יעקב רוטבליט
גיל: 62
מצב משפחתי: אלמן + 3
מגורים: ירושלים
עוד משהו: נפצע קשה במלחמת ששת הימים
אז מה יותר כיף, לנהל או לכתוב שיר? יעקב רוטבליט לא ביזבז זמן על פאוזה והרמת מבט מהורהרת. "כשאתה גומר יצירה אתה מרגיש שזהו זה, אתה חבר של אלוהים. תמיד הייתי יוצר, אף פעם לא הייתי בארגון גדול ולא התעסקתי במאבקי כוח. זה היה בית ספר בשבילי. כאן זה הכל כיפוף ידיים".
בשנתיים האחרונות לא בילה רוטבליט זמן רב מול שולחן הכתיבה. האיש שכתב את "שיר לשלום" ואת "באה מאהבה" והוציא כמה אלבומים, שהמפורסם בהם הוא "כך שחררתי את ירושלים", עומד (בהתנדבות) בראש אחת החברות העסקיות החזקות והמשפיעות בישראל - אקו"ם - ומנהל מאבקי כוח מהדהדים מול הממשלה, המבקשת לחוקק חוקים העשויים לדעתו לפגוע בזכויות הקליינטים שלו.
בקרוב תשלים הכנסת חקיקה של חוק חדש המגן על זכויות היוצרים. רוטבליט בטוח שהוא הציל את עצמו ואת חבריו ברגע האחרון ממש ממזימה קפיטליסטית אפלה לנשלם מזכויותיהם הטבעיות ולהפוך אותם לברגים במכונה קפיטליסטית דורסנית. במשרד המשפטים, יוזם החקיקה החדשה, מוכנים להסכים שרוטבליט ומאבקו הלוהט תיקנו "תיקונים חשובים ומשמעותיים" בחוק, אבל מכחישים כל קשר למזימה המיוחסת להם. לדבריהם, "היוצרים הקימו מהומה כתוצאה מפרשנות מוטעית של הצעת החוק".
בכל מקרה, לא היתה זו בדיוק מלחמת דוד בגוליית. לדעת הממונה על ההגבלים העסקיים, מישהו צריך להגן על הציבור גם מפני רוטבליט והארגון שבראשו הוא עומד. רוטבליט הוא יו"ר אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומשוררים). למרות שמה המטעה זוהי חברה עסקית לכל דבר, המרכזת בידיה את זכויות היוצרים למרבית המוסיקה המושמעת בתקשורת ומעל כל במה, כולל מרבית האמנים הפופולריים הזרים.
למרות הכוח שמקנה החוק לחברה ומעמדה המונופוליסטי בתחום הבידור, היא מצליחה לתרגם את השליטה למחזור הכנסות צנוע של כ-80 מיליון שקל בשנה, וגם רוטבליט מסכים שזהו רק חלק קטן מההכנסה שאפשר להגיע אליה תחת ניהול אגרסיווי יותר.
מי שהבחין בכוח הרב של אקו"ם בשוק המוסיקה, היה הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, שהכריז עליה לפני שנתיים "הגבל עסקי שיש לפקח על פעילותו, ההסכמים שהוא כורת והמחירים שהוא גובה".
ואולם בעוד רוטבליט מצר על הניצולת הנמוכה של אקו"ם במישור המסחרי, הוא חוגג בימים אלה ממש את ניצחונו כמנהיג מאבקם של היוצרים נגד החוק שאיים לדעתו לנשל אותם מזכויותיהם על יצירותיהם. בעיני משרד המשפטים נועדה הצעת החוק להכניס סדר בחוקים המיושנים והבלתי רלוונטיים של רכישת זכויות על יצירות ולפשט את השימוש בהן.
"לא היתה לנו כל כוונה לנשל את היוצרים מזכויותיהם, ולא פעלנו לטובת בעלי ההון. אנחנו רואים את עצמנו כנציגי הציבור", אומר עו"ד תמיר אפורי, שערך את הצעת החוק הממשלתית וניהל את המגעים עם בעלי העניין הרבים בחוק. "היה לנו חשוב להגיש הצעת חוק המאזנת בין כל האינטרסים ואנחנו שמחים שכולם מרוצים".
בעיני רוטבליט, שבחר לעצמו בתקופה מסוימת של חייו את השם העברי "אדום", מדובר בלא פחות ממזימה קפיטליסטית לנשל את היוצרים מזכויותיהם לטובת התאגידים הגדולים השולטים בעולם המוסיקה - כלומר, המפיקים. מבחינתו, מטרת ההצעה היתה לאפשר לחברות הפקה להעביר לידיהן את כל הזכויות על היצירה באופן שלא יאפשר לכותב - בעיקר של תסריטים ושירים - להתערב במערכת המסחור שלה לאחר שנחתם החוזה.
