מחיר הפירואט

"לתהילה יש מחיר", הודיעה המורה לתלמידי המחול הנרגשים בפרק הראשון של הסדרה "תהילה", "וכאן אתם מתחילים לשלם. בזיעה". כל פרח ריקוד מכיר את הסצינה הזאת ויודע כמה המורה ההיא צדקה. אבל אם יוצרי הסדרה היו נותנים להוריהם של הרקדנים לענות לה - הם ודאי היו משיבים בגיחוך. "בזיעה?" הם היו שואלים אותה, "זה הכל? יצאו בזול, הסטודנטים שלך".

רקדן שרוצה להגיע למעלה צריך להתאמץ, זה ברור. אבל האמת היא שגם הוריהם של תלמידי המגמות, החוגים והאקדמיות למחול נאלצים לעבוד שעות נוספות כדי לממן לילדים את החלום היקר. שיעורים, תלבושות, עיסויים, הופעות - רשימת ההוצאות לא נגמרת. מתברר שלגדל בבית רקדן נולד זה בכלל לא עסק פשוט - ומה שבטוח, התשלום הוא לא רק בזיעה.

ההוצאה הראשונה וההכרחית היא כמובן על שיעורי המחול. אורי מאיר, רקדן היפ הופ ומורה שהתמודד בעונה השנייה של "נולד לרקוד", מספר: "התחלתי בשיעורי אמנויות לחימה, ובגיל 18 הוספתי גם שיעורי ריקוד. על חוגי הלחימה שילמתי כ-200 שקל בחודש, אבל בסטודיו למחול שילמתי יותר: 250 שקל. כיום המחירים כבר עלו. אחר כך הוספתי גם שיעורי פילאטיס ומתיחות. מנוי חופשי לפילאטיס מכשירים עלה לי 480 שקל בחודש, בנוסף למנוי לסטודיו".

רקדנים רבים נוהגים כמו מאיר ומעשירים עצמם בשיעורי פילאטיס, מתיחות ויוגה, ולעתים אף במנוי לחדר כושר. מורים ותיקים מדגישים כי לימודים כאלה אינם בגדר חובה, אך משיחות עם רקדנים עולה כי מדובר בנורמה. האימונים הנוספים נתפשים ככאלה שתורמים ליכולות הרקדן, ובתחום כה תחרותי אף אחד לא רוצה להישאר מאחור.

יש לציין שכמו בתחומים אחרים, גם בלימודי המחול קיים הבדל במחיר בין אזורים שונים בישראל. לטענת בכירים בענף, באזור המרכז שיעורי הריקוד יקרים יותר ב-10%-15%. עם זאת, הורים מהפריפריה נאלצים לשלם יותר על הסעות לשיעורים ולהופעות.

דורית זילבר, מנהלת סטודיו B למחול בתל אביב, מסבירה כיצד גרף ההוצאות על שיעורים עולה בצורה קבועה: "ילדים קטנים מתחילים בבלט קלאסי, ומדובר בשני שיעורים בשבוע והוצאה חודשית של 330 שקל. כשגדלים מוסיפים שיעורי ג'אז וקומפוזיציה ומחול מודרני, ומגיעים לסטודיו כמעט כל יום. ההוצאה החודשית יכולה להגיע ל-600-650 שקל. וזה רק שיעורים, בלי לדבר על ההוצאות הנלוות".

את הנקודה הזאת הדגישו כל האנשים שהתראיינו לכתבה: שיעורי המחול, שמחירם מגיע למאות שקלים בחודש, הם ממש לא ההוצאה העיקרית של הרקדנים. סביבם יש עשרות סעיפים נוספים, מביגוד והנעלה מתאימים, דרך תזונה מובחרת, קורסי קיץ בחו"ל והסעות לסטודיו, ועד לטיפול יקר במקרה של פציעות - שמתרחשות, מה לעשות, אצל כל רקדן.

ביגוד וציוד הם מהסעיפים הנכבדים בהוצאות של פרחי הריקוד הצעירים. נעלי בלט פשוטות עולות כ-100 שקל, בגד גוף עולה לפחות 80 שקל ורכישת גרביונים וחצאית תוסיף כ-200 שקל לחשבון. רקדני ג'אז ומחול מודרני נוהגים להשתמש ב"דאנס סניקרס" - נעליים בעלות מבנה ייחודי שמקל על מתיחת כף הרגל, שמחירן 250-400 שקל. רקדנים שמלהטטים בין כמה סגנונות נאלצים לרכוש נעליים מתאימות וביגוד שונה לכל סגנון.

