בימ"ש ביטל הסכם גירושים של מיליוני שקלים: "בידי האשה היה להביא את הגבר לעשות כרצונה, ככל העולה על דעתה"

אהבה מסמאת עיני רבים, אך אהבתו של איש עסקים (57) לאשתו (42) חרגה מהמקובל. מתחילתם היו היחסים בין השניים רוויי תהפוכות.



הזוג הכיר ב-88' כשהבחורה היתה בת 23 והבעל עדיין נשוי לאשתו הראשונה, שעמה היו לו עסקים שכללו חברות בנייה משותפות. היחסים בין השניים התאפיינו בפרידות רבות שהבעל לא יכול היה לשאת. לכן לאורך השנים הוא היה מוכן להתחייב כלפי האשה בהתחייבויות כספיות גבוהות, ובלבד שהפרידה לא תהיה סופית. ואכן, הצדדים חתמו במשך השנים על שלושה הסכמים כאלה, שלא מומשו בסופו של דבר, ובני הזוג המשיכו לחיות יחד, אך הפרידות ביניהם לא פסקו.



הריון תמורת דירה



כבר כשהיתה בת 28, עוד לפני שהתחתנו וכאשר הגבר עדיין נשוי לאשתו הקודמת, הוא התחייב כלפי האשה בהסכם, כי אם תיכנס להיריון הוא ירכוש עבורה דירה במימון עיקרי שלו. הצדדים גם הסכימו כי ינהלו את חייהם המשותפים בהפרדת רכוש מוחלטת. שנה לאחר מכן, חתמו הצדדים על הסכם חדש, בו התחייב הגבר להתגרש מאשתו הראשונה ולשאת את האשה בתוך כמה חודשים, ואם יפר התחייבות זו, ישלם פיצוי של 250 אלף דולר.



ההסכמים לא קוימו, ובני הזוג המשיכו להיפרד ולחזור לסירוגין. ב-95' נולד בנם, וב-97' הם נישאו. ב-98', כשהיא בת 33, נחתם בין השניים הסכם שלישי, שבו שוב נטל על עצמו הגבר התחייבויות כספיות גבוהות, לרבות העברת 50% ממניות חברה שבבעלותו לבעלות האשה. גם הסכם זה לא מומש, למעט העברת המניות שבוצעה. בני הזוג המשיכו להיפרד מדי פעם. ב-2002 נפרדו הצדדים פעם נוספת, והאשה עברה להתגורר עם גבר אחר, ולאחר מכן גם ילדה לו בת. גם הגבר גר תקופה מסוימת עם אשה אחרת, ובכל זאת נסעו השניים לחופשה משותפת בניו יורק.



ב-2003 חתמו הצדדים על הסכם גירושים דרקוני: הגבר התחייב לשלם מזונות לילדם המשותף 5,000 שקל בחודש עד גיל 18, וכן מזונות לאשה בסך 10,000 שקל בחודש לכל ימי חייה, בין אם תתחתן מחדש ובין אם לאו. עוד הוסכם, על תשלום של מאות אלפי דולרים לאשה, כאשר הגבר לוקח על עצמו את כל תשלומי המסים ואת כל החובות. האשה התחייבה להעביר לגבר בחזרה את אחזקותיה בחברה, שהועברו אליה לפי ההסכם השלישי. הוסכם כי ההסכם לא ישונה בעקבות שינוי נסיבות כלשהו. בנוסף, ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בפני שופטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן טובה סיון, שווידאה כי הגבר מבין את תנאיו.



כשבועיים לאחר חתימת ההסכם, בני הזוג התגרשו. הגבר עמד בהתחייבויותיו במשך שלושה חודשים בלבד, ולכן האשה פתחה נגדו בהליכי הוצאה לפועל. הגבר מצדו, הגיש תביעה לביטול ההסכם, מחמת עושק, טעות והטעיה.



התיק התגלגל שוב לידי השופטת סיון. בפניה טען הגבר כי "הקשר שלי עם אשתי היה אובססיווי. היא עשתה בי מה שהיא רוצה. היא הפעילה אותי כמו שהיא רצתה. ההסכם הזה, לא ירדתי לפרטיו. באותה תקופה, גם אם הייתי קורא - לא הייתי מבין. האמנתי שלא ניפרד, שבדרך הזו אני כפי הנראה אצליח לאחוז במערכת". האשה טענה מנגד, באמצעות עו"ד יגאל מזרחי, כי בטענות הגבר אין ממש, וכי יש לקיים את ההסכם שגם קיבל תוקף של פסק דין.



