, לעמוד במגבלות הממשלתיות של שימוש בדלק כגיבוי - ולשפר את כלכליות המתקן הסולארי. "הפוטנציאל העסקי של הפטנט עצום", אומר מני מועלם, מנהל הפיתוח העסקי של רותם. "המיזם ייתן תנופה להקמתה של תחנות כוח סולאריות נוספות ויוזיל באופן משמעותי את עלות הקמתן ואת מחירי החשמל".
>> מעשה בבלונים
אחד החסמים של הטכנולוגיה הסולארית הוא הצורך בשטח רב לפריסת הלוחות הסולאריים. ייצור מגוואט אחד מאנרגיה סולארית דורש כ-20 דונם קרקע; היעד שהציב משרד התשתיות כבר לתחילת העשור הבא הוא ייצור של 200 מגוואט, לפיכך יידרשו לא פחות מ-4,000 דונם. במדינה כמו ישראל הצורך הזה מציב בעיה אמיתית. החוקרים ד"ר פיני גורפיל ויוסי קורי מהטכניון, הראשון מרצה בכיר בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל והשני דוקטורנט לאדריכלות, מציעים פתרון אפשרי ומקורי לבעיה: בלונים סולאריים.
הבלונים הסולאריים הם בלוני הליום עם מעטפת שאינה אלא רשת לוחות פוטו וולטאים (אנרגיה שממירה ישירות אנרגיית שמש ליצירת חום) דקים (0.2 מ"מ) וגמישים. הבלונים עשויים לאטקס, מכוסים בחלקם הפנימי חומר סיליקון השומר על עמידותם ומסוגלים להחזיק את ההליום במשך יותר מחודש בלי לאבד גז. כמה בלונים כאלה מופרחים לאוויר כשהם מחוברים זה לזה וקשורים לקרקע בארבע נקודות. ממרכז הקבוצה משתלשל כבל חשמלי, המוליך את החשמל לסוללה שעל הקרקע: כיום בלון בקוטר ארבעה מטרים יכול לייצר 1-1.5 קילוואט. בניסוי הראשון של גורפיל וקורי הם ייצבו את הבלונים בגובה עשרה מטרים. לפי התכנון, יהיה הגובה כחמישה מטרים לכל הפחות וכמה מאות מטרים לכל היותר וייקבע על פי מזג האוויר והשינויים בלחץ האטמוספרי.
צמד החוקרים החלו בפיתוח הרעיון לפני כשנה, וכיום הם מחפשים משקיעים להמשך הפיתוח. "השקענו עד היום כמה אלפי שקלים בלבד, מאחר שהטכניון בחר שלא לפרוש את חסותו על המיזם, משיקוליו שלו. עם זאת, אנחנו בקשר עם כמה משקיעים בחו"ל ובימים אלה אנחנו מנסים לגבש מודל עסקי כדי לגייס הון התחלתי".
מדוע נתקל הפרויקט בספקנות?
גורפיל: "בין השאר, בגלל הספק במשך הזמן שהבלון יחזיק בהליום ובגלל הספק בעצם כדאיותו הכלכלית של הפרויקט. עלות המיזם זהה לזו של פרישת לוחות פוטו וולטאים על הקרקע, ואם מהוונים את סוגיית הקרקע והיתרונות האקולוגיים רואים שהטכנולוגיה הזאת אפילו עדיפה".
>> עוזרים למזגן לקרר
זה זמן מה שחברת החשמל חוזרת ומבקשת מאתנו לכוון את טמפרטורת המזגנים ל-25 מעלות לכל הפחות. ולא בכדי: לא פחות מ-46% מהחשמל המיוצר בשעות של שיא הביקוש מופנה למערכות מיזוג האוויר. זו הסיבה שכל פטנט המסייע בהפחתת האנרגיה שצורכים המזגנים מתקבל בברכה.
מיזם כזה, שזכה באחרונה בתמיכת קרן ההזנק של משרד התשתיות, הוא SmartCool, שתכליתו להשביח את תהליך האיוד במערכות תרמו-דינמיות (קירור ומיזוג אוויר). או בעברית: לקרר את הגז הנוזלי של מערכת מיזוג האוויר כדי להקל את הפעולות של מדחס המזגן, הצורך 90% מהחשמל שצורכת מערכת מיזוג האוויר כולה.
מאחורי המיזם הזה עומדת חברת סמארט פתרונות אנרגיה, שהעומד בראשה הוא ד"ר עופר אלון ועם בעליה נמנים אריה גאולי, בעבר מנכ"ל תדיראן מוצרי צריכה, ומשה אביחי, בעבר יו"ר גאון רשויות. סמארט, המתמחה בבנייה ירוקה, החלה בפיתוח הפטנט בשיתוף עם גורמים בולטים במשק, אבל נמנעת מלנקוב בשמותיהם. הפיתוח שלה כולל מעין שסתום מכני, המורכב על הצינור המוליך גז חם (יחסית) אל המדחס. השסתום אינו מאפשר לגז להיכנס למדחס אלא מוליך אותו חזרה לאחור, בתוך מעטפת שסביב הצינור. בתוך כך הגז מתקרר ב-10-12 מעלות ומקרר גם את הגז שעושה את דרכו אל המדחס.
כל זה מאפשר לשפר את הניצולת הכוללת של מתקן הקירור ומיזוג האוויר ואת תפקודו, ולהקטין את העלות התפעולית. התקנת הפיתוח מאפשרת חיסכון ממוצע של כ-15% בצריכת החשמל, והחזר ההשקעה בה נעשה בתוך שנה עד שנתיים וחצי, תלוי בגודל המערכת ובשעות עבודתה.