"נשבה מהחוק רוח פרו-תאגידית, שדיברה על הפרטה, שוק חופשי ותחרות, ומאחורי כל זה ניסו להפוך את היוצר לפועל על פס הייצור ולנשל אותו מזכויותיו", אומר רוטבליט. הוא מתייחס בעיקר לסעיף קטן מבין עשרות סעיפי החוק, הקובע שליוצר בעלות מוסרית על היצירה, אבל הוא רשאי לוותר עליה בהסכם.
ההצלחה העיקרית של המאבק הקצר והעצבני שניהלו היוצרים נגד החוק היתה ביטול הסעיף. ממבט ראשון נראה היה שאין לאקו"ם עילה להתערב בחקיקה - כל תפקידה הוא לגבות בעבור היוצרים את התמלוגים ולנכות לעצמה עמלה. ככל שהסחר בזכויות יתנהל בצורה פשוטה וחלקה יותר, תידרש אקו"ם פחות לפיקוח ומעקב אחר הזכויות.
ואולם כותבי מוסיקה ותסריטים אינם נוטים להתאגד, ורוטבליט - שממילא היה כבר בעסקי הציבור וככותב שירים יש לו עניין אישי רב בחקיקה החדשה - החליט להתייצב בראש המאבק. רק בסערת הקרב הבינו הוא וחבריו שיש להקים איגוד נפרד ובעל זהות אינטרסים עם הכותבים.
100 אלף שקל פיצוי
חוק זכויות היוצרים מבוסס על חוק אנגלי, שנחקק בפרלמנט הבריטי ב-1911, יושם בארץ ישראל ללא שינוי בתקופת המנדט והועתק לספר החוקים הישראלי כלשונו. כלומר, ב-96 השנים האחרונות לא הוכנס בחוק כל שינוי. המצאות חדשניות כמו זכויות שידור אינן מוכרות על ידי החוק, ובוודאי שהוא אינו עוסק בהפקות טלוויזיה או בזכויות פרסום באינטרנט.
העובדה שאיש לא מצא לנכון לשנותו עד שפרצה מהפכת האינטרנט והסלולר, מעידה משהו על החזון וההיגיון הרב בחוק, אבל יותר מכל על מחדלי החקיקה הישראלית והיצירתיות שגילו שופטים במאמציהם המיוזעים לקושש מנוסחו המיושן פתרונות לבעיות בנות זמננו.
החוק המקורי העניק מעמד איתן ליוצרים. לפי החוק, היוצר הוא בעל היצירה ואי אפשר לנשלו מזכויותיו. לא חשוב למי נמכרה היצירה ואיזה מפיק העלה את הסרט על המסך או את השיר על הדיסק - מי שירצה להשתמש ביצירה למטרות מסחריות תמיד יהיה חייב לשלם לכותב. כבעל הזכויות יכול הכותב למנוע אפשרות של הפיכת היצירה לפרסומת או לרינגטון ולעבד אותה בכל דרך שונה מהמקור.
זכותו של האמן למנוע שימוש ביצירותיו למטרות מסחריות כמו פרסומת היתה אחד הנושאים הבוערים במאבק שניהלו רוטבליט וחבריו. לא מדובר בהכרח בזכות טבעית ובעלת הכרה בינלאומית. בשנות ה-90, למשל, רכש האמן מייקל ג'קסון ממפרקי חברת התקליטים אפל את הזכויות לשירי הלהקה המצליחה בעולם, הביטלס. לאחר מכן הוא מכר למפרסמים את זכויות ההשמעה של השירים, בביצוע המקורי, למרות מחאתם הקולנית של שלושת חברי הלהקה.
לרוטבליט יש ניסיון אישי רב במאבק על זכויות היוצרים שלו. בשנות ה-70 הוא חיבר את "שיר לשלום" בעבור להקת הנח"ל. השיר, הנטוע כיום היטב בלב הקונצנזוס, עורר ביקורת - בעיקר מצד לאומנים קיצונים שטענו כי השורה "אל תביטו לאחור - הניחו להולכים" פוגעת ברגשותיהן של משפחות החללים. בראש המבקרים עמד אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי.
"לפי החוק שביקש משרד המשפטים לאשר, היצירה היתה יכולה להיחשב לרכוש משרד הביטחון והוא היה רשאי לגנוז אותה לעולמים", אומר רוטבליט. "לפי החוק הקיים, כבעל היצירה הייתי יכול להעביר אותה לביצוע אחר".
