הפשע אולי נדחק החוצה מאזורי התעשייה בבאר שבע - אבל הוא פשוט זלג דרומה

אפשר לספר את הסיפור של הנגב כסיפור גדול - מאבק אפי בין שתי ציוויליזציות עתיקות שהתגלגלו לאותו מקום, בפאתי המדבר. אפשר גם לספרו באלפי סיפורים קטנים, על בתים הרוסים, עבירות רכוש, מתיחות בכבישים ואדישות שלטונית. אבל המרקם העדין בין היהודים לבדווים בנגב הוא בעיקר סיפור עצוב, עם מעט מנצחים והרבה מפסידים, משני הצדדים.



ההתייחסות לדרום באזור המרכז היא במקרים רבים כאל אזור פרוע וחסר חוק. ידיעות על גביית דמי חסות, עבירות רכוש ונהיגה פרועה בכבישים רק ליבו את התפישה הזו, אך רבים מתושבי הדרום מתרעמים עליה. "בתל אביב אוהבים לכנות את הדרום 'פרוע', מכיוון שזה מקנה תחושה נוחה יותר, כאילו המרכז הוא בסדר. אני מתגורר פה כבר 15 שנה ולא ראיתי את הדרום 'הפרוע' הזה", אומר ד"ר ארז צפדיה, מרצה במחלקה למינהל ולמדיניות ציבורית במכללת ספיר וחבר הוועד המנהל של עמותת במקום, הפועלת לחיזוק הקשר בין זכויות אדם לתכנון בישראל.



גם בקהילה העסקית מתנגדים לתפישה הזו. "תופעות הפשיעה הצטמצמו מאוד בשנים האחרונות", אומר ד"ר בני אילן, מנהל אזורי התעשייה של באר שבע. "היו אירועים בעבר, אך בשיתוף עם המשטרה והרשויות הקמנו גדרות, הפעלנו סיורים, ושיעורי הפשיעה הצטמצמו מאוד. לפני כמה שנים הייתי טרוד בעיקר בעניינים האלה. כיום אני עוסק יותר בשיווק". אילן לא שש לדבר על מה שהיה. בבאר שבע מעדיפים לשכוח כמה שיותר מהר את העבר הסוער ולשדר חזות של ענייניות עסקית. "העבר מאחורינו, העתיד אופטימי", הוא מסכם.



חמש דקות מבאר שבע



ענן האופטימיות שמפזר אילן מתפוגג והולך ככל שמתרחקים מהיציאות המזרחיות והדרומיות של באר שבע. ראש מועצת רמת הנגב, שמוליק ריפמן, לא מזהה ירידה בשיעורי הפשיעה באזורו, אפילו להפך: "אין ואקום בדברים האלה - כשבאזור התעשייה עמק שרה בבאר שבע מופעלים אמצעים קשוחים יותר של שמירה ושיטור, הלחץ שנוצר משתחרר במקום אחר, ואנחנו סופגים. המשטרה מטפלת במגזר העירוני מכיוון ששם יש חשיפה גדולה יותר לתקשורת ולציבור משפיע, אבל המגזר הכפרי מופקר". ריפמן גם נזכר בלפחות חמש או שש התנגשויות בין כלי רכב לגמלים על כבישי הנגב שהסתיימו במוות.







"אנחנו סובלים מכל סוגי עבירות הרכוש - גניבות של ציוד חקלאי, של כלי רכב וגם פגיעה בתשתיות לאומיות של מים ותקשורת. למשטרה יש כל מיני סטטיסטיקות על ירידה בשיעורי הפשיעה, אבל אני יודע על הרבה מאוד מקרים שבכלל לא מגיעים למשטרה. לאנשים נמאס מהטיפול המשטרתי", ממשיך ריפמן. "לא נעלמו התנאים והסיבות לפשע, יש עדיין מצוקת תעסוקה ועוני באוכלוסייה הבדווית. הפשע הוא תעשייה, תרבות ודרך חיים שם".



במגזר הבדווי לא מסכימים עם הקביעה ומוחים על ההכללות. אם יש פשיעה היא גם של בדווים ולא של האוכלוסייה הבדווית כולה, אומרים פעילים בדווים ויהודים הקשורים למגזר. מעבר לכך, הם מבקשים להדגיש כי הפשיעה אינה עניין של מסורת בדווית. "כאשר אני גדלתי זאת היתה בושה גדולה לגנוב ולשבת בבית כלא. זאת לא דרך החיים הבדווית, זה רק התוצר של הזנחה ארוכת שנים של הרווחה והחינוך בכל האוכלוסייה. הממשלה קוטפת כיום את הפירות שזרעה בכל השנים", אומר חסין אלרפאעיה, ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב. "זה לא גנטיקה ולא תרבות", אומר ח'יר אלבז, מנהל מחלקת הרווחה ביישוב שגב שלום, "שים כל אוכלוסייה בתנאים שבהם חיים הבדווים ותקבל עלייה בפשיעה".