כשמדובר בילדים המידות משתנות במהירות, דבר שמחייב קנייה חוזרת לפחות פעמיים בשנה. גם הבלאי המהיר של הבגדים, שמשמשים לעבודה פיסית קשה ומיוזעת, מביא את הרקדנים לחדש את המלאי לעתים קרובות. עניין נוסף שכדאי לזכור הוא שאף ילדה עם שאיפות בתחום הדרמה לא תסתפק בתלבושת אחת, וסביר להניח שתיאלצו לרכוש שלוש-ארבע מערכות ביגוד בכל קנייה - ואפילו תלבושות שונות לקיץ ולחורף.

ואולם אפשר להתנחם בכך שאחרי שנים של אימון, ההתלהבות מבגדי הריקוד דועכת. רקדנים ותיקים מספרים כי הם נוהגים לרקוד דווקא עם "שמאטעס". "היום זה מאוד באופנה ללבוש סמרטוטים, וככל שאתה יותר מקצוען הבגדים שאתה רוקד אתם הם מוקפדים פחות", קובעת אונה הולברוק, מורה למחול ולהתעמלות ושופטת בתוכנית "נולד לרקוד". "רק ילדים שהולכים לחוג משקיעים כל פעם בבגד חדש".

כל רקדן רציני נוהג להשקיע בעניין נוסף: הופעות. ענף המחול בישראל חווה בשנים האחרונות פריחה, ומדי שבוע מועלים בערים הגדולות מופעים רבים של להקות זרות ומקומיות. לצד הלהקות הוותיקות, כמו הבלט הישראלי, להקת המחול הקיבוצי ובת שבע, מופיעות גם להקות עצמאיות רבות, בהן אלה של יסמין גודר, רננה רז וענבל פינטו ואבשלום פולק.

ההופעות מתקיימות הן על במות ממוסדות ויקרות, בהן מרכז סוזן דלל בתל אביב ותיאטרון ירושלים, והן באולמות קטנים ואלטרנטיביים, כמו "תמונע" בתל אביב ו"המעבדה" בירושלים. בנוסף נערך מדי סתיו פסטיבל "תל אביב דאנס", שבו מועלות עשרות יצירות מישראל ומרחבי העולם.

מחירי הכרטיסים משתנים בהתאם לסוג המופע ולבמה המארחת, אך בכל מקרה הם אינם נמוכים - ומורים מעריכים את ההוצאה החודשית על העשרה שכזו בכ-200 שקל. עם זאת, גם כאן יש דרכים לצמצום העלות. לעתים קרובות תלמידים בסטודיו או במגמות למחול בבתי ספר יכולים לרכוש כרטיסים מוזלים דרך המוסד. רקדנים בוגרים עשויים להשיג כרטיסים בהנחות ניכרות, ואף בחינם, בזכות קשרים והיכרות עם קולגות מהתחום.

בניגוד לילדים רגילים, רקדנים אינם נחים גם בחופש הגדול. צעירים שרוקדים נוהגים לנצל את חודשי החופשה כדי להשתתף בקורס קיץ אינטנסיווי, שנחשב לחובה בסיסית במסלול ההכשרה שלהם. קורס שכזה נמשך בין שבוע לכמה שבועות, וכולל מערכת צפופה של שיעורי ריקוד בסגנונות שונים ואימונים נוספים, כמו פילאטיס וחיזוק.

מחירו של קורס קיץ בישראל עשוי להגיע ל-2,000 שקל, וקורס באירופה או בארה"ב יעלה עד 2,000 דולר. תלמידים שקדנים במיוחד נוהגים להשתתף ביותר מקורס אחד, ורקדנים מספרים כי ילדים רבים נרשמים באותו קיץ גם לקורס בישראל וגם לקורס בחו"ל.

