לא יאמן כי יסופר

שישים איש המתינו דרוכים באולם הגדול, יושבים בחצי גורן, פניהם ללוח הריק. באיחור הפגנתי של 60 דקות נפתחה הדלת ולתוך החדר זרמו במהירות שבעה לובשי שחורים. בצעדים בטוחים ומבלי להביט בפני הנוכחים הם התפזרו בחדר ונטמעו בקהל. שקט השתרר באולם. אחד מלובשי השחורים התמקם במרכז החדר ולא פצה פיו עד שווידא שכולם, אבל כולם, מרוכזים רק בו. ואז הציג את עצמו: איציק, המאמן.

לא, זה לא חלק מסרט מתח, אלא תחילתו של "יום מיון" בתות תקשורת ותוצאות, חברה לאימון עסקי ואישי בהנהלתו של אלון גל, שמתהדר באחרונה בתואר "המאמן הלאומי". גם אנחנו היינו שם.

ביום קיצי אחד התנקזו למשרדי החברה אנשים מכל המדינה - מבוגרים וצעירים, אקדמאים ובעלי השכלה תיכונית, שכירים ועצמאים. בכולם קיננה התקווה להתקבל לקורס ההכשרה למאמנים ולפתח קריירה מצליחה בחברה של האיש שעוזר למשפחות בטלוויזיה לסגור את המינוס בבנק, ועל הדרך גם מסדר להן קצת את החיים.

מהר מאוד התברר שהדרמה המלווה את פועלו של גל אינה ייחודית למסך הקטן. יום המיון הצטיין בכך לא פחות. לאחר הכניסה הדרמטית, הסביר איציק שאימון פירושו עזרה לאנשים לתרגם יעדים ומטרות ולצעוד לעבר התוצאה הרצויה. את הדברים אמר בנחרצות כה תיאטרלית עד שניתן היה להניח לעתים כי מדובר בשחקן ולא במאמן.

"תות היא בית לאימון מאמנים!", זעק איציק בקול גדול וחזר על עצמו, "אני אגיד את זה שוב - תות היא בית לאימון מאמנים!" כוונתו היתה שהחברה שבה הוא עובד אינה מקיימת קורסי אימון למטרות העשרה, אלא מכשירה מאמנים כדי שיעבדו בחברה בלבד. אוזנינו נזקפו בשמחה - האם מדובר בארגון מסודר שמכשיר את אנשיו ומבטיח עבודה למסיימים, ועוד בתפקיד כה נחשק?

האמת קצת יותר מורכבת. בניגוד לארגונים שבהם מקבלים העובדים הפוטנציאלים הכשרה על חשבון החברה, וכמובן גם מקבלים משכורת בעבור זמנם, הרי שהזכות לעבור הכשרה אצל אלון גל עולה לא פחות מ-13 אלף שקל. הסכום, הגבוה בהרבה משכר לימוד לשנה באוניברסיטה, משולם כאן למפגש שבועי בודד של כשלוש שעות, במשך שישה חודשים תמימים.

בנוסף, יתאפשר לכם להשתתף בפרזנטציות לצד מאמנים ותיקים ולהיות נוכחים במפגשי אימון אינטנסיוויים בשטח.

בניגוד למה שקורה על מסך הטלוויזיה השקוף, הרי שבכל הנוגע להכשרה אצל אלון גל השקיפות נמוכה בהרבה. כשניסינו להבין לפני יום המיון מה בדיוק קורה שם, נתקלנו בחומה בצורה.

בשיחה טלפונית ראשונה לא נידבה נציגת החברה פרטים לגבי הקורס ותנאי ההעסקה, אלא רק הסבירה שמדובר ב"שלושה מפגשים של מבחני קבלה שבהם יתקיימו דינמיקות קבוצתיות. במפגש הראשון יסבירו לכם הכל", היא הבטיחה.

גם אתר האינטרנט של החברה עמוס בהצהרות מפתות, אך תנאי הלימוד ואופן ההעסקה הייחודי, נקרא לזה ככה, דווקא לא מודגשים שם. נטולי אינפורמציה בסיסית הגענו ליום העיון מתוך הנחה שהקלפים, שהיו צמודים עד עכשיו לחזה, יונחו קצת יותר בקלות על השולחן. נוכחנו שכל עוד הדבר תלוי בתות, השולחן יישאר ריק.