למעשה, שני הצדדים, היהודים והבדווים, מסכימים, לפחות ברמה העקרונית, על דבר אחד: רק טיפול נכון מצד הממשלה ושיפור תנאי החיים של הבדווים עשויים לשפר את המצב הקיים. הסכמה מוצקה עוד יותר יש לגבי עניין נוסף: הממשלה אינה עושה מספיק.



רוצים להיות כמו האתיופים



הפעילים הבדווים מדברים על התסכול המצטבר של הצעירים. הם מתוסכלים מהבעיות שלא נפתרות, מהעוני, מחוסר התקווה, אבל אולי עוד יותר הם מתוסכלים ממה שהם תופשים כהתעלמות של הרשויות, של מקומות העבודה ושל הממשלה. התחושה שלהם היא שתשומת הלב תמיד מוסטת למקום אחר, תמיד תהיה פעילות תרבותית אחרת שחשוב לקדם, יישוב אחר שחייבים לתכנן. "אזרחים שקופים" כבר כינו זאת בעבר.



"כל אחד רוצה למצוא את הזהות שלו, את 'האני'. למרבית הבדווים הצעירים אין אפשרויות שיש לאחרים בעבודה, במימוש עצמי, בהכרה. אז זה מתפוצץ בכל מיני מקומות: הם יכולים לעשות צרות בקניון, או לנהוג בפראות על הכביש. הם מחפשים את הדברים שניתן להגיע אליהם. אם האוניברסיטה לא נגישה להם, הם מנסים להופיע איפה שהם רק יכולים", אומר אלבז.



"מדינת ישראל היא מומחית עולמית לטיפול באוכלוסיות מיוחדות. תראה מה עשו פה עם התימנים, הקווקזים, האתיופים. מה שעובר על הבדווים הוא מקרה דומה. זאת הגירה ממזרח למערב. מבחינה גיאוגרפית הבדווים נשארים באותו המקום, אבל הם מהגרים. אף אחד לא טורח לכוון את השינוי הזה, לתת להם את הכלים להתמודד אתו", אומר אלבז.



העלייה האתיופית? סיפור הצלחה של הממסד?



אלבז מתעקש: "האתיופים זה האידיאל שלנו. הלוואי עלינו ההשקעה שניתנת להם. אף פעם אין הצלחה של 100%, אבל תראה איזו התקדמות הם עושים".



למרות הכל, אלבז טוען כי "החברה הבדווית עוברת שינוי מדהים. תוך 10-15 שנים חל פה שינוי של דורות. אני ובני דורי גדלנו בחברה סגורה ומסורתית. כיום אתה רואה מאות סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל ובחו"ל. בשנתיים-שלוש האחרונות התחילו גם לשלוח בנות ללימודים בחו"ל, לבדן. נשים מנהלות כיום את ההיבטים הכלכליים של משק הבית. אם תלך לבאר שבע תראה כי שני שלישים מהבדווים שם הם נשים. הן מנהלות את הקשר עם הרשויות, עם הבנקים, עם השוק. זה דבר שלא היה עולה על הדעת לפני כמה שנים.



"הבעיה היא שהשינוי הזה אינו מכוון ואינו נתמך, ולכן הוא כרוך גם בהרבה תופעות שליליות", מוסיף אלבז. ואכן, לשינוי כמה פנים. אלבז מזהה דור אחר שגדל בנגב, חשוף יותר, מגורה יותר. לפעמים זה נגמר באוניברסיטה, לפעמים במקומות אחרים, בעייתיים יותר. "זה דור של ישראלים. ההורים שלנו נמנעו ממפגש עם התרבות והשלטון הישראלים. הדור החדש דורש את ההכרה הזאת יותר מאתנו, הוא צועק, משתולל".



בתים צמודי קרקע עם מקררים ריקים



שגב שלום מפתיעה לטובה בהתחשב בנתוני העוני והמצוקה הקשים שלה. הכבישים סלולים היטב, ולצדם ניצבים בתים צמודי קרקע, כמעט חדשים. "אל תתנו למראה החיצוני להטעות אתכם", אומר המלווה שלנו, פארס אבו עובאייד, מעמותת במקום, "בפנים יש לא מעט מקררים ריקים". מבחוץ לא רואים מקררים ריקים, רק סימנים מעטים מרמזים שמדובר ביישוב המדורג בין היישובים העניים בישראל ולא בשכונה פרוורית באזור המרכז: קיר מתקלף שמולא במלט גס ולא כוסה, חלון שבור שלא תוקן.