סעיף נכבד נוסף בחשבון ההוצאות, שבדרך כלל לא מקדישים לו תשומת לב מספקת, הוא התזונה. לדברי דוד דביר, מורה למחול ושופט בתוכנית "נולד לרקוד", שהעונה שלה מתחילה ביום רביעי הקרוב, "המזון שרקדן צריך לאכול שונה מזה של ילד רגיל. צריך לקנות דגנים מלאים, לחם מלא, ויותר פירות וירקות". המשמעות: ההוצאה המשפחתית על אוכל תופחת ב-400-600 שקל בחודש.

עידו תדמור, רקדן וכוריאוגרף שחבר אף הוא בפאנל השופטים בתוכנית, ידוע כמי שמקפיד מאוד על תזונתו. תדמור נעזר בשירותיה של נטורופתית בקביעת התפריט שלו, ולדבריו מדובר בחלק בלתי נפרד מאורח החיים שנדרש מרקדן. "מי שרוצה להגיע להישגים גבוהים צריך להיות נאמן למשמעת גם מבחינת התזונה", הוא קובע.

לדברי תדמור, "מספיק להיכנס לכל בית טבע כדי להבין שאוכל טבעי, תוספי מזון, ויטמינים, מינרלים, אבקות חלבונים ונוגדי חמצון עולים המון כסף. אני מוציא מאות שקלים בחודש על תוספי מזון, וקונה דגנים יקרים יותר - למשל לחם שיפון במקום לחם רגיל". עם זאת, הוא מאשר כי "רקדנים צעירים נוטים לזלזל בעניין הזה, ורק לאחר הפציעות החוזרות הם מבינים שצריך לקיים משטר תזונה קפדני ומעלים את ההוצאות שלהם".

הפציעות הן אכן עניין כואב - תרתי משמע. דביר מספר שכל רקדן סובל מדי כמה חודשים מאירוע כמו נקע, מתיחת שריר, כאבי גב או קריעת גיד. לדבריו, התקריות האלה מסתכמות בהוצאה ממוצעת של כ-300 שקל בחודש על טיפולים. גם תדמור מציין את העלויות הכרוכות בתחזוקה השוטפת של הגוף, שכוללת בין השאר עיסויים, פיזיותרפיה וטיפולי דיקור סיני. "כל הדברים האלה עולים ביוקר", הוא אומר, "רקדן צריך להוציא הרבה על שימור הגוף".

למרות כל האמור לעיל, לא כדאי למהר ולקחת משכנתא שנייה. חשוב לדעת שככל שמתקדמים בלימודי הריקוד, יש יותר אפשרויות לצמצום נטל המימון, בזכות גופים רבים המסייעים בטיפוח דור העתיד של הענף.

לרקדנים בישראל מוצע מגוון רחב של מלגות, שמקלות עליהם ועל הוריהם והופכות את החלום לנגיש יותר. לדברי דביר, שמלמד בתיכון לאמנויות "תלמה ילין" בתל אביב, כ-50% מתלמידי המחול בישראל שעברו את גיל 13 מקבלים סיוע כלכלי. הוא מביא כדוגמה את מלגות המחול שמעניקה קרן התרבות אמריקה-ישראל, שגובהן מגיע עד 4,000 שקל בשנה.

רקדנים שהגיעו לגיל גיוס יכולים לנסות להתקבל ללהקה צבאית כרקדנים מצטיינים. הלהקה הצבאית מעניקה, למעשה, שנתיים של הכשרה ללא תשלום, ומאפשרת לנסוע להופעות בחו"ל ולהשתתף בפעילויות העשרה נוספות.

מסלול אחר הוא לימודים בחו"ל, ומי שמחזיק בדרכון זר יכול ליהנות מהטבות שונות שמציעות הממשלות הזרות. "כשלמדתי מחול באקדמיה בהולנד הסטודנטים המקומיים קיבלו משכורת מהממשלה בזמן הלימודים וסיוע אחריהם", מספרת עדי עמית, רקדנית שמשתתפת בימים אלה במופע הווידאו-דאנס "קונטרסט" והתמודדה בעונה השנייה של "נולד לרקוד". לדבריה, גם יתר הסטודנטים האירופים שלמדו במוסד נהנו מהנחה בשכר הלימוד.

