דן דוד הרוויח מיליונים מצילום דיגיטלי - עכשיו הוא מחפש יורש

רומא



בבניין צנוע באחת השכונות היפות של רומא מתנהלת העבודה כמעט כסדרה. העובדה שמדובר ביום שבתון בשל חג כל הקדושים אינה מפריעה לדן דוד, שמכתיב במרץ למזכירתו מכתבי תשובה, מכתבי תודה והנחיות לחברות מעבר לים. על אף שהוא כבר בן 78 דוד עובד בקצב שלא היה מבייש צעירים שאפתנים. הוא מחזיק בבלקברי ובשני טלפונים ניידים ומחובר כל הזמן לפקס ולאינטרנט.



"הרבה שנים עבדתי 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע", הוא מספר. "בחצות התחלתי לדבר בטלפון עם אנשים בארצות אחרות עם שעון אחר, כי זה עלה פחות. עכשיו אני עובד עשר שעות ביום, וגם בחלק משבת וראשון. גם בנסיעות, אפילו כשמדובר בנופש, אני תמיד מוצא ביזנס לעשות באותו מקום".



אתה מתכנן לצאת לפנסיה בקרוב?



"אף פעם לא אצא לפנסיה, אבל בטח אעבוד פחות שעות. נראה".



דן דוד אינו מוכר לישראלים רבים, אך נוכחותו מורגשת כמעט בכל קניון בישראל. בתחילת שנות ה-60 הוא היה הראשון שייבא לישראל את מכונות הצילום האוטומטיות, הידועות יותר בשמן העממי "פוטו רצח".



במשך השנים המכונות השתכללו, והתחילו להציע צילום בצבע ותמונות עם אורך חיים משופר. כיום, דוד הוא הבעלים של חברת פומט, המייצרת את המכונות (100%) וכן שותף בחברות מ.ג.ע.ר. מרכז גביה ממוחשבת (38%) ונני (50%). בשנים האחרונות התמודד על רכישת בזק ביחד עם קבוצת פגאסוס האמריקאית, דוד עזריאלי, קרן רוטשילד ופולאר, אך הקבוצה לא זכתה. הוא אף ניהל מגעים מתקדמים לרכישת פורטל האינטרנט וואלה, שלא הבשילו לידי עסקה.



ואולם הקשר העמוק ביותר של דוד עם ישראל הוא באמצעות קרן דן דוד. הקרן, שאותה ייסד בתחילת 2000 ותרם לה 100 מיליון דולר, מעניקה פרסים יקרי ערך לחוקרים מתחום המדע, הכלכלה וההיסטוריה וכן לבני נוער. בימים אלה משתפת הקרן פעולה עם TheMarker בפרויקט Easy Start, שנועד לתת הזדמנות כלכלית ליזמים צעירים בעלי רעיון מפתיע וחדשני.



למה החלטת לתרום כל כך הרבה לישראל?



"בתקופת החגיגה באינטרנט, בסוף שנות ה-90, היה לי הרבה כסף והחלטתי שאני לא צריך כל כך הרבה לעצמי ומוכן להחזיר חלק מזה לקהילה, לאנשים. תרמתי את הכסף לקרן והיא השקיעה אותו והרוויחה עליו עוד הרבה כסף".



עד כמה אתה שולט בהחלטות של הקרן שייסדת?



"הכסף לא שייך לי, אלא לקרן. אני חבר בדירקטוריון של הקרן ויש לי השפעה גדולה, אבל יש ועדת פרס ויו"ר - איתמר רבינוביץ', הנשיא היוצא של אוניברסיטת תל אביב - ולא תמיד דעתי מתקבלת".



היו החלטות שהתקבלו בניגוד לדעתך?



"כן. הענקנו פעם פרס עיתונות. רציתי לתת את הפרס לאוריאנה פלאצ'י - עיתונאית מפורסמת מאוד בארה"ב ובאיטליה - אך לא הצלחתי לשכנע את הוועדה והיא לא זכתה".



עדיין מדובר בכסף שאתה תרמת, בסופו של דבר אתה בוודאי הקובע.