בובה על חוט



מפסק הדין של סיון עולה כי "בידי האשה היה להביא אותו לעשות כרצונה ככל העולה על דעתה", עד כדי להביאו להתחייב כלפיה בהסכם בלתי סביר, מתוך מחשבה ותקווה שיהיה בכך כדי להשיבה אליו". מעל הכל, ההסכם כלל תשלום מזונות אשה בסך 10,000 שקל בחודש לכל ימי חייה, וזאת גם אם תינשא לאחר, בשווי מוערך של 6 מיליון שקל.



הגבר, באמצעות עורכי הדין רוני עזרא וסמדר גור-ארי, טען כי ההסכם מבטא תנאים של עושק, וכי הוא נחתם מצדו מתוך טעות והטעייה. סיון קיבלה את טענתו ואת גרסתו, והורתה על ביטול ההסכם והשבת הכספים ששולמו לפיו. המעניין הוא שסיון היתה השופטת שאישרה בשעתו את הסכם גירושים זה ונתנה לו תוקף של פסק דין, לאחר שווידאה כי הגבר מכיר את פרטיו ומבין את תוכנו ואת משמעויותיו. סיון קבעה כי האיש לא היה מיוצג על ידי עורך דין בעת עריכת ההסכם ובעת אישורו בבית המשפט, לעומת האישה שהיתה מיוצגת. ואכן, לדבריה, ההסכם נותן ביטוי חריג וקיצוני לשמירת זכויות האשה. לדבריה, הראיות מלמדות על כך שלאשה היתה יכולת השפעה על האיש, להביאו למימוש רצונותיה על ידי החתמתו על הסכמי כוונות, שבדיעבד התברר שלא מומשו.



תשובה לשאלה מדוע חתם איש עסקים מכובד, שמורגל בחתימה על הסכמים, על הסכמי עושק מבחינתו, מוצאת השופטת בעדות פסיכולוג שנשמעה בפניה. הפסיכולוג מוצא בגבר "אישיות נרקסיסטית, המשתמשת במנגנון מגלומני שנועד להסתיר מהעולם ובעיקר מעצמו את חרדת הנטישה והפגיעות הרבה שבו. איום הנטישה עורר בו חרדות, שניתן לומר שלא יכול היה לפעול באופן רציונלי. הבעל התקשה להאמין שאשתו תעזוב אותו. ברור שהוא לא מבין למה הוא חתם על ההסכם. אני חושב שהוא הסכים לחתום מאחר שלא האמין שימומש".



סיון קיבלה את הטענה כי ההסכם נחתם בתנאי עושק :האשה יצרה בפני האיש מצג כי מדובר ב"הסכם מגירה" בלבד, שכמו שלושת ההסכמים הקודמים לא ימומש. כך נסעה עמו לארה"ב, למרות שכבר היתה עם גבר אחר, ונטעה באיש את האמונה שהם עוד ישובו להיות יחד.



הסכם גרוע וקיצוני



השופטת קבעה כי ההסכם גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל. התברר, כי החברה שמחצית ממניותיה הועברו לאשה במסגרת ההסכם השלישי, היתה חברה ריקה, ואילו פעילותו העסקית של הגבר נעשתה במשותף עם אשתו הראשונה במסגרת חברה אחרת. כחודשיים לפני חתימת הסכם הגירושים, האישה לחצה על הגבר להעביר הכנסות לחברה שלה 50% ממנה, ולאחר שעשה כן, היא משכה מהחברה לחשבונה הפרטי כ2- מיליון שקל.



השופטת קבעה כי ההסכם כולל סעיפים "קיצוניים ובלתי אפשריים, שהוכנסו מתוך ידיעה ברורה כי האשה תצליח לשכנע את התובע לחתום, תוך ניצול חולשתו אליה". השופטת מוסיפה וקובעת כי גם יסודות הטעות וההטעיה התקיימו במקרה זה, והאישה היתה מודעת לכך.



סיון קובעת כי עצם העובדה שההסכם אושר בפני בית משפט, שווידא שהגבר מבין את תנאיו, אינה שוללת לחלוטין את האפשרות לטעון כי הוא נחתם בתנאי כפייה. לפיכך, סיון מורה על ביטול ההסכם מעיקרו, והשבת כל הסכומים שכבר שולמו על פיו, למעט מזונות הקטין. בנוסף, חויבה האישה לשלם לגבר הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל. (תמש 203797/95)