וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כיצד הפך "ידיעות אחרונות" לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון

אהוד אשרי

23.11.2007 / 9:23

קשריו החברתיים והמעמדיים של נוני מוזס משפיעים על עמדתו של העיתון שהוא בעליו; בכך הוא חותר נגד המורשת המקצועית של העיתונות החוקרת ומאבקה בשחיתות הציבורית - ומעמיד את העיתון לשירותם של בעלי שררה והון



"'ידיעות אחרונות' השמיט מראיון עם אילנה דיין התבטאויות חריפות נגד דניאל פרידמן" ("הארץ", 19.11)



את הביקורת של אילנה דיין על השקפת העולם של שר המשפטים (המפורטת במאמרה בעמוד 5) לא היה אפשר למצוא בראיון שנתנה ל"ידיעות אחרונות" ב-9 בנובמבר. עורכי המוסף השמיטו אותה בשיטתיות שהוכיחה כי לא מדובר בסתם שיקולי עריכה מקצועיים. זה היה עוד נדבך, צורם במיוחד, במסע שמנהל העיתון בעד שר המשפטים ונגד נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.



הקמפיין הזה גולש שוב ושוב לעמודי החדשות, שלא לדבר על טורי הפרשנות של העורך המשפטי, בועז אוקון, יריבה המוצהר של ביניש. גם אם עורכי החדשות לא מקבלים הנחיות ישירות מלמעלה, ברור כי רוח המפקד- הבעלים והעורך האחראי, נוני מוזס - מכתיבה את אופי הסיקור.



אם מוסיפים לכך את הקו המערכתי של "מעריב" נגד בית המשפט העליון, מתקבלת חזית נדירה ויעילה של שני העיתונים היומיים בעד דניאל פרידמן ונגד ביניש. מול ברית כזאת, שבה "ידיעות" ממלא את התפקיד הראשי, לא פלא שרמת האמון של הציבור בבית המשפט העליון יורדת מסקר לסקר.



בעוד שב"מעריב" הקו המערכתי מוצהר וגלוי מאז הסתבכותו בפלילים של הבעלים, עופר נמרודי, ומינויו של אמנון דנקנר לעורך, ב"ידיעות" המניעים פחות גלויים. מוזס אינו נוהג לשתף את הסביבה (ובוודאי לא את הקוראים) בשיקוליו, אבל ברור לכל כי החמ"ל של פרידמן בעיתון פועל בגיבויו ובהנהגתו.



השאלה היא למה. מה מניע את מוזס לפעול בשנים האחרונות נגד האתוס של "ידיעות אחרונות" עצמו, כעיתון שהוביל מאבקים נגד השחיתות הציבורית.



לפי עדויות מסביבתו, התפנית האידיאולוגית התגבשה אצל מוזס בעקבות קשריו הקרובים עם אוקון, לשעבר מנהל בתי המשפט וכיום העורך המשפטי של העיתון. השניים התיידדו כשאוקון, אז פרקליט במשרד ש. הורוביץ, ייצג את מוזס במאבקים המשפטיים על השליטה בעיתון.



בהמשך דרכו המטאורית במערכת המשפט הציבורית עמד אוקון במרכזה של קבוצה שפיתחה גישה ביקורתית נגד חקירות של אנשי ציבור, ותמכה בהרמת רף העבירות של הצווארון הלבן. הרעיון היה שהאקטיוויזם המופרז של הפרקליטות מפריע לנהל את המדינה ולא מאפשר לממשלה לעבוד. השופטת ביניש, פרקליטת המדינה לשעבר, נתפשה בהקשר זה כמכשול הראשי לקידום הרעיונות האלה.



ברוח זו דחף אוקון ב-2003 את מינויה של מקורבתו, הפרופ' נילי כהן, לשופטת בית המשפט העליון כמשקל נגד לביניש. מוזס התגייס לעזרת חברו. כשהמינוי של כהן טורפד עקב התנגדותה של ביניש, פסל הבעלים של "ידיעות" כתבת תחקיר שעסקה בתככי המינוי ושפירטה את מעורבותו של אוקון בעניין.



במקום זה החלה להתפרסם סדרת מאמרים של הפרופ' דניאל פרידמן, ידידה הקרוב ופטרונה של כהן, שבהם מתח ביקורת נוקבת על ביניש. מרגע זה נהפך פרידמן לאידיאולוג המוצהר של יריבי "כנופיית שלטון החוק", חבורה של פוליטיקאים ופרקליטי צמרת המקושרים לאנשי ציבור ולבעלי הון, וקיבל ממוזס במה קבועה להפצת דעותיו.