"זה כסף שנתתי לקרן, שהיא גוף עצמאי. אתן דוגמה: יש לי בת דודה בישראל, שאני נותן לה סכום כסף קטן בכל חודש שעוזר לה להתפרנס. מתוך דאגה לעתידה פניתי להנהלת הקרן וביקשתי מהם שכשאני לא אהיה, הקרן תמשיך לתת לה כסף. מה ענה לי אחד המנהלים בקרן? הוא אמר שאם היה מדובר באישה ענייה ואלמונית הקרן היתה יכולה לתת לה הקצבה חודשית, אבל אם זה בת דודה שלי, זה בלתי אפשרי. הם אמרו לי שאצטרך להשאיר לה כסף מכספי הפרטי".



זה אתגר לייצר בישראל



אתה משקיע יותר בצדקה בישראל מאשר בעסקים.



"לא מדויק. אנחנו מרחיבים כל הזמן את הפעילות בישראל. כיום אנחנו מנהלים משא ומתן לרכישת מניותיהן של שתי חברות נוספות המתמחות בייצור. אני לא יכול לומר לך אילו חברות כי אז יבואו מתעניינים נוספים.







אבל יש להבחין בין תרומה לעסקים. כשאני מדבר עם האנשים בחברה שלנו אני אומר להם שהם מוכרחים לייצר רווח. לא מדובר בצדקה - צדקה זה צדקה ועסק זה עסק".



איך אתה רואה את השוק הישראלי?



"ישראל היא שוק מאוד תחרותי ומודרני. אם קיים משהו בעולם תכף מוצאים אותו גם בישראל. זה אתגר לייצר משהו בישראל ולכן אנחנו יוצאים בפרויקט Easy Start, כדי לעזור לאנשים אחרים עם האתגר".



היוזמה החדשה מעוררת אצל דוד התרגשות רבה: "אני מחפש יזם עם רעיון חכם ומקורי שיהיה מוכן לעבוד קשה ובמרץ, כמו שאני עשיתי, כדי לפתח אותו. בתחילת דרכי עבדתי 18 שעות ביום על פיתוח העסק, כולל שבת וראשון. גם לי ניתנה הזדמנות טובה בזכות הלוואה נדיבה וככה הצלחתי לגדול ולהצליח. עכשיו אני מעוניין לתת אותה ההזדמנות לדור הבא".



דוד, שהונו מוערך בכמה מאות מיליוני דולרים, מסרב לחשוף כמה כסף יש לו. "אני לא יודע", הוא אומר, "החברות שלי הן פרטיות ולא ביררתי מה ערכן. אני יודע מה המשכורת שנכנסת לחשבון בכל חודש אבל לא כמה החברות שלי שוות. אולי כדאי לבקש מחברת ייעוץ להעריך אותן".



נראה לי שכדאי.







"אני לא בטוח. לכסף אין ערך בפני עצמו. אם יש לך כסף לאכול, להתלבש ולטייל קצת בעולם זה מספיק. כסף בעיני הוא רק ביטוי להצלחה".



מלבד השקעותיו בישראל, מחזיק דוד בקבוצת DEDEM, המפעילה ומייצרת מכונות צילום בספרד, איטליה ובריטניה. הוא גם מחזיק בחברה ברומניה ומנהל קרן השקעות פרטית בבריטניה, שחברים בה 25 בעלי מניות. "מספטמבר 1998 עד ספטמבר 2007 שוויה של מניה בקרן עלה מ-100 דולר ל-360 דולר", הוא מתגאה.



"אני מחליט על סוג ההשקעות - משקיעים בניירות ערך ובמטבעות". בנוסף, דוד חבר בדירקטוריון של קרן הגידור GLG שמנהל נועם גוטסמן, שאותו הכיר בעבודה משותפת בעבר.



הוא ציוני, השתגעתם?



דן דוד (גולדנטל) נולד ב-1929 בבוקרשט שברומניה. את דרכו העסקית החל בגיל 10. יחד עם חברו הטוב טוטו, לימים הפרופ' תאודור ינקו מאוניברסיטת חיפה, קנה סיגריות ושימורים במחיר מוזל ומכר אותם ביוקר. "עשינו את זה במשך שנתיים ואז עברנו להשבחה ומכירה של ספרים", הוא נזכר. "קנינו בזול ספרים שהיו במצב לא טוב, כרכנו אותם מחדש ומכרנו ביוקר. עבדנו בעסק הזה עד שהיינו בני 13-14".



בנעוריו היה פעיל מאוד בתנועות הנוער וקרוב לציונות - דבר שסייע לו בעתיד בעסקים. "בזמן מלחמת העולם השנייה המצב ברומניה היה קשה, אבל לא כמו בפולין או במדינות אחרות באירופה", הוא מספר.