גם בסטודיות ובמגמות למחול מבינים את כובד המעמסה המוטלת על משפחות הרקדנים, ומציעים הנחות ומבצעים שונים - למשל קנייה מרוכזת של ציוד וכרטיסים למופעים, שמוזילה את המחיר, או מלגות לתלמידים נבחרים לפי מדדים של נזקקות או הצטיינות. הורים לרקדנים בנים ישמחו גם לשמוע שב"מחולה", רשת סטודיות למחול בתל אביב ובירושלים, מעניקים לכל התלמידים הבנים 50% הנחה כדי לעודד את הרשמתם.

אפשרות נוספת להקלת הנטל היא מציאת מממן (ספונסר). חברות מסחריות שעוסקות בהלבשת ספורט, למשל נייקי ואדידס, נוהגות לספק לרקדנים בוגרים ומצטיינים ביגוד ואביזרים ללא תמורה.

על אף העזרה הרבה, כל מי שעוסק בתחום מודה כי מדובר בהוצאה נכבדת. לדברי עמית, "מי שרוצה להיות רקדן משקיע לטווח ארוך. זה לא קורה ביום אחד, ויש הוצאות גבוהות. כל ההתעסקות מכוונת סביב זה, צריך המון תמיכה מהמשפחה, וזה עסק יקר. כל החוגים יקרים - אבל ריקוד במיוחד".

גם מיכל אמדורסקי, זמרת, רקדנית ושופטת ב"נולד לרקוד", אומרת כי "ההורים שלי השקיעו בי הרבה כסף בעניין הריקוד". ואולם אמדורסקי מזכירה שילדים הם תמיד יקרים וטוענת כי "כל חוג דורש הרבה. גם מי שלומד פסנתר וגיטרה צריך לשלם על שיעורים, לקנות דברים שמתבלים, לעשות כל מיני תיקונים. נכון שבמחול יש יותר הוצאות צדדיות, אבל בסופו של דבר לא נראה לי שללמוד נגינה, נניח, עולה פחות".

אך האם ההשקעה העצומה בלימודי ריקוד מניבה לבסוף רווחים? למרבה הצער, התשובה היא שלילית בדרך כלל. "אי אפשר להתפרנס בישראל מריקוד", קובע תדמור. הוא מודה כי החשיפה הרבה שזכה לה ב"נולד לרקוד", איפשרה לו להרוויח סכומים גבוהים יותר - בין השאר, הוא השתתף גם בפרסומת לתוסף תזונה - אבל זוכר עדיין את ימיו כרקדן צעיר, שממלצר בלילות ומתאמן בימים.

להקה ממוסדת משקיעה במופע חדש כ-100 אלף שקל. ואולם לפי דביר, "השכר לרקדנים הוא החלק הכי קטן - בערך 30% מהעלות". לדברי תדמור, "הסכומים שרקדנים מקצועיים מרוויחים הם מגוחכים. אפשר להרוויח 200 שקל להופעה אחרי שבועות של חזרות שלא תמיד משלמים עליהן. עם זאת, כשמופיעים בעבור גופים מסחריים המצב שונה".

אפשרויות הפרנסה של תלמידי ריקוד מוגבלות מאוד. היום מוקדש לאימונים, שמתחילים בתשע או עשר בבוקר ונמשכים ברצף עד שעות הערב המוקדמות. לפני פרמיירות או הצגות מיוחדות מוסיפים על כך שעות נוספות של ריקוד בערב. אבל גם בימים רגילים הערב אינו זמן חופשי לגמרי - והוא מוקדש למנוחה והתאוששות.

רקדן מן השורה בלהקה שעובדת במשך כל השנה יכול לקבל 5,000 שקל נטו בחודש. עבור רקדן כזה, שעובד במשרה מלאה, השלמת הכנסה באמצעות מתן שיעורים אינה אפשרית. לעומת זאת, רקדנים בלהקה שאינה מופיעה כל השנה, כמו להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק, יכולים להרוויח כ-2,500 שקל בחודש בהעברת שיעורים במקומות שונים. מאיר, למשל, מלמד מחול היפ הופ, ולדבריו השכר על שיעור שנמשך שעה או שעה וחצי הוא כ-200 שקל.