"למרות שעלויות התפעול של מערכות מיזוג האוויר הן מרכיב מהותי בחשבון החשמל (לעתים יותר מ-60%), רמת המודעות הקולקטיווית לנושא נמוכה במיוחד", אומר ד"ר אלון. "העלייה במודעות הציבורית והעסקית לאפשרות לשפר את היעילות האנרגטית של המתקנים הקיימים מלמדת כי נתח השוק צפוי להיות גדול מאוד, וללא ספק בעל פוטנציאל כלכלי בלתי נדלה".
>> קרום דה לה קרום
כיצד מונעים מהררי אשפה להתפזר בסביבה רחבת היקף? איך מונעים ממצבור פסולת כימית שהוטמן לבוא במגע עם מי גשם, שיספגו את הרעלים ויחלחלו אל מעמקי האדמה או ייצרו סחף רעיל?
התשובה לשאלות אלה, שחשיבותן גדולה במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, היתה עד כה יריעות פלסטיק (פוליאתילן) יקרות להחריד, שעמידותן מוערכת בכעשר שנים בלבד. רותם תעשיות, שהיא הזרוע השיווקית של קמ"ג (הקריה למחקר גרעיני), ומכון וולקן מנסים להציע תחליף אפשרי.
זה שנתיים גופים אלה מפתחים את המצאתו של ד"ר דודי אברהם - פיתוח המכונה "קרומים ביולוגיים" ומספק מענה משולש של כיסוי שהוא ידידותי לסביבה (טבעי), זול ועמיד. מדובר בפסיפס של צמחים זעירים (מיקרו-פיטים) דוגמת חיידקי הקרקע, אצות, חזזיות וטחבים. אלה מפרישים במגעם עם גרגירי הקרקע סוכרים, המדביקים את הגרגירים זה לזה ויוצרים שכבה קשיחה וטבעית. פיזור רשת צמחים על פני מרחבי ענק מאפשר את גידול הקרום באופן טבעי ועצמאי. הקרום הזה הוא גידול עד, וירידת הגשמים מאיצה את גדילתו ומביאה להידוק הולך וגובר שלו.
ניסויים ראשוניים בקרקע המדברית בנגב הוכתרו בהצלחה, ובחברה מדווחים על התעניינות רבה מצד משקיעים פוטנציאליים.
>> לשתות ישר מהשלולית
המים לשתייה הם אחד מהנושאים המרכזיים שיעסיקו את האנושות במאה הבאה. ולא בכדי. כידוע, רק פחות מ-0.34% מהמים שעל פני כדור הארץ ראויים לשתייה; על פי מחקר של ארגון הבריאות העולמי, כבר כיום כ-1.1 מיליארד בני אדם חיים בסביבה שאין בה מים ראויים לשתייה, ויותר מ-1.6 מיליון ילדים עד גיל חמש מתים בכל שנה משתיית מים מזוהמים.
חברת ווטרשיר (Watersheer) הישראלית מנסה להתמודד עם הבעיה. החברה תחשוף השבוע בתערוכת ווטק 2007 מערכת ניידת וממוזערת, המאפשרת לטהר מים ממקורות מים מתוקים כמו שלוליות, נחלים ואגמים ולהפוך אותם לראויים לשתייה. המערכת של ווטרשיר, הנראית כמו פקק גדול שניתן להרכיב על כל בקבוק פלסטיק בעל פייה צרה, מאפשרת לטהר כך מים גם אם זוהמו בחיידקים, וירוסים, חומרים כימיים או מזהמים אורגניים אחרים.
איך? המערכת עושה שימוש בשני מרכיבים: כלור וסינון קפדני. טבליית כלור מונחת במים במשך כמה דקות. מאחר שהכלור אינו מסוגל לבצע טיהור ביולוגי מלא, ואף מותיר טעם לוואי, הופכים את הבקבוק על ראשו ומעבירים בגרוויטציה את המים דרך רשתות מיקרוניות צפופות (ברוחב 5 מיקרון) המסננות חלקיקים בעייתיים. לאחר מכן עוברים המים דרך פחם פעיל, וזה סופח מומסים שונים המשנים את טעם המים (ואת הכלור שבריכוז גבוה).
"המוצר הזה יכול לשרת את הצורך ההישרדותי גם בתנאים קיצוניים", מספר רון שני, מייסד החברה ומפתח הפטנט. "לפני כמה שנים זיהיתי את הצורך בפתרונות מעין אלה בשוק ההומניטרי וחיפשתי פיתוח פשוט, נגיש, זול, ברמת plug and play, שיוכל להתאים לתפוצה רחבה בעולם השלישי. הבנתי שיש פה את הידע, גייסתי כסף מתקציב המדען הראשי והתחלתי לפתח את האבטיפוס".
המיזם מפותח זה כשנתיים, אך ווטרשיר עצמה הוקמה לפני כחצי שנה. שותפים נוספים בה הם יוסי סנדק, אל"מ (במיל') משה גוטסמן, בעבר מנהל הרכש והלוגיסטיקה של חיל האוויר, וקבוצת יזמים בראשות איש העסקים יוסי בורנשטיין. החברה חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם קבוצת דנאור לייצור המוני של המערכת, ובעקבות פניות של ארגוני חירום ממשלתיים ואף צבאות בעולם היא בוחנת כעת פיתוח של מכלי אחסון גדולים יותר לשעות חירום. עם זאת, שני אומר שהפיתוח הזה לא נועד רק לשעת חירום. היכולת להלביש את הרכיב על פיית הבקבוק מאפשרת גם למי שבסך הכל יצא לטיול רחוק ליהנות ממי שתייה ראויים.
פרויקט מיוחד של TheMarker - הסטארט-אפים שיתנו לנו אנרגיה חדשה
אבי בר-אלי
29.10.2007 / 8:19