"אמנם זרקו אותנו מבתינו ומבתי הספר, אבל הרשו לנו להפעיל בתי ספר של הקהילה היהודית. בחורף לקחו אותנו לנקות את הרחובות משלג ובקיץ לאסוף פרחים ביער. ישנו על הרצפה. אז החלה גם ההתקרבות שלי לציונות". בגיל 16 הצטרף לתנועת הנוער הציוני, אירגן סניפי הכשרה וסייע בארגון עלייה מרומניה לישראל.



לאחר שסיים תיכון החל ללמוד כלכלה באוניברסיטה ברומניה. "לא השכלתי כלל מלימודי הכלכלה ברומניה, כל מה שאני יודע למדתי בעסקים", הוא אומר היום. עם סיום הלימודים החל לעבוד כחשבונאי בחברת יבוא ממשלתית שעסקה בציוד מכני. "זאת היתה העבודה הנוראית בחיי", הוא מספר. "מבוקר עד ערב מילאתי טפסים ולא היה בזה שום דבר יצירתי. העבודה היתה עד כדי כך משעממת שבכל רגע פנוי ברחתי לשירותים וקראתי בספר שהבאתי אתי. בסופו של דבר החלטתי לעזוב".



ארבעה חודשים מאוחר יותר החליט להפוך את תחביב הצילום שלו למקצוע, והחל לעבוד בעיתון. "הצלחתי מאוד בתפקיד ואפילו קיבלתי פרס", הוא אומר. "הייתי צלם ספורט, אבל בין השאר צילמתי גם את נשיא בריה"מ לשעבר חרושצ'וב ואת איב מונטן".



דוד למד צילום ואחר כך לימד צילום בטלוויזיה הרומנית. כיום הוא מחזיק בחברת צילום ברומניה. "הקמתי אותה אחרי עידן צ'אוצסקו. מה שמעניין ברומניה זה לראות את האווירה המיוחדת, הקפיטליסטית, במדינה שהכרתי לגמרי אחרת. מי שלא חי שם אז לא יכול להבין. הכל היה אפור, אנשים חיו בפחד".



ב-1958 החליטו בעיתון לשלוח את דוד למשימת צילום בגרמניה המערבית, וביקשו בעבורו מהסיקוריטטה (המשטרה החשאית) אישור יציאה מרומניה. אז התגלה עברו כפעיל בתנועת הנוער הציוני. "בסיקורטטה ענו לעיתון: 'הוא ציוני, אתם השתגעתם?' מיד אחר כך פוטרתי כי נחשבתי בעיניהם לבוגד", הוא מספר.



הפיטורים סייעו לו בסופו של דבר לצאת מרומניה, לאחר שהשלטונות סירבו לאפשר לו לעשות זאת פעמים רבות בעבר. "לאחר שפוטרתי יכולתי לבקש לעזוב את רומניה לאיחוד משפחות", הוא מספר.



"היו לי בני דודים בצרפת וביקשתי לצאת להתאחד אתם. הגעתי לפאריס עם אמא שלי ושתי סבתות משם לקחנו את האונייה תאודור הרצל - ובאוגוסט 1960 עלינו לישראל. גרנו בשכונת שביב בהרצליה ואחר כך ברחוב בלוך בתל אביב, ועבדתי כצלם בצלמניה פריוור מול קולנוע מוגרבי בתל אביב. זאת היתה שנה מרתקת".



מיזוג בבריטניה, עסקים ביפאן



ב-1961 יצא דוד לחופשה בצרפת, שם ראה לראשונה ביתן צילום אוטומטי. הרעיון הדליק אותו והוא חשב שניתן לייצא אותו למדינות נוספות. כסף עוד לא היה לו, ובהיעדר ביטחונות הבנקים סירבו לאשר לו הלוואות. בסופו של דבר פנה לקרוב משפחה בשם פייר ואל, הסביר לו את שאיפותיו, והלה הסכים לתת לצעיר הנלהב הלוואה של 200 אלף דולר (שבמונחים של היום שווים כ-2 מיליון דולר).



מצויד בהלוואה הנדיבה הציע דוד את שירותיו לחברת צילום בריטית, שנקראת כיום פוטו מי אינטרנשיונל. "קיבלתי זיכיונות והקמתי חברות ומתקני צילום בישראל, ספרד, רומניה ואיטליה", הוא מספר.