עם זאת, משרד המשפטים לא ניסה לקבוע מפורשות או במרומז שהבעלות על היצירה תעבור לידי המפיקים. לפי ההצעה, "רשאי היוצר לוותר על זכויותיו הקנייניות והמוסריות ביצירה, אך אינו מחויב לכך". "לא מדובר כאן במו"מ בין שווים, אומר רוטבליט. "מדובר במפיקים חזקים ועשירים מול יוצר בודד, שבמרבית המקרים אין לו את הכוח והתחכום להתמודד במו"מ מסחרי מול המפיק. תוצאת המו"מ בין הצדדים ידועה מראש. משרד המשפטים יצר רק שתי פרצות עדינות בסכר הבעלות על הקניין הרוחני והזכות המוסרית. ואם לא היינו סוגרים אותן, נהר שוצף של כוחות שוק היה מתפרץ ומפיל את הסכר".
החוק מתייחס גם לשימוש ביצירות למטרות לא מסחריות, כמו הקראת שירים בבתי ספר או בעצרות. נראה לך הגיוני שכל מורה שירצה ללמד שיר או סיפור בכיתה, יצטרך להסדיר קודם את ענייני זכויות היוצרים והתשלום עליהן?
"לאקו"ם יש הסדר של תשלום כולל ממשרד החינוך בסך חצי מיליון שקל בשנה, המאפשר ללמד כל יצירה. הם מעבירים דיווח על השימוש ביצירה ואנחנו מעבירים את התשלום ליוצרים. משרד המשפטים מבקש לאפשר לשר להכריז על כל מוסד חינוכי שיבחר כי הוא נכלל בהסדר. צריך להקים ועדה ממליצה, שתמנע מצב שבו כל מיני עסקים יבקשו מעמד של מוסד חינוכי שיאפשר להם להשמיע מוסיקה או להשתמש ביצירות ללא תשלום".
באיזו מידה משנה החוק את מצבם של יוצרים שתובעים את מי שהפרו לדעתם את זכויותיהם?
"זה תמיד היה עניין בעייתי. יוצר יכול היה לאתר בית קפה שמשמיע יצירה שלו ללא היתר ולגשת לבית הדין לתבוע אותו. הפיצוי על השמעת שיר אחד מתוך רבים היה קטן. היוצר היה צריך להוכיח את הנזק שנגרם לו וזה היה מסובך. הסכומים שפסקו בתי המשפט נעו בין 10,000 שקל ל-20 אלף. החוק שונה כך שהיוצר חייב להוכיח שהפגיעה היא בלתי סבירה. לא נקבע מינימום לפיצוי ונקבעה תקרה של 100 אלף שקל".
כיצד טופלה השמעת מוסיקה באולמות שמחה?
"לבעלי האולמות היה לובי חזק שנתמך על ידי הח"כים יורם מרציאנו ואבישי ברוורמן. הופתענו לגלות את תמיכת חברי הכנסת בהם. זה ציבור מאוד מקושר לכנסת, אולי מפני שהפוליטיקאים מרבים להשתמש באולמות לאירועים פוליטיים ומשפחתיים.
הם ניסו להכניס במחטף סעיף הפוטר את בעל האולם מאחריות לזכויות היוצרים של היצירות המושמעות באולם, אבל הצלחנו לשנות את זה. הנורמות בישראל שונות מאוד מהנורמות בחו"ל. באירופה בעל המקום אינו נותן לזמר להופיע לפני שהוא מוודא שיש לו אישור מכל בעלי הזכויות של השירים שבתוכנית".
לקראת ההצבעה ביום שלישי במליאת הכנסת הגיש ח"כ אמנון כהן (ש"ס) הסתייגות, שמטרתה לנסות להסיר מבעלי האולמות את האחריות להפרת זכויות היוצרים.
כמה משלמים בעלי האולמות על זכויות יוצרים?
"אנחנו מסדירים את זה די בקלות. יש לנו הסכם עם בעלי האולמות, שלפיו הם צריכים לשלם תמורת הזכויות לכל השירים באירוע מחיר שאינו עולה על מחיר של מנה באירוע".
מכתב מאריק איינשטיין
יחסית לענף חלש וחסר נטיות התאגדותיות, הצלחתם די יפה. בעלי ההון, חברות ההפקה, המו"לים של המוסיקה ואפילו בעלי האולמות התקשו להשיג את ההישגים שלהם קיוו.
"זו היתה התארגנות בזמן מאוד קצר. על אף שהצעת החוק כבר מונחת כשנתיים בכנסת, התברר לנו רק בתחילת אוקטובר שהיא עומדת להגיע לדיון סופי בוועדת הכלכלה. מכיוון שזה היה חודש של חגים נותרו לנו רק ימים ספורים.
