זה היה עוד יום שיגרתי בחייו של יוסי נחושתן, 38, מרצה למשפטים במכללה למנהל. הוא גמר לעבוד, אסף את בנו מבית הספר ונסע הביתה. אלא שאז, התגלתה תקלה קטנה במכונית: מד הדלק אמנם הראה כי נותר עוד רבע מיכל, אבל למעשה לא נותרה בו אפילו טיפה. לקח זמן רב עד שהצליחו נחושתן ובנו למלא מחדש את מיכל הדלק, והנסיעה, שהיתה אמורה להיות קצרה, התארכה מאוד.
עד כאן הסיפור נשמע רגיל ומוכר. אלא שנחושתן, סרבן טלפונים סלולרים, לא יכול היה להודיע על התקלה לאשתו, שבינתיים ישבה בבית מודאגת, וכך הפכה אפיזודה מינורית למיני-דרמה. פעם, לפני שישראל נהפכה לאומה סלולרית, מקרים כאלה היו נחלת הכלל: נאלצנו להיות מרותקים לבית או למשרד כשחיכינו לטלפון חשוב, לא יכולנו להודיע שנאחר כשקבענו עם מישהו - ולא פעם חיכינו עד בוש, רק כדי לגלות מאוחר יותר, כי היתה אי הבנה והוא בכלל חיכה לנו במקום אחר.
ואולם על אף שיחסינו עם הטלפונים הניידים שלנו מורכבים ונעים בין תלות למיאוס, רובנו לא מצליחים אפילו לדמיין שיבה לחיים בלעדייהם. נחושתן, סרבן סלולר, דווקא מצליח: "אירועים כאלה קורים אחת לכמה זמן", הוא מודה, "אבל זה המחיר שצריך לשלם כדי לא להיות זמינים 24 שעות ביממה. זה לא שהכל רע בטלפון נייד, יש גם יתרונות", הוא מבהיר, "אך תג המחיר פשוט גבוה מדי".
כמו קולר של כלב
נדמה שגם מי שמשתמש בטלפון הסלולרי, יודע היטב על מה נחושתן מדבר. הטלפון הנייד אמנם הופך את החיים לנוחים יותר, אבל התחושה שאפשר לאתר אותנו בכל רגע נתון היא קשה: "זה כמו קולר", מסביר בפשטות עידן, עצמאי מתל אביב, את האיבה שלו לנייד שבגללה אין לו מכשיר משלו: "ברגע שיש לך נייד - אפשר לקשור אותך בכל רגע ואין לאן לברוח".
"ברגע שאתה מסתובב עם טלפון נייד, ההנחה היא שאתה אמור להשיב לשיחות בכל רגע נתון - ואז לוח הזמנים שלך יוצא מכלל שליטה", מסכים גם עו"ד בעז בן-צור, שמנהל קריירה מצליחה בלי להחזיק בנייד. "כרגע, שליש מהזמן שלי מוקדש לשיחות טלפוניות, והיתר - לעבודה שוטפת. הכול עובר דרך המזכירה, ויש לי אפשרות לשליטה ולוויסות. ברור שאם יהיה לי גם נייד זמין, התמהיל המוצלח הזה ישתבש ויוטל עליי עומס נוסף".
"הזמינות האינסופית שאנשים מצפים לה ממך, כאילו שאם יש לך נייד אתה חייב לענות, ואם במקרה אתה עסוק אפשר לשלוח sms - לא מתאימה לי", אומר גם ד"ר שמוליק בכר, מומחה לדיני חוזים ודיני צרכנות מהמכללה למינהל, שמנהל את חייו בלי טלפון סלולרי: "הנייד גורם גם לטשטוש מטריד בין הפרטי לציבורי, כי אם אתה חוזר הביתה מהעבודה וממשיך לקבל טלפונים לנייד, אז למעשה אתה עדיין בעבודה".
אבל את בכר לא מטרידה רק סוגיית הזמינות, יש לו משנה סדורה בענייני סלולר: "יש כל כך הרבה סיבות לא להשתמש בטלפון סלולרי, שהשאלה האמיתית היא למה כן להשתמש בו", הוא אומר, "ראשית, יש את עניין הקרינה, ועד שלא יהיו מחקרים חד-משמעיים, עדיף להיזהר. שנית, מדובר במפגע בטיחותי: כל כך הרבה פעמים אני נוסע בכביש ולא מבין למה הנהג שלפניי מאותת בלי לפנות או נוסע לאט בנתיב המיועד לעקיפה. לרוב התשובה היא שהוא מתעסק עם הסלולרי שלו. אני לא רוצה שיהיה לי את הפיתוי לדבר בזמן נסיעה.
"בנוסף, טלפון נייד עלול לפגוע ביכולת של המשתמש לשמור על פרטיותו - גופים מסחריים יודעים בדיוק למי ומתי אנחנו מתקשרים, והטכנולוגיה מאפשרת גם לדעת איפה נמצא המשתמש בכל רגע נתון. זה מטריד".