מרים אנג'ל, רקדנית בלהקת קולבן דאנס, מספרת על המסלול שעשתה בדרכה לעבודה בלהקה מקצועית: "התחלתי לרקוד בגיל שלוש. נורא רציתי לרקוד, כי סבתא שלי היתה רקדנית אוונגרדית בשנות ה-30 והחלטתי שגם אני רוצה. לא התעניינתי בבלט, אלא במחול מודרני, ולא התווכחו אתי. נכנסתי לקבוצה של ילדות בנות ארבע בבית הכרם בירושלים, אצל מורה מהתנועתרון. אחר כך לקחתי חוגים בסטודיו במשך 11 שנים, ובגיל 14 החלטתי שזה לא סתם תחביב ושאני באמת רוצה להיות רקדנית מקצועית.

"בשלב הזה הייתי צריכה להשלים פערים ולעשות המון שיעורים פרטיים, בעיקר בבלט קלאסי. התחלתי לרקוד בבית הספר של להקת ורטיגו. קונים שם מנוי חודשי ואפשר לרקוד כל יום בשבוע, וזה היה גן עדן בשבילי - ורקדתי המון. משם הם שלחו אותי בגיל 18 לסדנה של קיבוץ געתון, בית ספר גבוה לא פורמלי, שלהקת המחול הקיבוצית עובדת בו. שכר הלימוד שם הוא כמו באקדמיה, כ-10,000 שקל בשנה.

"לפני שלוש שנים, אחרי הלימודים בגעתון, התקבלתי ללהקת קולבן דאנס של אמיר קולבן. מאז אני רוקדת בלהקה ארבעה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב. שלושה ימים בשבוע אני מלמדת אחרי האימונים - גם בבית הספר של הלהקה וגם בלהקת הורה אפרוחים, שם אני מעבירה שיעורי בלט. לצערי, פשוט אי אפשר לחיות רק מהלהקה, אפילו שמשלמים לנו - דבר שאינו מובן מאליו: יש להקות שלא משלמים בהן בכלל. בנוסף, רקדנים שלא התקבלו ללהקה - ויש הרבה כאלה - נאלצים לשלם כדי לרקוד ולשמור על כושר, ומתפרנסים ממלצרות.

"שכר הבסיס לרקדן מתחיל בלהקה שלי הוא 2,500 שקל בחודש. לזה מוסיפים לפי ותק, הופעות וסדנאות שמשתתפים בהן וכדומה. בחודשים שאין בהם הרבה פעילות מתקבל סכום מעליב. בחודשים כאלה אני מרוויחה כ-20 שקל לשעת עבודה בלהקה, לעומת 150 שקל שמרוויחים על שעת הוראה בשוק. אבל אני מבינה שזה לא כי לא רוצים לשלם לנו, אלא כי אין כסף ללהקות.

"כיום כבר אין לי הוצאות מיוחדות על הריקוד, אבל לפני כמה שנים הייתי גם מוכנה לשלם בשביל להיות בלהקה. אתה מגשים חלום, והשכר שלך הוא עצם זה שאתה עושה את זה. מהסיבה הזאת רקדנים משלימים עם דברים כמו התלמדות בשכר רעב וריקוד בהתנדבות ובחינם. זה מאוד מאוד נפוץ. זו אמנות שבאופן כללי קשה להתפרנס ממנה. לשחקנים, למשל, יש סוכנים שדואגים להם, אבל לרקדנים אין.

"באמ"י (אגודת אמני ישראל - א"נ) פתחו עכשיו גם אגף לרקדנים, והם רוצים להסדיר את השוק הזה ולהפוך את הכל לחוקי. קמה זעקה של ממש, כי רקדנים פשוט מנוצלים. רוב הרקדנים כבר הצטרפו ליוזמה הזאת. עם זאת, הקושי הוא בכך שאנחנו באמת אוהבים את מה שאנחנו עושים ומבינים את הקשיים של הלהקה. אנחנו לא נשבות, כי הלחם שלנו הוא הריקוד עצמו.

"גם היום, בגיל 24, ההורים עדיין עוזרים לי לפעמים. אני משתדלת שזה יהיה כמה שפחות, אבל יש חודשים שבהם אני חייבת לבקש. זה מאבק תמידי. אני משערת שכאשר למדתי בגעתון, ושילמתי גם על הלימודים וגם על השכירות והמחיה, להורים שלי היה קשה. זה נטל רציני, כי גם כשהילד מגיע לגיל מאוחר יחסית הוא עדיין זקוק למימון ועדיין לא מסוגל להיות עצמאי".