במרחק של כמה דקות נסיעה משגב שלום ממוקם הכפר הלא מוכר אלסר. אנחנו נוסעים על הכביש הראשי, כשבמראה האחורית נקלטת חבורת ילדים, לכל היותר בני 8-9, שרצים על הכביש בדרכם חזרה מבית הספר. "קח את הפנייה פה", אומר אבו עובאייד. "איפה?""פה, פה". אבל "פה" אין זכר לפנייה, לא כביש, אפילו לא שביל. רק אדמה סלעית, חרוצה תלמים עמוקים.



הרכב העירוני והמפונק מיטלטל על האבנים. הכפר כולו חשוף - שולי האוהלים מופשלים ומגלים שטח ריק כמעט, שסימן הקדמה היחידי שבו הוא טלוויזיה מיושנת. טרקטור, שמכסה המנוע שלו נקרע, מציג את קרביו, צינור מים בולט מהקרקע. אוהלים, ציוד חקלאי, צאן. הכל מגובב בערמות. כל מבט מגלה שילוב בלתי אפשרי או איזו חריגה מהסדר הטוב. חבורה של עזים רזות מכונסת בתוך מכלאה קטנה ומביניהן מתנשאת פרה, לא שייכת.



חבורה של ילדים מקדמת את פנינו. ברכות השלום נותרות תלויות באוויר, מתקבלות במבטים נבוכים, מפוחדים אולי. הם מקיפים אותנו במעגל, אך לא מתקרבים. לאט לאט הם נסוגים לאחור. למבוגרים אין זכר. "אתם מריחים להם לא טוב", אומר לנו אבו עובאייד. גבר עם מחברת ועט, ואשה עם מצלמה, הם מבחינת הבדווים סכנה פוטנציאלית לעימות עם השלטון. לאט לאט הילדים נכנעים לפיתוי המצלמה. מהמחברת הם עדיין שומרים מרחק.



אדמה אחת, אלפי תובעים



חינוך, מקומות עבודה, פשיעה, רווחה, ילודה - כולם נושאים בוערים, מוקדים למחלוקות בלתי פוסקות בנגב. המתיחות כבושה לעתים, לעתים מתפרצת, ותמיד מאיימת להתלקח למלחמת חורמה. אבל מתחת לכל הבעיות המציקות האלה, מתחת לאי השוויון, לקשיי היום-יום של הבדווים, של בעלי העסקים ושל הקיבוצניקים, ישנה בעיה אחת טורדנית שעולה שוב ושוב, ללא פתרון באופק - האדמה.



על אותה אדמה משובצים עשרות, מאות ואלפים של פחונים קטנים, אוהלים מאולתרים ומבנים רעועים. אל תוך הנוף נשלחות אלפי ידיים שתובעות לעצמן חלקה, כשהן אוחזות בתעודות ועדויות מכל הסוגים והמינים - קושאנים טורקיים, מסמכי מינהל מנדטוריים, נסחי טאבו, תוכניות מתאר ארציות, מחוזיות ומקומיות, פקודות צבאיות וצווי הריסה. ההתנגשות, כמובן, בלתי נמנעת.



מרבית אוכלוסיית הבדווים בנגב נמצאת במשולש המכונה אזור "הסייג" - המשולש הכלוא בין באר שבע, ערד וירוחם - שבו רוכזה האוכלוסייה הבדווית לאחר הקמת המדינה. מתוך אוכלוסייה של כ-90 אלף בדווים שהיו בנגב לפני הקמת המדינה, נותרו לאחר הקמתה כ-11 אלף, כשהיתר נמצאים כיום בעזה או בירדן. כיום יש בנגב כ-170 אלף בדווים.



האוכלוסייה הבדווית בנגב מחולקת לכמה צורות התיישבות. מצד אחד ישנן שבע העיירות שהוקמו על ידי המדינה - רהט, תל שבע, חורה, לקיה, כסייפה, שגב שלום וערערה בנגב. בעיירות אלה מתגוררים כ-100 אלף איש לפי רישומי הממשלה. לפי אלרפאעיה, מתגוררים בעיירות רק כ-70 אלף איש, ו-30 אלף רק רשומים בהם לצורך קבלת שירותים כמו בתי ספר או מרפאות.