לעומתו, דן אקס, כלכלן מאקרו מחברת פריזמה שחי כבר שנים בלי נייד, מספר שעבורו "זה לא עניין אידיאולוגי. היו לי בעבר ניידים ואיבדתי אותם פעם אחר פעם, עד שנמאס לי, והבנתי שהסיפור הזה הוא לא בשבילי. באותה תקופה גם יצאתי עם בחורה שהיתה מאוד לוחצת, כך שהיה לי נוח להיות לא זמין, וכך זה התקבע ומאז 2003 אני בלי מכשיר".
בכר מצר גם על ההשלכות החברתיות של הסלולר: "אם אני יוצא עם הבת שלי לפארק השכונתי, אני לא רוצה לשמוע את זו שלידי רבה עם בעלה, ובטח שלא הייתי רוצה שישמעו אותי מנהל שיחות אישיות. יש לעניין הזה גם השלכות תרבותיות קשות - הסלולרי מצלצל כשאתה יושב במסעדה רומנטית, בהצגה, בסרט, בדיון, בישיבת עבודה, בכיתה, בבית המשפט. זה פשוט מטרד".
לבסוף, שולף בכר את הטיעון שאיתו כולנו יכולים להזדהות: "בנוסף לכל זה, אני לא רוצה לפרנס את בעלי חברות הסלולר", הוא אומר, "הם אלופי המניפולציות השיווקיות, הם לא מגלים פרטים מהותיים, ואני לא מעוניין לתת להם את הכסף שלי".
גם ד"ר מוטי רימור, מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה למנהל, מסכים כי השימוש בסלולרי עולה לנו במחיר חברתי ואישי לא קל: "הטלפון הנייד הוא כלי שמבטא את ערכי החברה המערבית כמו חומרנות, תחרותיות, והתייעלות", אומר רימור, "הוא מפעיל אותנו להספיק יותר בכל יחידת זמן נתונה ומחליף את האיכות בכמות. כתוצאה מכך, התקשורת האישית אמנם מרובה, אך אינה עמוקה.
ביחסי אנוש - אין תחליף למגע ישיר בינינו פנים אל פנים, מה גם ששימוש בנייד מונע מאתנו את אותם זמנים יקרים לנו - כשאנו "בדרך אל" או "בדרך מ". אלה הם זמנים חשובים שמן הראוי לשמור עליהם כפנינים".
והסביבה? לא ממש מרוצה
האידיאולוגיה של שוללי הסלולר אכן מרשימה, אבל איך היא פועלת בחיי היומיום מול שאר העולם, שהתרגל לזמינות המיידית? במילים אחרות, איך לעזאזל מוותרים על הנייד בלי לפגוע בתפקוד ולעצבן את הסביבה?
אם תשאלו את הסרבנים, התשובה פשוטה: טלפונים נייחים, אי-מיילים, ובעת הצורך גם עזרה מחברים, מכרים או סתם עוברי אורח שכן משתמשים בסלולר: "בדרך כלל אני נמצא עם עוד אנשים ולמרביתם יש ניידים", אומר בן צור, "כך שבמקרים הבודדים שצריכים להשיג אותי מיידית ואני לא נמצא ליד טלפון, אפשר להתקשר אליהם".
גם אקס מספר שהרבה פעמים הוא נותן את מספר הטלפון של בת הזוג שלו: "ואם מישהו ממש לוחץ אותי לפינה - אתן גם את המספר של חברים. ואולם בדרך כלל אין צורך בכך, כי ברגע שאנשים מתרגלים לזה שאני לא כל הזמן און-ליין, אז זה כבר נראה טבעי שאני מחזיר טלפון רק אחרי שעה או שעה וחצי, ולא מיד".
ואיך מרגישים האנשים שסובבים אותם? אלה שנאלצים לפעמים לחפש ולא להשיג אותם, וגם לקבל במקומם שיחות טלפון? תלוי את מי שואלים: "לאשתי זה לא מפריע", אומר בכר, "היא רגילה שמעולם לא היה לי נייד, ושניתן להשיג אותי באי-מייל או בטלפון הנייח - והיא אף פעם לא התרגזה או ביקשה ממני לרכוש סלולר".
בכר אף טוען כי במידה מסויימת העובדה שאין לו טלפון נייד מפשטת את התקשורת עם הסביבה: "אנשים מנצלים את הזמינות האינסופית כדי לבצע תיאומים ואלתורים של הדקה ה-90 ולאחר לפגישות. אני לא יכול להרשות לעצמי לאחר, וגם אחרים יודעים שאם יאחרו יהיה להם קשה לעדכן אותי בדקה ה-90, כך שלרוב זה יתרון".
גם נחושתן לא רואה בכך בעיה: "רק לעתים נורא רחוקות קורה שאשתי לא מצליחה לתפוס אותי. רוב הזמן אני זמין בעבודה ויש רק חצי שעה ביום שבה אני נמצא בדרך הביתה, ואז אני באמת לא זמין".