"הקמנו במהירות את איגוד היוצרים ואירגנו בהתרעה קצרה מאוד הפגנה ברחבת הסינמטק בתל אביב. במקביל שכרנו את משרד הלוביסטים של ניר קליינר. מההסתדרות קיבלנו ייעוץ. את המאבק הובילו מטעם היוצרים גם איתן נחמיאס-גלס, שיהיה כנראה ראש האיגוד, מאיר גולדברג ואמיר בן שבתאי. הקמפיין היה קצר וזול, והתבסס על סרטון קצר באתר האינטרנט של האיגוד, שהופץ אחר כך לכל אתרי החדשות והגיע לעיתונות.
"התחלנו לשבת בבתי קפה ולהיפגש עם אנשים. מהרגע שיצא הקמפיין התחילו הטלפונים לצלצל כמו משוגעים. יוצרים הם לא אנשים שנוהגים לצאת לרחוב ולהביע דעות. רובם הגדול הם אנשים של הופעות בחתונות ושל פוצי-מוצי. את אחינועם ניני פגשנו ברחוב והיא מיד התגייסה וייצגה אותנו בראיון רדיו. באו גם דן תורן, קורין אלאל, מאיה בז'רנו, יהלי סובול. לפגישה שקיימנו עם שר המשפטים הגיעו שלמה ארצי וגילה אלמגור. אריק אינשטיין כתב מכתב".
עבדת בעבר עם שלום חנוך, יוצר בעל תודעה חברתית ופוליטית. איפה הוא היה?
"נכון שעבדתי אתו בעבר, אבל כיום אין בינינו קשר. הוא לא היה חלק מההתארגנות".
מרוב רצון טוב לא תמיד הייתם מתואמים.
"יומיים לפני ההצבעה נפגשו כמה אמנים עם שר המשפטים דניאל פרידמן, וכמעט הרסו את כל העבודה שעשינו. את הפגישה יזם השחקן אילי גורליצקי. לא הייתי מעוניין לבוא. חשבתי שהמקום הנכון להתמודד עם הבעיה הוא בכנסת, וכבר סידרנו את הכל והבטחנו לעצמנו רוב בהצבעה שעמדה להתקיים בוועדת הכלכלה.
"פתאום התברר לי שגורליצקי הצליח לסדר פגישה נוספת עם פרידמן, על אותם עניינים שאנחנו כבר סידרנו. הפגישה הזו היתה עלולה לפוצץ את הכל ובאמת שר המשפטים פנה לראש הוועדה משה כחלון בבקשה לדחות את הדיון. בפגישה עם שר המשפטים השתתפו יוריק בן דוד, גילה אלמגור, גורליצקי ואמנים נוספים. בסופו של דבר התקיים הדיון בוועדה כמתוכנן, והצלחנו להגיע ההסכמות".
דן תורן: "אם הם היו מנצחים - הייתי מת"
השתתפותו של המוסיקאי דן תורן במאבק היוצרים על זכויותיהם לא היתה עניין מובן מאליו. תורן נמנה עם היוצרים שהקדימו להתחבר לעולם האינטרנט, שהמוסיקה זורמת בו חופשי. את מרבית היצירות שלו אפשר להוריד מאתר האינטרנט שלו ללא תשלום.
"אני חושב באופן קצת שונה על זכויות היוצרים, אבל גם אני לא מוכן שהתאגידים הגדולים יעשו כסף על חשבוננו", הוא אומר. "בשבילם דן תורן זה משהו שמדברים עליו בין הסושי והוואסבי, אבל היצירה שלי היא החיים שלי, ואם יקחו ממני את הבעלות עליה, אני מת".
איך התרשמת מהפוליטיקאים שפגשת בדיון?
"כל אחד לובש שם את השמלה שהוא חושב שהכי מתאים לו ללבוש. אם זה אופנתי ללכת עם היוצרים, אז הולכים עם היוצרים, מחר תהיה אופנה אחרת - ויילכו עם משהו אחר".
משרד המשפטים טוען שהמאבק לא היה נחוץ כל כך.
"זה לא מה שלימור לבנת כתבה לי. היא כתבה שהמאבק שלנו מאוד נגע ללבה - אז כנראה שזה לא היה סתם".
יעקב רוטבליט: "מפיקים חזקים ועשירים עומדים מול יוצר בודד והתוצאה ידועה מראש - אין לו יכולת להתמודד מולם"
הדר חורש
16.11.2007 / 10:07