מוזס המשיך לשמור על קשרים קרובים עם אוקון גם כשזה מונה למנהל בתי המשפט. כשאוקון נאלץ לפרוש מהתפקיד, עם מינויה של ביניש לנשיאת העליון, מינה אותו מוזס בצעד מפתיע לעורך המשפטי של העיתון. כך התגבש סופית הציר המשולש (מוזס-אוקון-פרידמן), שמנהל את הקרב נגד ביניש וממרר לה את החיים.



כשפרידמן מכהן כשר המשפטים וכשמוזס נותן לאוקון להוביל את הסיקור בתחום המשפטי, לא נשאר הרבה מקום ללוחמים ותיקים בשחיתות מסוגו של מוטי גילת, שנדחק מכל עמדת השפעה בעיתון.



"ידיעות אחרונות" נהפך איפוא לחוד החנית בקמפיין נגד בית המשפט העליון כתוצאה מהשקפת העולם המעודכנת של בעליו, פרי קשריו החברתיים והמעמדיים עם קבוצת אנשים בעלי השקפה זהה. במובן זה, מוזס חותר נגד המורשת המקצועית של העיתונות החוקרת ומאבקה בשחיתות הציבורית. בעצם הוא מעמיד את העיתון לשירותם של בעלי שררה והון, שרוצים לנהל את ענייניהם ללא מוראה של מערכת אכיפת החוק.



עמדתו מציבה אתגר מסובך לעורך הטרי, שילה דה בר, שלפי כל הסימנים אינו מעורב בקו העריכה המגמתי המתנהל מעל לראשו. את אילנה דיין הוא הצליח לשכנע בטוהר כוונותיו ("לשמחתי מצאתי אוזן קשבת להשגות שלי", אמרה ל"הארץ"); עכשיו נשאר לו לשכנע גם את יתר הקוראים.



גאידמק ישלם



"על פי דיווחים בכלי התקשורת הרוסיים, ארקדי גאידמק ורומן אברמוביץ יממנו ב-100 אלף דולר את הקמתו של מבנה חלופי לבית משפט השלום בירושלים ובתמורה יושב מגרש הרוסים לידי רוסיה" ("מעריב", יום שלישי, 20.11)



"ארקדי גאידמק עמד מאחורי המימון שנדרש להביא את הטנור יבגני שפובלוב כדי לבצע את שני ההימנונים במשחק בין ישראל לרוסיה" ("ידיעות אחרונות", יום שלישי, 20.11)



השיטה של ארקדי גאידמק ממשיכה לפעול. כל פעם שנוצרת בעיית מימון ממלכתית, הוא נמצא בסביבה כדי לפתור אותה בכספו הפרטי. ההתפתחות האחרונה קשורה להקמת מבנה חדש לבית משפט השלום בירושלים, במקום המבנה הנוכחי שאמור לחזור לרשות ממשלת רוסיה.



ישראל מוכנה להחזיר את המבנה רק תמורת בניית בניין חלופי, אבל המו"מ תקוע בשל מחלוקת כספית. הפתרון שיוזמת ממשלת רוסיה הוא שהמימון יבוא מכיסיהם של גאידמק ואברמוביץ.



זה פתרון בעייתי מאוד מבחינת ממשלת ישראל - במקום שהעסקה תתנהל עם ממשלת רוסיה, היא תמצא מהעבר השני את גאידמק, איש עסקים פרטי בעל אינטרסים פוליטיים ואישיים מגוונים. בתור אדם שמעורב בחקירה פלילית, הוא האחרון שצריך להיות מעורב בהקמת בית משפט בישראל. חוץ מזה, כדאי להתעניין מה ייצא לו מזה.



משרד החוץ בירושלים הבהיר שישראל לא מוכנה שהצד הרוסי ייוצג על ידי אנשי עסקים פרטיים, אבל גם ההתאחדות לכדורגל טענה שיבגני שפובלוב שר בהתנדבות את ההימנונים. רק בבירור שעשה "מעריב" הודה הטנור, "גאידמק אכן שילם לי".



מתגובת משרד החוץ עולה שהממשלה מוכנה למעשה להשלים עם העובדה שגאידמק יממן גם את בניית בית משפט השלום במסגרת הסדר בינו לממשלת רוסיה. האירוניה עשויה להגיע לשיאה אם חקירת המשטרה נגדו תבשיל לכתב אישום - הוא עוד עלול להישפט במבנה שמימן מכספו הפרטי.


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully