"מורה תיכון במדינת ישראל משתכר כמו עוזרת בית", אומר רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים. משמע, מדינת ישראל משלמת למורה שכר של כ-35 שקלים בשעה. ברוטו. אפילו פחות מעוזרת בית, שמקבלת אותו שכר לשעה, אבל נטו.
החישוב של ארז הוא פשוט: משרה מלאה של מורה בתיכון היא 24 שעות לימוד בכיתה בשבוע, משמע - כמאה שעות חודשיות. לפי ממוצע של עשר כיתות לפחות שמורה מלמד בהן, כ-400 תלמידים, הנדרשים לעמוד בשני מבחנים בסמסטר, יוצא שהמורה משקיע בבית כ-200 שעות בבדיקת מבחנים במהלך סמסטר לימודים של ארבעה חודשים. בממוצע, זוהי תוספת של עוד 50 שעות חודשיות. על כך יש להוסיף שעות של השתלמויות, פגישות צוות, אסיפות הורים וכו' ומגיעים ל-200 שעות בחודש. השכר הממוצע ברוטו של מורה בתיכון עומד על כ-7,000 שקלים - מכאן נגזר שכר ממוצע של 35 שקלים לשעה. כמו עוזרת בית.
ההשוואה בין המורים ובין עוזרות בית משרתת היטב את רן ארז במאבק של ארגון המורים להעלאת שכר המורים. "היום אנחנו כבר יודעים שהחינוך הזול במדינת ישראל עולה ביוקר" הוא אומר, ומזהיר כי מאבק המורים נמצא בדרכו לגלוש למאבק חברתי על דמותה של מדינת ישראל.
המאבק על החינוך אכן ראוי כי יהיה מוקד להעלאת שאלות יסודיות בנוגע לדמותה של מדינת ישראל, ובראשן - מה קרה לערך החינוך לעבודה, שעליו הושתתה התנועה הציונית. מאז שא.ד.גורדון המזקין נטל טוריה, והלך לעבד את שדות קיבוץ דגניה, הפופולריות של החינוך לעבודה בישראל צנחה פלאים.
המורים הם דוגמה מובהקת לכך. ארז משתמש בבסיס של משרה מלאה של מורה בתיכון - 24 שעות שבועיות. בפועל, בגלל גמולים שונים הנובעים מהכנה לבחינות הבגרות, ממוצע שעות ההוראה של מורים בתיכונים עומד על 16-18 שעות שבועיות. לפי חמישה ימים בשבוע, מדובר על ממוצע של כ-3.5 שעות הוראה ביום.
זאת ועוד, בניגוד לכל עובד אחר במשק, המורים עובדים רק תשעה חודשים וחצי בשנה - הם נהנים מכשלושה וחצי חודשים של חופשה בשנה. אם מוסיפים לכך שנת השתלמות שהם מקבלים, מדי שבע שנים, ניתן להבין כי מגזר ההוראה אינו מצטיין בריבוי שעות עבודה.
נכון, כל שעת הוראה בכיתה מחייבת את המורה בשעות של הכנה בבית - הכנת מערכי שיעור, בדיקת מבחנים, בדיקת עבודות ועוד. נכון גם שלפחות חלק מחודשי החופשה שלהם מקדישים המורים להשתלמויות. בפועל, כלומר, עובדים המורים יותר שעות ממספר שעות ההוראה בכיתה. כמה יותר? זאת שאלה שאין לאיש תשובה עליה, ואולי לא בכדי.
כמה באמת עובדים המורים?
מי שניסה להשיב על השאלה הזו היה הכלכלן דני בן דוד, מאוניברסיטת תל-אביב. במחקר שערך על שכר המורים בישראל, בהשוואה לשכרם של האחיות, העובדים הסוציאליים והמהנדסים בשירות המדינה, הוסיף בן דוד עוד שש שעות עבודה שבועיות (תוספת של 30% למורים העל יסודיים) ועוד חודש עבודה שלם בשנה. גם לאחר שתי התוספות הללו, מספר שעות העבודה של המורים היה קטן משמעותית מזה של כל בעלי המקצוע האחרים.
כתוצאה מכך, השכר לשעת עבודה של המורים היה גבוה משמעותית מזה של המקצועות האחרים. אצל המורים העל יסודיים, שמספר שעות ההוראה שלהם קטן במיוחד, השכר לשעה היה גבוה ב-18% עד 83% יותר מזה של האחיות, העובדים הסוציאליים או המהנדסים.
שכרם של המורים בישראל, כלומר, הוא אכן נמוך מאוד, אבל מה שנמוך עוד יותר הוא מספר שעות העבודה שלהם. בשל כך מציעים האוצר ומשרד החינוך למורים תוספת ממוצעת של 26% לשכר, ובלבד ששבוע העבודה שלהם יוארך בתשע שעות - חמש מתוכן בכיתה.
ארז מתנגד לכך בתוקף, ומציע הצעת רפורמה משלו: "עוז לתמורה" ולפיה מספר שעות העבודה של המורים יגדל ל-40 בשבוע. לכאורה, ארז מציע הרבה יותר שעות מכפי שהאוצר ומשרד החינוך דורשים, אלא שההצעה שלו היא של תוספת של 16 שעות שאינן שעות הוראה בכיתה.
"לא נסכים לתוספת של אף שעת הוראה בכיתה", מכריז ארז. אותו ארז שטוען, כאמור, כי המורים עובדים כ-200 שעות בחודש. מתברר שארז מעדיף לעבוד 200 שעות, שאיש אינו מפקח עליהן ואינן יודע אם הן מתקיימות באמת, ובלבד שלא להוסיף 4 שעות חודשיות של הוראה בכיתה. אפשר רק לתהות מדוע.