גלית רוזובסקי: "לכבוד הוא לי להיקרא כרישת נדל"ן"

"דעתנית עם פתיל קצר"; "מומחית מספר 1 לקרקעות בתל אביב"; "לא כדאי להרגיז אותה - הארשת הנחמדה מתחלפת מיד בארשת חמורה, מפחידה ועניינית".



התיאורים האלה ורבים אחרים נשמעים כששואלים אנשים על גלית רוזובסקי, מנהלת האופרציה של ה"גוש הגדול". 1,100 דונם, 3,500 בעלי קרקע ו-16 שנה מרכיבים את הקריירה הדינמית של עורכת הדין, הדוקטורנטית והמרצה בת ה-39, שרומזת בעדינות שאולי הגיע הזמן לשינוי.



"אני מגדירה את תפקידי הנוכחי כציבורי, על אף שהוא נעשה למטרות רווח", היא אומרת. בעתיד לא תסרב לשמש כמנכ"ל חברת נדל"ן גדולה, להיכנס לשותפות במשרד עורכי דין מכובד ולטפס לאט בסולם הדרגות לתפקיד רב השפעה: "לחצי מהמדינה הייתי רוצה להיכנס, לבחוש ולסדר מחדש", היא אומרת, "תנו לי את מינהל מקרקעי ישראל, את רשות שדות התעופה, את הכנרת, את הנגב. אפשר לעשות פה את הפנינה של המזרח התיכון, רק תנו לעשות".



הלהט, הרהיטות והקבלות שהיא מביאה מוכיחים שכדאי לזכור את השם. "לפעמים אני תוהה איך היא הצליחה במקום שכל כך הרבה אנשים נכשלו", אומר עמי זמני, שהיה במשך שנים יועץ משפטי בקבוצת חברות אייזנברג וכיום עוסק גם בבנייה ויזום בגוש הגדול.



זמני: "היא עובדת עם אנשים קשים, שאני, למשל, התקשיתי מאוד להסתדר אתם. בדרכי נועם ענייניות היא קנתה את לבם, ואת רכושם, במחירים טובים מאוד עבור לקוחותיה. גם ביחסים בינינו היו עליות ומורדות. ואפילו עמדנו פעם במשפט זה מול זה, אבל כל העניין נגמר בשלום ובצורה ידידותית".



"זה הכלל הניהולי הראשון שלי", אומרת רוזובסקי, "שום דבר לא אישי. כל אחד צריך לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר, להיות ענייני ולהשיג תוצאות מבלי לפגוע או להיפגע אישית. היו לא מעט אנשים שזילזלו כשראו מולם בחורה חביבה ומחייכת, אבל מהר מאוד הבינו שאני לא רק מחייכת. כשהיו גניבות חול, וכולם פחדו מאוד, אני הייתי זו שהגשתי תלונה במשטרה ואם צריך להגיע לבתי משפט - אני עושה את זה ללא היסוס, ואחר כך הולכת עם האנשים שתבעתי לשתות קפה. שום דבר לא אישי".



זו שפותרת בעיות



את תפקידה היא מגדירה כ'זו שפותרת בעיות'. בין בעלי הקרקעות, לרשויות, ליזמים ולקבלנים היא עסוקה מרבית זמנה ב"בוררות, פישור והחלקה".



"אני לא רוצה להיות צודקת, אלא ללכת הלאה על ידי קביעת כללים עקרוניים" היא מסבירה, "אין לי בעיה לעבוד במשך שנים על פרויקט ולדאוג שכל בעלי הקרקע יתאחדו ויחתמו על ההיתרים המתאימים - גם כשביניהם יש אחד בן 100 שלא מבין מה רוצים ממנו, אחת שלא יכולה להגיע כי 'הנהג שלי לא יודע איפה זה שדרות רוטשילד' ואחד, שיש לו 3.9 מ"ר, אבל יעשה הכל כדי למקסם את חתיכת הקרקע הפצפונת שלו".



ומי מפריע לך בדרך?