יישובים אלה "מככבים" בטבלאות הלמ"ס וביטוח לאומי כיישובים העניים ביותר בישראל. שיעור מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה שבהן הוא הגבוה ביותר בישראל. כך, לפי נתוני ביטוח לאומי, בכסייפה שיעור מקבלי הקצבאות מגיע ל-8% ובתל שבע, שגב שלום ולקיה ל-7%. היישובים היהודים בעלי השיעור הגבוה ביותר של מקבלי קצבה זאת הם דימונה וקרית מלאכי עם 5%. הממוצע הארצי הוא 2%.



ואולם, מבחינות רבות מצבן של עיירות אלה טוב יחסית לשאר יישובי הבדווים בנגב. אלה נמצאים ב-46 כפרים, שמהם 13 הוכרו בשנים האחרונות, או נמצאים בתהליכי הכרה. 33 נשארו לא מוכרים. המדינה מעוניינת לרכז את הבדווים ביישובים המוכרים, ואילו הבדווים רוצים לקבל הכרה למצב הקיים, מה שיאפשר להתחיל בתהליך של הקמת תשתיות ראויות במקומות שבהם היישובים נמצאים.



למעשה, המונח כפרים לא מוכרים אינו מקובל כלל על המדינה. "ישנם יישובים מוכרים וישנה פזורה. מבחינתי לא קיים המושג 'כפרים לא מוכרים', אומר אילן ישורון, האחראי על מינהלת הבדווים במינהל מקרקעי ישראל. בכל הכפרים, המוכרים והלא מוכרים, ישנם כיום כ-90 אלף בדווים לפי אלרפאעיה. לפי המינהל ישנם במקומות אלה 50-60 אלף איש בלבד.



המורכבות של המצב מתבטאת גם בגרסאות השונות של מינהל מקרקעי ישראל ומועצת הכפרים הלא מוכרים. חוסר ההסכמה כל כך עמוק עד שקשה להסכים אפילו על מה הם לא מסכימים. לדברי ישורון, הבדווים מחזיקים כיום בכ-550-600 אלף דונם באזור הסייג, ותביעות הבעלות שלהם באזור זה מגיעות ל-400-450 אלף דונם, ועוד 200 אלף דונם באזור הנגב המערבי.



אלרפאעיה מציג תמונה אחרת: תביעות הבעלות של הבדווים בנגב הסתכמו ב-800 אלף דונם, מתוכם 80 אלף דונם באזור שדה התעופה נבטים, ו-70 אלף נמכרו בכסף למינהל מקרקעי ישראל. על שטח זה אין תביעות בעלות. מכאן, שנותרו 650 אלף דונם שעליהם תובעים הבדווים בעלות כיום. מתוכם 450 אלף בשטח שממזרח לבאר שבע, עד עזה, שבו אין כמעט בדווים כיום.



מוקד התביעה, שממנו הבדווים אינם מוכנים לסגת, הם 200 אלף הדונם שעליהם יושבים הבדווים באזור הסייג. "כל המחלוקת היא על 200 אלף הדונם באזור הסייג. זה היקף השטח שעליו יושבת כיום האוכלוסייה הבדווית בכפרים, ולא המספר המנופח של 600 אלף דונם שמציגים במינהלת הבדווים. הם עושים זאת כדי לטרפד אפשרות להגיע להסכם", אומר אלרפאעיה.



לדבריו, מדובר ב-200 אלף דונם השייכים ל-65 אלף בדווים (ל-25 אלף בדווים החיים בכפרים הלא מוכרים אין תביעות על קרקעות), בערך 3 דונמים לאדם. אלרפאעיה מציג נתונים שלפיהם ביישובים הכפריים היהודים בנפת באר שבע מוקצים לכל אדם כ-30 דונם.



נלחמים על אורח החיים



"התפישה שמנחה את הממשלה היא ליישב מקסימום ערבים על מינימום שטח. היהודים אמורים להיות אדוני הקרקע", אומר צפדיה. הלהיטות הזאת הביאה, לדבריו, לתכנון בעייתי מאוד של יישובי הבדווים, תכנון שאחראי במידה לא מועטה לבעיות של האוכלוסייה הזו. "ביקשו לכפות מודרניזציה ואורבניזציה על אוכלוסייה בעלת אורח חיים וצרכים אחרים. למשה דיין היה חזון על האב הבדווי שיסיר את הגלבייה ויחזור כל יום ב-16:00 מעבודתו במשרד. זאת תפישה שמנסה להפוך את הבדווי לפקיד מרכז אירופי".