החזרת את ההלוואה?



"כן, בוודאי. בנוסף, היורשים של פייר ואל, פיליפ ופרנסיס, קיבלו 49% מהמניות של DEDEM".



ב-1961 הוא הקים בישראל את פומט, שייצרה ושיווקה מכונות צילום. "החברה עברה תהפוכות בגלל המצב הביטחוני בישראל. היא הרוויחה, הפסידה והתאזנה, וכיום היא רווחית", הוא אומר. "שמרנו פחות או יותר על הגודל גם בתקופה שבה היו פיגועים ואנשים נמנעו מלהיכנס לקניונים. אנחנו מפתחים ומשכללים את הצילום כל הזמן".



עם הזמן שיכלל דוד את המכונות והעמיק את מעורבותו בפוטו מי אינטרנשיונל. בשנים 1961-1968 רכש מניות של החברה, עד שהשלים כמעט באופן מוחלט את השתלטותו עליה. "החברה לא היתה במצב טוב אז ובעל מניות אמריקאי רצה למכור את כל המניות שלו במחיר נמוך מאוד, של חצי פני. קניתי את הרוב", הוא נזכר.



באותה תקופה נהפך לחבר דירקטוריון בחברה. "אחד מסיפורי ההצלחה שלי בפוטו מי קרה ב-1968. הקמתי חברה ביפאן - ארץ הצילום שהביאה לעולם את פוג'י. השתמשתי בציוד שלא היה מתוצרת יפאן וזאת היתה חברה שמאוד הצליחה. היא גילגלה מחזור של 8 מיליארד ין ומכרתי את ה-49% שהיו בבעלותי לפוטו מי אינטרנשיונל".



ב-1992 מונה דוד ליו"ר פוטו מי אינטרנשיונל. כעבור שנתיים החליט למזג את החברה עם קיס, חברה צרפתית פרטית שהמציאה את ה"פיתוח תוך שעה" והיתה נתונה במשבר. את קיס ניהל מהנדס גרעין לשעבר, סרג' קרסניאנסקי. הוא קיבל 20% מהמניות של פוטו מי אינטרנשיונל תמורת 100% ממניות קיס ומונה למנכ"ל.



דוד נשאר בתפקידו כיו"ר החברה המאוחדת. קרסניאנסקי עובד בחברה עד היום ועתיד לצאת לפנסיה ב-30 בנובמבר, בגיל 65. "יש לו משפחה חדשה, שני ילדים קטנים, והוא רוצה להקדיש להם את הזמן הנדרש", מסביר דוד.



שנות ה-90 המאוחרות הביאו אתן בשורות מצוינות לפוטו מי אינטרנשיונל. החברה פיתחה טכנולוגיות חדשות שהתאימו לעידן האינטרנט, ובאווירה של טירוף האינטרנט ששררה באותה עת המשקיעים נהרו בהמוניהם ורכשו מניות של החברה שזינקו ללא הפסקה. כאשר התפוצצה בועת האינטרנט בתחילת העשור הפסידה החברה הרבה מאוד.



באותה עת מכר קרסניאנסקי חלק ממניותיו בחברה, דבר שעורר ביקורת. בתקופה ההיא גם רמזו פרסומים בעיתונות הבריטית על עזיבתו הצפויה של דוד את תפקיד היו"ר. בסופו של דבר עזב דוד את תפקיד היו"ר ב-2006 ומונה לנשיא לכל החיים וחבר דירקטוריון.



קודם לכן, בתקופת הגיאות, העביר דוד את רוב מניותיו בחברה לקרן דן דוד, שמכרה אותן לאחר מכן ברווח גדול. הוא גם מכר את מרבית המניות שנותרו בידיו. "כיום יש לי אחוז קטן של מניות, אבל אני עדיין חבר דירקטוריון בחברה", הוא אומר. "עכשיו המניות שלה יורדות ויכול להיות שאקנה מחדש עוד קצת מניות. חכי מעט ואולי תופתעי".



עסקים בהשראת תנועת הנוער



לצד עסקי הצילום, ניהל דוד בשנים 1983-1987 את חברת ההשקעות פוטו מי פייננשל סרוויסס. זו היתה קרן פרטית של כ-20 משקיעים, שגייסה 100 מיליון דולר, ותוך ארבע שנים הרוויחה, לדבריו, 300%. הקרן השקיעה בעיקר באיגרות חוב להמרה של חברות בארה"ב, יפאן ואירופה. רוב ההשקעות לא היו בסיכון גבוה, למעט 20% מכספי הקרן. באותן שנים הכיר את נועם גוטסמן, השקיע בקרן שהקים ולימים נהפך לחבר דירקטוריון בה.