"עורכי הדין".



למרות היותה עורכת דין בזכות עצמה מופתעת רוזובסקי לא פעם מהתנהלותם של עורכי הדין המייצגים את אלפי בעלי הקרקע. "ישבתי בחדר אחד עם שני עורכי דין שהעיפו את התקרה בצרחות וכשיצאתי החוצה מצאתי את שני בעלי הקרקע מראים אחד לשני תמונות של הנכדים", היא מספרת, "אם זה היה תלוי בהם - זה היה נגמר מזמן לשביעות רצון שני הצדדים, אבל עורכי הדין צריכים להצדיק את תפקידם, ולעתים פוגעים במטרה שלשמה נשלחו. עורכי דין הם אלופים בקלקול עסקות".



ואיך את מתגברת על המכשול?



"בהחלטיות, בנועם ומתוך אותו רצון שלא להיתקע - אלא ללכת הלאה. אני אוהבת להדגיש את המשותף ולא את מה שמפריד, ולהימנע ככל האפשר ממלחמה. ברוב הפעמים זה עובד".



וכשזה לא עובד?



"כל זמן שמדובר באנשים ישרים שניתן לתת בהם אמון, אנחנו מגיעים לעמק השווה, אבל סחטנים אני לא אוהבת ואין מצב שאכנע לסחטנות. הגיעו אלי בעלי קרקע שעשו את המוות, הם טענו שלא נעז לתבוע אותם - ותוך שעה נחתה להם על השולחן תביעה אזרחית. חוסר יושר, חוסר הגינות ושיטת 'מצליח' מטריפים אותי, ולזה אני לא מוכנה לתת יד".



את פועלת בתחום קשה שבו פועלים מאות בעלי אינטרסים.



"העבודה שלי כוללת התעסקות יום-יומית עם אנשים שכל אחד רוצה לגזור את הקופון שלו ולפעמים חושבים שיצליחו לקנות אותי בכל מיני הצעות שוחד ישירות ועקיפות: 'יש לי 6 מיליון דולר לקנות פנטהאוז ואם תיצרי את הקשר, אני אתן לך את דמי התיווך', קבלנים ובעלי מקצוע מציעים לתת לנו שירותים בחינם, רק שאכניס אותם לפרויקט. זו התנהלות שאני פוגשת עשר פעמים ביום גם בקרב בעלי שם ומעמד".



רוזובסקי מסבירה למה זה לא עובד עליה: "מגיל חמש רציתי להיות שופטת וכבר קיבלתי שתי הצעות בעניין ודחיתי אותן. יש לי עוד הרבה שנים במגזר הפרטי והציבורי ואני פועלת ככה שאיש לא יוכל למצוא לעולם שלדים אצלי בארון. שקיפות היא שם המשחק, וזה לא פשוט בתחום הנדל"ן, שכולו 'שמור לי ואשמור לך'".



איך לא נכנעים ללחץ?



"עושים מה שצריך. הלחצים בעבודה הזו לא מגיעים רק מהלקוחות, אלא גם מהתנאים. פעם חשבתי שתקרת זכוכית לא קיימת באמת, עד שראיתי איך אנשים מאבדים עשתונות, בוכים ומתפרקים.



"זה היה בסוף 2005 היינו אמורים לקבל היתר בנייה לפרויקט של 151 יחידות והסתבר שיש לנו בעיית מימון. ההיתר עמד לפקוע, ראינו את שעון החול אוזל ונכנסו ללחץ מטורף. אלה היו לילות ללא שינה. הכל הסתדר בסוף, אבל אז הבנתי שלא כולם בנויים, או בוחרים, לעמוד ברמה כזו של מתח".



ואת?



"אני בנויה לסוג כזה של עבודה. אני יודעת לא להיכנס לפאניקה ולעבוד לבד בצוות. סיעור מוחין והפרייה הדדית הם חשובים מאוד. אחרי החשיבה המשותפת צריך לקחת החלטה ומכיוון שאני באופיי מאוד דומיננטית, בשורה התחתונה - על פי יישק דבר.