"לכמה זמן אנו מחויבים לעבוד בחברה בתום הקורס שעבורו שילמנו?" שאלנו את איציק מהקהל. "אני לא החלטתי לכמה זמן אני מחויב", ענה איציק בפסקנות. "אני מחויב. נקודה".

ואם בכל זאת נחליט לאחר תקופה מסוימת בחברה לצאת לדרך חדשה?

"אז יש איפשהו בחוזה תקופת צינון".

כמה זמן צינון?

"אני חושב שבסביבות שנתיים. אולי שנה בעצם, אני לא יודע".

למרות התשובות המעורפלות, איציק היה בטוח בדבר אחד: לפחות 95% מהאנשים שהתחילו את ההכשרה סיימו אותה, וכיום מתפרנסים לא רע, או אם לדייק, "לא רע בכלל ממש!"

עוד עניין לא ברור היה שיטת התגמול. "מי שנכנס לתות מתחייב לעבוד דרך תות. זה לא אומר במתכונת פרילנס, שאפשר לעבוד דרך ארגונים וחברות אחרים, אלא במתכונת של זכיין", הודיע איציק.

שאלותינו כנראה הרגיזו את איציק והוא החליט להתלוצץ על חשבוננו מול הקהל. "מה יקרה אם אחרי ששילמתי את הכסף ועברתי את רוב ההכשרה תחליטו שאנחנו לא מתאימים?" שאלנו שאלה שנראתה לנו לגיטימית. "אם וכאשר נראה שאתם לא מתאימים, אתם תרגישו בזה בעצמכם", ענה איציק לקול צחוקם של המאמנים האחרים. שכנותי לכסא נעו בחוסר נוחות. "הוא כריזמטי, אבל מאוד לא נעים ומזלזל", אמרה לנו שכנתנו, עוד לפני שספגה קיתונות של סרקזם בעצמה, טיפה מאוחר יותר.

גם אחת המאחרות זכתה להטפת מוסר פומבית ומעליבה. "האיחור הזה נראה לך רציני?" שאל אותה איציק כשהוא מעדיף לשכוח שהוא וחבריו איחרו בעצמם בשעה תמימה. איציק הדגיש שהוא לא נוזף במאחרים, אלא "נותן לכם מתנה שתשרת אתכם מעבר לגבולות החדר. זה שלכם לגמרי - תעשו עם זה מה שאתם רוצים". כשאחת הנוכחות הסבה את תשומת לבו לעובדה שאיחר בעצמו, ענה לה איציק: "אז מה את רוצה שנעשה עכשיו?" האשה, שלא מורגלת בהתנצחות מול קהל, נותרה ללא תשובה. "אני יכול להמשיך?" שאל בתוקפנות. "כן", מלמלה האישה במבוכה.

איציק הודיע לנו שבמשך היום הוא עלול מדי פעם להעליב את אחד המשתתפים, אבל הוסיף שאין לנו מה לדאוג - אם מישהו מאיתנו יעלב, הוא מרשה לנו לפנות אליו בצד ולבקש הסבר מדוע עשה זאת - העצמה אישית כבר אמרנו?

השעות חלפו, ומההסברים שקיבלנו עלה כי החברה שבראשה עומד גל דורשת מהעובדים עבורה נאמנות טוטאלית, אך לא מתחייבת לספק עבודה למי שמסיים את התהליך, או כפי שכינה את המצב איציק: "win win situation"

"מי שנכנס להכשרה - מתחייב. אנחנו לא ניקח אנשים שעסוקים בבדיקת אפשרויות", הדגיש איציק, כשהוא שוב שוכח מי משלם בעבור התענוג. "אם כך, למה אתם לא מתחייבים לספק עבודה למי שמסיים את התהליך?" הגיעה שאלה מהקהל. איציק גיחך: "אנחנו יכולים לקחת אנשים, לשלם להם 6,500 שקל נטו ולגזור עליהם קופון מטורף. אם בא לך, זה בסדר, יש מקומות כאלה".

לתות תקשורת, מסתבר, יש אג'נדה כלכלית מוצקה: אם אדם אינו גוזר את ההצלחה שלו במו ידיו, כלומר מביא את הלקוחות בעצמו, הוא אינו מתאים. חשבתם שהגעתם לקורס מאמנים? לא אצל אלון גל. האימון שלו, במימונכם כזכור, יהפוך אתכם גם לאנשי מכירות. אם בכל מקום שנותן שירות נדרש, העבודה מגיעה אליכם - הרי שכאן אתם מביאים לארגון את העבודה, ומתחלקים ברווחים.

שיטוט באתר החברה מעלה את השורה הבאה: "במידה שהמסר מעורר בכם התנגדות, זה בסדר גמור. לא כל ארגון או אדם בשלים לתהליך שטח המחייב השתנות ומוכנות לפריצת דרך". גם כאן היוהרה וההתנשאות באות לידי ביטוי. כלומר, אם המסר שלנו מעורר בכם התנגדות זה לא מפני שהוא לא נכון, אלא מכיוון שאתם לא מוכנים לפריצת דרך.

שאלות רבות נאלצנו לשאול כדי להבין איך בדיוק מתוגמלים אותם מנהלים-מוכרנים של גל. שוב ושוב עלה המושג זכיין. "כל מאמני תות עובדים תחת הגדרת זכיין, על כל המשתמע מכך", מסביר גל בתגובה. "הם מייצגים בלעדיים של תות כמאמני הבית של החברה, זכאים לשורה של הטבות הנובעות מכך, ומשתכרים כנגזרת מהיקף הפעילות".

מכיוון שגל מתייחס למאמנים שלו כאל זכיינים הוא מתנער מכל צל של יחסי עובד-מעביד. המאמנים נדרשים לחתום על הסכם לפיו הם יועסקו במעמד של קבלן עצמאי. עליהם לשלם בעצמם את תשלומי מס ההכנסה והביטוח הלאומי, ולוותר על פיצויי פיטורים, חופשה, דמי מחלה, דמי הבראה, גמלאות וכל תשלומים וזכויות סוציאליות של עובדים.

עיון בחוזה ההעסקה ששלח אלינו גל מעורר תהיות. ראשית, התואר "זכיין" מופיע בו פעם אחת בלבד, בסעיף האחרון. לפי החוזה המאמנים מתחייבים להיות עצמאיים בסטטוס עוסק מורשה, אבל אסור להם לתת שירותי אימון שלא כחלק מהחברה.

החוזה מבטיח שהם ישמרו נאמנות לחברה ויעבדו אך ורק בשבילה. בנוסף דורש החוזה תקופת צינון של לא פחות משנתיים מרגע שהמאמן הפסיק לעבוד בחברה ועד שיוכל לאמן בעצמו.

"כאשר נבחנת השאלה אם מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין חברה ובין עובד שלה נבדקת מהות הקשר בין הצדדים ולא בהכרח מה שכתוב בחוזה ביניהם", אומרת עו"ד ענת קנת, מנהלת מחלקת דיני עבודה במשרד ליפא מאיר ושות'. "לשם כך נבחנת בין היתר השתלבותם של המאמנים בחברה והעובדה שאין להם עסק שאמצעותו הם נותנים לחברה שירותים כגורם חיצוני.

"במקרה הזה, לפי המידע שנמסר לי, מדובר בחברה שפעילותה העיקרית היא מתן שירותי אימון והיא אינה יכולה להתקיים ללא המאמנים. לכאורה, לפי החוזה, על המאמנים לתת את השירותים כ'עוסק מורשה', אבל הלכה למעשה הם לא עובדים כמאמנים במקום אחר. אין להם עסק אמיתי, ולפי הסכם המאמנים גם נאסר עליהם לעבוד כמאמנים שלא כחלק מחברת תות.

"אמנם כותרת החוזה היא 'הסכם מאמנים' ולכאורה, בהתאם לאמור בו, הוא אמור להיות בין מקבל שירותים (החברה) לנותן שירותים (המאמן), אך אם נצא מהנחה שמדובר בעיסוק העיקרי של המאמנים (לדברי גל 93% מהמאמנים שלו עובדים במשרה מלאה - ע.ס. וא.י.) הרי שלכאורה ההסכם דורש מן המאמן לקיים את מרבית החובות הנדרשים מעובד ומאידך אינו מעניק למאמן את הזכויות המגיעות לעובדים מכוח חוקי המגן".

גל: "להסכם אין שום קשר להסכם העסקה, הוא כולו מורכב על פי חוקי הזכיינות, בלי קשר לשאלה אם הוא קרוי הסכם זכיינות או הסכם מאמנים. מה שקובע הוא עקרונות הזכיינות כפי שמפורט בחוזה שבמפורש מצוין בו היעדר העסקה".

חזרנו שוב לאתר של גל כדי לבדוק אם המאמן הפוטנציאלי יודע מראש שהוא בכלל זכיין, וגילינו שכתוב שם: "עם סיום שלב הבסיס, מורשים מאמנים להוביל תהליכים בתשלום מטעם החברה. מאמנים מתוגמלים בהתאם לפעילויות האימון אותן הם מבצעים בפועל. קבלה למסלול ההכשרה הארגוני למאמנים משמעותה התחייבות חוזית ארוכת טווח". המלה זכיין, ניחשתם נכון, לא מופיעה בשום מקום.

להגנתו טוען גל כי תחום האימון הוא רק חלק קטן מפעילות החברה. לדבריו, החברה נותנת שירותים גם במחלקות כמו מדע הקניות, הרצאות נושא ואבחון והשמה. עם זאת, עיון באתר מעלה כי שאר הפעילויות מפורטות בסעיפים נפרדים.

גל אף שיגר אלינו בתגובה חוות דעת של עורך הדין של החברה, עומר גדיש, שקובע כי מבדיקת החוזה עולה שהוא אינו מחייב את גל ביחסי עובד-מעביד.

עו"ד אמיר בר טוב, שותף בכיר ומומחה לליטיגציה ודיני חוזים במשרד ליפא מאיר: "המאפיין העיקרי בזכיינות הוא שבעל הזכיון נותן לזכיין רשות להשתמש במותג שלו ובמוניטין. זאת תמורת תמלוגים, תשלום ראשוני קבוע או שילוב של השניים. המאפיין העיקרי הוא שהזכיין הוא זה שעומד מול הלקוח. הוא מבצע, מוכר וגובה את הכסף והוא משלם לבעל הזכיון את התמלוגים. כל המאפיינים האלה לא קיימים בהסכם של גל. ההסכם של תות נראה כמו הסכם פרילנסר קלאסי - כלומר הוא עובד בשיטת הפרילנסר שבו משלמים עבור שעות אימון מבלי שיש חובה על המאמן לאמן שעות מסוימות".

על כך אומר גל: "כל עניין ההעסקה חסר כל ביסוס וערך ומשמש להוצאת דיבתי ודיבת הארגון. חלק גדול מהמאמנים מחזיק בעבודה נוספת או בעסק נוסף במהלך השנה הראשונה לביסוס העסק העצמאי שלהם ולי או לארגון אין כל שליטה או ידע על מספר השעות שכל מאמן משקיע בעסק שלו".

כאמור, גל מתפאר הן ביום העיון, הן בשיחה והן באתר כי יותר מ-90% מהמאמנים דווקא עובדים אצלו במשרה מלאה.

בעוד שהמאמנים מוגדרים כזכיינים, שיטת התגמול בתות מזכירה מאוד את הנהוג בשיווק הרשתי. החברה משלמת למאמנים על פי שני קריטריונים: האחד - דרגת המאמן (מתחיל, מתקדם, בכיר ומנהיג) והשני על פי קביעת מעמדו של הלקוח. אם המאמן "הביא" לקוח לחברה, הוא יקבל תשלום גבוה יותר מאשר אם "קיבל" את הלקוח מן החברה עצמה. מאמן שהביא לחברה לקוח שאותו לא אימן יקבל אחוזים נוספים. שוב אנו מוצאים ערבוב בין עבודת האימון והמכירה. את הכסף מקבל המאמן שלושים יום אחרי שהחברה קיבלה את מלוא הסכום לקופתה.

לטענת גל השכר הממוצע בקרב המאמנים שלו "גבוה פי שלושה ולעתים אף פי עשרה מהשכר הממוצע במשק" אך מאמנים ששוחחנו עימם דיווחו על סכומים נמוכים בהרבה. מאמן שביקש להישאר בעילום שם סיפר שבשנה הראשונה לעבודתו הרוויח סכומים קרובים לשכר המינימום ולעתים אף פחות. מאמנת אחרת הסבירה שאכן יש כאלה שמגיעים לסכומים יפים והם לרוב המדריכים הוותיקים בחברה, שמספרם קטן יחסית.