"המדינה רוצה להעביר את תושבי 33 הכפרים הלא מוכרים לעיירות הקיימות, ולתכנן מחדש את הכפרים שכן הוכרו, אבל זאת תפישה מעוותת, ממשיך צפדיה. "לכפרים הבדווים הלא מוכרים יש היגיון פנימי לפיו הם בנויים, שמבטא את הצרכים ואת אופי החיים של האוכלוסייה. קח לדוגמה את הכפר קסר אלסר, שהוכר בשנים האחרונות. התוכנית של מינהלת הבדווים לגביו היתה לשטח את כולו, ולבנות אותו מחדש לפי תכנון הדומה לזה של יישובי פרוורים ישראלים.



"אנחנו הגענו לשטח וראינו שאין צורך לתכנן את כל הכפר מחדש. התכנון של הכפר כבר קיים, עם חלוקה ברורה בין היחידות, עם שטחים המיועדים לצרכים ציבוריים, עם דרכים. צריך רק לשפר את התשתיות והשירותים, אבל הבסיס כבר נמצא.



"השימור של המבנה התכנוני הקיים יאפשר לשפר את המצב של האוכלוסייה, בלי ליצור זעזועים קשים מדי ולגרום להתפוררות של המבנה הקהילתי והמשפחתי, כמו שיצר המעבר לעיירות הבדווים", אומר צפדיה. "זאת אוכלוסייה שחלק גדול ממנה הם חקלאים, בעיקר רועים, וצריך לאפשר להם להמשיך באורח החיים והפרנסה שלהם, ולא לזרוק אותם ליישובים אורבניים בלי תעסוקה ובלי תקווה. לשים את הבדווים מהכפרים ביישובים כאלה זה כמו לתכנן שכונה חרדית של וילות מבודדות בנות שלושה חדרים. זה משהו שפשוט לא מתאים לחיי הקהילה ולצרכים שלה. כדי ליצור מציאות חדשה שתתאים לצרכים יש להכיר לא רק במיקום אלא גם במתאר הנוכחי של הכפרים".



במינהלת הבדווים לא מקבלים תפישה זאת. "מדובר במדינה מודרנית. זה לא כלכלי למתוח תשתיות של כבישים וחשמל לכל כפר. כדי לפתח את התשתיות לאוכלוסייה יש צורך לרכז אותה קודם כל ביישובים המוכרים. לא כל אחד יכול להתיישב איפה שהוא רוצה", אומר ישורון.



יכולים להתפנות ולקבל מיליונים אבל מעדיפים להישאר בעלטה



על הכף מונחים גם סכומי כסף גדולים מאוד. כל בדווי המוכן לעבור מהפזורה (או הכפרים הלא מוכרים) ליישוב מוכר מקבל ממינהלת הבדווים פיצויים. אלה מחולקים לשניים: האחד בעבור הרכוש, והשני בעבור הקרקע. "הפיצוי בעבור הקרקע עשוי להגיע למיליוני שקלים ואפילו לעשרות מיליונים", אומר ישורון.



ואולם, למרות הפיתוי הכספי בדווים רבים מתעקשים להישאר ביישובים הלא מוכרים, על תשתיותיהם הרעועות. "אנחנו מוכנים להישאר על האדמות שלנו גם בלי בתים, אם יהיה צורך. מי שמוותר עם האדמה הוא אדם 'גמור' בעיני כל הקהילה", אומר אלרפאעיה.



"דמיין המקום הזה נראה בלילה", אומר לנו אבו עובאייד כאשר אנחנו יוצאים מהכפר הלא מוכר אלסר. "דמיין את הקור בחורף, דמיין את כל הקרקע נהפכת לבוץ, דמיין את העלטה בלילה בלי חשמל". באר שבע, עיר המתוארת במקרה הטוב כאפרורית מתגלה כמשאת נפש. "הצעירים חוזרים מהעיר לכפרים האלה מלאים תסכול אחרי שראו את הרחובות המוארים, הכבישים הסלולים ובתי הקפה", מוסיף אבו עובאייד. בנגב חולמים בזהירות ובמנות מדודות - שביל סלול, קו חשמל, עבודה, ולו קטנה, בחברת החשמל.



בשובנו לבאר שבע אנחנו נעצרים בבית קפה. שולחנות עם כיסאות חצי מעוצבים, כמעט נוחים, ניצבים בשורות. מאחורי הבר מוצבת מכונת אספרסו, והתפריט מציע טוסטים ופסטות. בחוץ, חבורת ילדים אתיופים משחקת כדורגל. ברוכים הבאים לגן עדן.