סוף עידן זליכה

ירון זליכה, דוקטור למקרו-כלכלה ורואה חשבון, הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שביצע כמה רפורמות ומהלכים חשובים ביותר כחשב כללי - מהלכים שחסכו לקופת המדינה מיליארדי שקלים, ייעלו את השירות הציבורי והחדירו יושרה במנגנון קבלת ההחלטות בממשלה. מלחמתו בשחיתות, כולל במקבלי החלטות, חשובה ביותר, גם אם לא תגיע לכתב אישום פלילי נגד ראש הממשלה בפרשת בנק לאומי.

ואולם, לא על כך זכה זליכה לעיקר פרסומו. לרוע מזלו של זליכה, יש גם צד אחר באישיותו. הפרסום הרחב בא לו בעיקר בשל חוסר יכולתו ורצונו, במקרים רבים, לקבל את החלטות הממונים עליו, חוסר יכולתו לעבוד עם מקבילים לו, ריבים בלתי פוסקים ובלתי מובנים עם בכירים אחרים וטענותיו כי כמעט כל מי שמתנגד לו הוא מושחת - כולל אנשים הידועים כהגונים וישרים יותר מסרגל.

השירות הציבורי מבוסס על הייררכיה. בלי הייררכיה אין שירות ציבורי. לא ייתכן כי פקיד - ויהיה בכיר, חכם, נבון ומומחה ככל שיהיה - לא יקבל את עמדת השר הממונה עליו. הוא יכול להתלונן נגד השר, אבל אינו יכול שלא לקבל את מרותו. תמיד עומדת בפניו האפשרות להתפטר.

זליכה לא קיבל את מרותם של שלושה שרי אוצר, אהוד אולמרט, אברהם הירשזון ורוני בר-און, ושל שני מנכ"לים של האוצר, יוסי בכר וירום אריאב. בשל יחסיו הגרועים של זליכה עם רוב מקבלי ההחלטות באוצר, עבודת האוצר נפגעה. ולא מדובר רק בחודשים האחרונים, בהם זליכה כמעט שלא היה קיים באוצר. גם עבודת הצוות של הממשלה והאוצר נפגעה בשל החלטות חד-צדדיות של החשכ"ל, למשל במשבר הרשויות המקומיות.