גל עצמו ביקש שנדבר עם נעמי ארמה-סלע, לשעבר אשת חינוך בת 60 שקשורה עם תות כשנה וחצי. לדבריה, מאז שהחלה לעבוד עם החברה לא הרוויחה פחות מ-10,500 שקל בחודש. לכאורה לא מעט, אלא שמדובר בסכום ברוטו, לפני הניקויים הנדרשים כחוק וכן הוצאות שאיש לא משלם לה בהיותה, כזכור, עצמאית.

על פי חוזה ההתקשרות של גל נדמה כאילו רק החברה יכולה להפסיק את עבודתו של המאמן, אך בשום מקום לא מפורטים התנאים שבהם המאמן יכול להפסיק את עבודתו. כמו כן נדרשת בחוזה תקופת צינון של 24 חודשים.

"בעוד שבכל חוזה סטנדרטי מקובל סעיף שבו מפורטים התנאים בהם כל צד יכול להפסיק את ההתקשרות, כאן אין סעיף כזה ובהסכם לא מצוין כיצד ומתי המאמן רשאי להפסיק את ההתקשרות", אומרת עו"ד קנת. גם הדרישה לתקופת צינון לא בהכרח עומדת במבחן הפסיקה. קנת מסבירה שהפסיקה לגבי הגבלת עיסוק השתנתה במשך השנים וכיום סעיף הכולל הגבלת עיסוק רחבה כל כך נראה לכאורה כמנוגד לחוק יסוד חופש העיסוק.

"כיום, בדרך כלל בתי המשפט ובתי הדין לעבודה פוסלים הגבלת עיסוק כשלעצמה כאשר היא אינה מיועדת לשמור על סודות של המעביד", היא אומרת. "מעבר לכך, אין ספק שתקופת הגבלה של 24 חודשים היא רחבה מאוד שכן תקופת ההגבלה המקובלת כיום היא בת שישה חודשים והגבול העליון הוא בדרך כלל שנה. הגבלת עיסוק המיועדת לאסור על עובד לפנות ללקוחות של החברה, או לנצל את הקשרים שיצר במשך עבודתו כדי להזיק לה היא הגבלה מקובלת יותר. אבל הגבלה המיועדת לאסור על עובד לעבוד בתחום עיסוק מסוים במשך שנתיים מייצגת פרשנות רחבה מאוד. רחבה מדי".

תגובת גל: "הצינון בחוזה מתייחס לשימוש וגילוי סודות חברה ותחרות ישירה מול לקוחות וספקים כמקובל בכל חברה".

ייתכן שהחוזה הלא סטנדרטי הוא זה שהביא את גל לכמה וכמה עימותים משפטיים עם אנשים שניסו לעזוב ונתקלו במכתבים נזעמים וכן באיומים בתביעות. ואולם העימותים האלה הסתיימו בסופו של דבר בפשרה.

מאמנים שעמם שוחחנו חששו מאוד להתראיין ורק לאחר שהובטח להם שלא יצוטטו הסכימו לספר על איומים, צעקות והתנהגות אגרסיווית מאוד מצד גל, ברגע שנודע לו שבכוונתם לפתוח בדרך עצמאית.

גל טוען כי המאמנים שעזבו הם קומץ משמיצים שמונעים מיצר נקמה. "היו במשך הזמן שניים-שלושה אנשים שבחרו לרמות ולהפר את הוראות ההסכם. במקרים כאלה אני שמח וגאה להיות גם רודף צדק וגם איש עסקים קשוח. כל אדם שבחר לעשות זאת באופן ישר תוך כדי כיבוד הסכמים קיימים הלך עם חיבוק, אהבה וסיוע אישי שלי, גם כאשר בחר להישאר בתחום". עוד הוא מוסיף: "חוזה הזכיינות מאפשר לשני הצדדים את הפסקת תוקף הזכיינות אם המאמן מבקש לסיים את הזכיינות על פי הכללים המקובלים בחברות זכיין".