עד כמה אתה מעורב כיום בחברות שבבעלותך?



"מעורב, אבל הרבה פחות מבעבר. בתחילת הדרך דגלתי בניהול מיקרו, שבו המנהל מעורב בכל. בסוג העסק שלי חשוב היה להסתכל בפרטים. נשאר לנו אולי רווח של 10 אגורות על כל אדם שהצטלם, וכדי לכסות הוצאה של 10,000 אלף שקל היינו צריכים 100 אלף לקוחות. לכן בשנים הראשונות עשיתי את זה הרבה. עם השנים בניתי צוות של אנשים אחראים ונתתי להם אחריות וחופש. כיום, אחרי עשרות שנים, הצלחתי קצת לצאת מהמיקרו ניהול".



איזה סוג של מנהל אתה?



"לאורך השנים השתמשתי בעבודה שלי בדברים רבים שלמדתי בתנועת הנוער. העובדים שלנו היו חברים שלי, ותמיד הקשבתי לדעות שלהם. אני לא תמיד מסכים, אבל כל עובד יכול ומוכרח להשמיע דעתו. בסוף אני אומר לו שהוא צודק או עומד על דעתי. הרבה פעמים אני מכיר בזה שטעיתי. יש בעסקים הרבה אנשים שבטוחים שהם אף פעם לא טעו, ואם לא הצליחו זה בגלל טעות של מישהו אחר. אני, לעומת זאת, מקבל אחריות".



אתה מכיר את העובדים שלך מקרוב?



"בקבוצת DEDEM מועסקים 500 עובדים ואני מכיר רבים מהם. יש אנשים בחברה שהתחילו איתנו ב-1963, כך שהם אתנו כבר כמעט 45 שנה. יש לנו בחברה כבר דור המשך. הנשיא של DEDEM הוא בנו של עובד שהתחיל לעבוד בקבוצה ב-1963. בספרד יש לנו אפילו דור שלישי של עובדים".



מה הסוד, אתה משלמים טוב?



"לא. אנחנו לא משלמים הרבה כסף. יש אווירה חיובית בחברה ואנחנו תמיד מקדמים למשרות בכירות אנשים מבפנים. אנחנו לא לוקחים מנהלים גדולים מבחוץ. עשינו את זה פעם אחת במשך 45 שנה, וזה לא היה ניסיון טוב".



שלוש נשים וילד



לצד החיים העסקיים הסוערים עבר דוד תהפוכות רבות בחייו האישיים. "הייתי גרוש ואלמן והיום אני נשוי", הוא אומר בחיוך. את אשתו הראשונה, דורותיאה, הכיר ב-1946, כשהיה כבן 18. היא היתה מבוגרת ממנו בשנה ופעילה כמוהו בתנועת הנוער. "היינו זוג לתפארת, חברים ומאוהבים", הוא מספר. "כשדיברו על זוגות למופת תמיד הביאו כדוגמה את דן ודורותיאה. התחתנו ב-1950, ובאותה עת סגרו את תנועת הנוער ומסרנו בקשה לצאת לישראל".



דורותיאה קיבלה רשות לצאת לישראל יחד עם הוריה. לאחר לבטים החליטה לעלות לישראל, לא לפני שהבטיחה להמתין לאהובה. ואולם דוד לא הצליח לצאת מרומניה. "ביקשתי עשר פעמים אישור יציאה מהמדינה וקיבלתי עשר תשובות שליליות", הוא אומר. "ב-1952 נערך המשפט של הרופאים היהודים במוסקווה ואז סגרו לגמרי את הגבול. חשבנו אז שהמצב יהיה כמו בברית המועצות, שלא היתה יציאה ממנה".



זמן קצר לאחר מכן קיבל דוד מכתב מדורותיאה. "היא כתבה שמוכרחים לבנות את החיים מחדש ושהיא רוצה גט", הוא נזכר. "זה היה קשה אבל הבנתי שאילולא הייתי נותן לה גט היא היתה נשארת עגונה ולכן הסכמתי. בכל התקופה הזאת, שבה היא נסעה ואני נשארתי, עליתי כמעט 20 קילו במשקל. לאחר הפרידה הייתי שבור ונרעש אך לא כעסתי. הבנתי את הקשיים שעמדו בפניה".