"הבוס, וגם המנטור שלי, אייבי נאמן, נתן לי פעם כלל ניהולי בסיסי: צריך למצוא את האיש המתאים למשרה, ולתת לו לעשות את העבודה שלו. אני רואה הרבה מנהלים שעושים אחת משתי טעויות: לוקחים אנשים חלשים כדי שלא יאפילו עליהם - או לוקחים אנשים מצוינים ולא נותנים להם לעבוד.



"אני מנהלת צוותים, ועל אף שלפעמים בהחלט מתחשק לי לקחת את העט האדום ולעשות מיליון קווים על ההסכם של עורך הדין, התוכניות של הארכיטקט או הרעיונות של מנהל הקונסטרוקציה, אני לא עושה את זה. אני חייבת להיות מעורבת ומעודכנת מאוד מצד אחד - מבלי ליפול לבור הקונטול-פריקיות מצד שני. אני מזכירה לעצמי שאני פה כדי לנהל את האנשים ולא כדי לנהל את העבודה שלהם".



תני דוגמה לטעות שעשית ואת מצטערת עליה.



"כל טעות שלי עלולה לעלות מיליונים. פעם למשל טענו נגדנו שרשמנו הערות אזהרה לא נכונות. זה הגיע לבית המשפט, שקבע שהכל תקין, אבל אם היה מסתבר שעשיתי טעות, זה היה עולה 20 מיליון דולר. לשמחתי, עד היום לא גיליתי טעויות שעשיתי, אבל סביר להניח שהן יתגלו. אין מנהל מושלם".



העבודה שלך היא ריצה למרחקים ארוכים.



"נכון. אני באופיי בכלל אדם חסר סבלנות. למדתי, בלית ברירה, לפתח אותה".



לא יצאתי לחופשת לידה



כבר חמש שנים נשואה רוזובסקי לעמית קרן, עובד קומברס ובנה של אורנה ברי, לשעבר המדענית הראשית וכיום שותפה בקרן הון סיכון. לשניים ילדה בת שנתיים וחצי. "עד שפגשתי את עמית לא מצאתי פרטנר שיהיה מוכן לקבל את הקרייריסטית שבי", היא מספרת, "אני הישגית מאוד והעבודה מגדירה אותי. לא ממש יצאתי לחופשת לידה ולא התנתקתי, וגם לא מתאים לי להיות כל היום בבית ולבשל. יש לי ייסורי מצפון, אבל אני לא מתנצלת. עדיף שאני אחיה עם ייסורי מצפון מאשר שתהיה לי ילדה עם אמא מדוכאת".



בתור קרייריסטית מוצהרת, יש לך חמות שיכולה מאוד לעזור.



"אני מעריצה את אורנה, היא אדם נהדר ואשת משפחה מופלאה, אבל כשבאים אליה לארוחת ערב מדברים בעיקר על מה עשתה היום הילדה בגן. הקשר אתה לא מזיק אבל אני מעולם לא השתמשתי בו ולעולם לא אשתמש. אני רק אסירת תודה לה על הבן המושלם, החתיך ההורס והאבא המופלא שהיא ילדה וגידלה, ושכיום הוא בעלי".



לא מפריע לך שמכנים אותך "כרישת נדל"ן".



"לכבוד הוא לי להיקרא כרישת נדל"ן. פירוש המושג הזה בעיני הוא אישה שהיקף עשייתה גדול ומוכר. אני אוהבת נדל"ן ומקדמת בעזרתו אג'נדה: בנייה לגובה כדי לשמור על כמה שיותר אזורים פתוחים וירוקים, בנייה שכוללת התייחסות לאיכות הסביבה ואחריות עסקית וחברתית לגבי כל מה שיהיה פה בעוד 20 שנה. את האג'נדה הזו אני מקיימת בעבודה ומעבירה גם לסטודנטים שאני מלמדת. סיסמאות ריקות לא מעניינות אותי, לי חשוב לעשות".



nihul@themarker.com