אבל אם תשאלו את רוני, במאית טלוויזיה מתל אביב, שבן זוגה גם הוא ממחרימי הסלולר, תקבלו זווית שונה: "לפעמים זה מעצבן שפגישות מתפספסות ואין יכולת לתאם ברגע האחרון. גם העובדה שלפעמים אני צריכה להתקשר לשותף שלו או לאנשים שאני יודעת שנמצאים אתו מרגיזה. פעם אחת, למשל, הוא היה באסיפת הורים בגן של הבן שלנו ואני נתקעתי מחוץ לדלת בלי מפתח. נאלצתי להתקשר לאחת האמהות בגן כדי להזעיק אותו, אחרת הייתי נשארת שעתיים מחוץ לבית.
"הכי גרוע זה שאנשים שמחפשים אותו מגיעים אלי ודורשים שאמסור לו הודעות. פעם לקוחה שלו התקשרה אלי בקביעות, דרשה להשאיר לו הודעות, כעסה שהוא לא חוזר אליה, עד שהוא נאלץ לדרוש ממנה להפסיק להציק לי".
גם הבוסים והקולגות לא תמיד מרוצים מהסרבנות הסלולרית: "אחת מהעובדות שלי מסרבת באופן אידאולוגי לשאת טלפון נייד", מספרת דנה, שעוסקת בתחום התקשורת, "ברמה העקרונית אני מאוד מזדהה איתה, אבל בפועל זה מציב הרבה מאוד קשיים - אני אף פעם לא יודעת מתי אוכל להשיג אותה, וכשיש דברים דחופים בעבודה - זו בעיה של ממש".
רון, שעובד במוסד חינוכי, מספר שפעם אחת הוא כמעט פסל מועמד לעבודה מהסיבה הזאת: "בחור שלח אלי את קורות חייו, התרשמתי והתקשרתי למספר הנייח שציין, והשארתי הודעה שאני רוצה לזמן אותו לראיון. הוא חזר אלי רק למחרת, בעוד מועמדים אחרים חזרו אלי בתוך שעות ספורות. זה נתפש אצלי כסימן לחוסר מחוייבות או רצינות. כשציינתי זאת בפניו, הוא הסביר שאין לו טלפון סלולרי והוא פשוט שמע את ההודעה מאוחר. אנחנו חיים במציאות שבה אם משהו לא קורה מיד, זה כבר נראה לנו חשוד".
הסיגריות של שנות ה-2000
על אף שטיעוניהם של שוללי הנייד נשמעים הגיוניים, משכנעים ורומנטיים משהו, לא כל מי שמאס בסלולרי שלו וחולם להיפטר ממנו מסוגל לעשות זאת. מיכל, עיתונאית בת 27, מספרת שלפני חודשיים הטלפון שלה התקלקל ופשוט לא היה לה זמן להגיע למרכז השירות כדי לתקנו. "בהתחלה זה היה קשה, מכיוון שאנשים ניסו לתפוס אותי ולא הצליחו, בעבודה עיקמו את הפרצוף מכיוון שהתרגלו שאני זמינה כל היום, וגם היו מקרים שאיחרתי לפגישה או שאיחרו לי ולא היתה דרך להודיע. אבל פתאום נורא נהניתי מהמצב החדש, בעיקר מכך שיש הבדל ברור בין חיי העבודה לחיים האחרים וגם מהשקט".
אך למרות התקופה הקסומה שחוותה בלי הנייד, מיכל לא יכלה להרשות לעצמה להשאיר כך את המצב: "בסופו של דבר חזרתי לנייד, כי מבחינת העבודה שלי זו לא ממש אופציה להיות לא זמינה. אין מה לעשות - זה חלק מדרישות העבודה. גם מהמשפחה והחברים הופעל עליי לחץ אדיר להחזיר את הנייד".
גם ליה זיסמן, סמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי בט.מ.ל מערכות מידע, ומשתמשת "כבדה מאוד" בנייד, מודה ש"זה מאוד מעיק עלי, כי זה בעצם כלי עבודה שהולך אתי הביתה בלילה ובסופי שבוע. אם למשל עמית או לקוח בריטי שולח לי sms או אי-מייל בשישי בערב, שהוא יום עבודה לכל דבר בבריטניה, אז הטלפון מצלצל בארוחת שבת. אני בוחרת לענות, כי אלה הם חוקי המשחק וחשוב לי להיות זמינה ללקוחות חשובים. זיסמן אפילו לא מדמיינת אפשרות של ויתור על הנייד: "זה היה פוגע לי בעסקים", היא אומרת חד וחלק.
את טהרני הסלולר, מכל מקום, הטיעונים האלה כבר כנראה לא ישכנעו: "הסלולר זה הסיגריות של שנות ה-2000", מסכם עידן, "רק בעוד שנים יוודעו הנזקים הבריאותיים והחברתיים שלו".
עידן, עצמאי מתל אביב וסרבן סלולרי: "הסלולר הוא הסיגריות של שנות ה-2000 - רק בעוד שנים יוודעו הנזקים הבריאותיים והחברתיים שלו"
דן אקס, כלכלן בפריזמה:
"יצאתי עם בחורה שהיתה מאוד לוחצת, כך שהיה לי נוח להיות לא זמין, וכך זה התקבע. מאז 2003 אני בלי מכשיר"