לאחר הגירושים מאישתו הראשונה הכיר ברומניה ב-1955 את מיה פישר האוסטרית. "עבדנו יחד ואהבנו מאוד. התחתנו ותיכננו להביא לעולם ילד".



ואולם ב-1978, בזמן חופשה בקנקון, לקתה מיה בת ה-49 באירוע מוחי ומתה. כדי להנציח את שמה תרם דוד 100 אלף דולר להקמת קרן באוניברסיטת תל אביב, שהעניקה מלגות לנשים שרצו ללמוד מינהל עסקים. "היא היתה אשת עסקים ואני מאוד מעריך נשים חכמות", הוא מסביר. לאחר מותה של פישר רכש דוד חלקת קבר בחולון, סמוך לקברים שלה ושל אמו.



את אשתו הנוכחית, השחקנית גבריאלה אוהד, הכיר בישראל. "היו לנו חברים משותפים, בהם השחקן מוסקו אלקלעי, ודרכם הכרנו", הוא מספר. השניים נשואים משנת 1980, וגבריאלה היא אם בנו היחיד אריאל (29), עיתונאי. "יישמח אותי מאוד אם תכתבי שמכל הדברים שעשיתי עד היום, מה שעשיתי הכי טוב זה הבן שלי, אריאל", הוא אומר. "אילו הייתי נהפך לאבא בגיל צעיר יותר אולי לא היתה לי הסבלנות להעניק לו את הזמן ותשומת הלב שהוא קיבל כשנהפכתי לאבא בגיל 51".



על אף שחייו נעים על הציר שבין ישראל, רומא ולונדון, דוד מתעקש שהוא ישראלי והראיון אתו מתנהל בעברית. "אני מרגיש ישראלי. אני אזרח ישראלי ומעולם לא עזבתי את ישראל", הוא מצהיר. "הקרן עושה כאן הרבה דברים, יש לי דירה ברחוב ארנון בתל אביב ודירה באנגליה ליד יער, וברומא, שם אני עובד, יש לי משרד".



יש לך חברים בישראל?



"החבר הכי קרוב אלי הוא חברי מילדות, הפרופ' תיאודור ינקו מהטכניון בחיפה. עם שמעון פרס נפגשתי כמה פעמים, ויש לנו הרבה תוכניות משותפות. חוץ מזה, אני מכיר אנשים שנמנים עם חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב: אלפרד אקירוב, דב לאוטמן, דוד עזריאלי, הנשיא החדש של האוניברסיטה דב גליל וקולט אביטל".



האם תשקיע בנדל"ן בישראל?



"בכל החיים שלי לא השקעתי כל כך בנדל"ן, זה לא משך אותי. לא באופי שלי להשקיע בבתים. בהיי-טק הישראלי אני אשקיע. תחום נוסף שבו אשקיע הוא אנרגיה סולרית - לא מפתחים את זה כאן מספיק. זה נראה לי תחום שהייתי מוכן להשקיע בו כסף".



מה דעתך על החקירות האחרונות נגד ראש הממשלה והשרים בישראל?



"אני חושב שמגזימים פה עם החקירות. לפי דעתי עם חיים רמון הגזימו, כי הוא בסך הכל נתן נשיקה לחיילת בציבור. לעומת מדינות אחרות מה שקורה בישראל זה כלום. החיים הפוליטיים פה ישרים יותר ממדינות אחרות".



תשתמש בחלקת הקבר שרכשת פה?



"מלבד החלקה בבית הקברות בחולון יש לי מקום שמור באריזונה. מדובר בהקפאה של הגופה במינוס 250 מעלות, כך שאולי יום אחד ניתן יהיה להחיות אותה. המחיר של זה - 120 אלף דולר - יורד מביטוח החיים שלי. בחולון יש כרגע ספסל משיש על חלקת הקבר".



דן דוד



גיל: 78



מצב משפחתי: נשוי + 1



מגורים: בריטניה, ישראל



משרדים: ישראל, בריטניה, איטליה



עוד משהו: דובר שש שפות - עברית, רומנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וגרמנית. אם לא היה נהפך לאיש עסקים, הוא היה רוצה להיות היסטוריון או ארכיאולוג