נפילתם של האוליגרכים: כיצד חיסל "משבר הרובל" את ההנהגה הרוסית והביא לעלייתו של אויב האוליגרכים - פוטין

מאת גיא לשם ודפנה מאור



הפילוסוף היווני אריסטו הוא שטבע את המונח אוליגרכיה - "שלטון של מעטים". כ-2,400 שנה מאוחר יותר, בשלהי האלף השני לספירה ובתחילת האלף השלישי, משמש מונח זה לתיאור השתלטותם של כמה מקורבים לנשיא הראשון של רוסיה החופשית, בוריס ילצין, על משאביה של המדינה, כחלק מהמעבר של האימפריה השוקעת לכלכלת שוק חופשי.



"שלטון העם" עבר למעשה לידיה של חבורה מצוצמצת וסגורה, ה"אוליגרכים". מינויו של ולדימיר פוטין לתפקיד הנשיא ב-1999, בעקבות "משבר הרובל", סימנה את קיצו של עידן האוליגרכים ואת השתלטותם המחודשת של יוצאי כוחות הביטחון על מוקדי הכוח במדינה.



שלטון הכסף ברוסיה עשה את צעדיו הראשונים באמצע שנות ה-80. במארס 1985 מונה לתפקיד מזכיר המפלגה הקומוניסטית מיכאיל גורבצ'וב, שהחל לפתוח את בריה"מ אל המערב. עם זאת התפוררותה של ברית המועצות בראשית שנות ה-90 ובחירתו של ילצין לתפקיד הנשיא ביוני 1991, הביאו למפנה המשמעותי בכלכלה הרוסית.



ילצין מינה לתפקיד ראש המטה הנשיאותי את אנאטולי צ'ובאיס - חוקר במכון לכלכלה הנדסית בלנינגרד, באמצע שנות ה-30 לחייו, בנו של קומוניסט אדוק שנהפך לאחד ממתנגדי הקומוניזם הפעילים ביותר.



צ'ובאיס, בעל החושים הפוליטיים החדים, נהפך עד מהרה לאיש החזק של הרפורמה בכלכלת רוסיה. הוא הבין כי האופי הרוסי שהתגבש במשך 70 שנה של משטר מדכא אינו מתאים ליזמות בקנה מידה ענק, כמו זה שנדרש כדי לשקם את הכלכלה המקומית.



בראיון שנתן צ'ובאיס לסדרה הדוקומנטרית "האוליגרכים", שהפיקה חברת החדשות של ערוץ 10 הישראלי לפני כשנתיים, הוא סיפר כי האמין בכל לבו שכדי להציל את רוסיה צריך להעלים תוך זמן קצר כל שריד של השיטה הכלכלית הישנה.



צ'ובאיס, העומד כיום בראש אחד מספקיות האנרגיה הגדולות ברוסיה, שהוקמה על שרידיהן של כמה חברות ממשלתיות, שיכנע את ילצין לנקוט צעד קיצוני - הסרת הפיקוח על המחירים והתרת אחזקה של רכוש.



אבל בניגוד להיגיון לא קדמה להסרת הפיקוח קביעת מערכת חוקים ומוסדות, שמתאימה לכלכלת שוק מפותחת. המעטים שהבינו אז משהו בכלכלה המערבית שאבו את ידיעותיהם מקריאת ספרים מתורגמים לרוסית, שנחשבו עד אז לספרות אסורה - המסרים בהם היו קפיטליסטיים מדי.



המשכילים שבהם, שלמדו באוניברסיטאות במדינות מזרח אירופה, אשר היו פתוחות יותר לתרבות המערבית, הכירו את סיפור התעשרותם של "הברונים השודדים" בארצות הברית של סוף המאה ה-19. הברונים האמריקאים ניצלו את הכלכלה המתפתחת להתעשרות על חשבון המדינה והציבור - והמשכילים הרוסים ראו בספרים על אותה תקופה מעין ספרי הדרכה.



קומוניזם במחיר מציאה



ילצין, באמצעות צ'ובאיס, גיבש סביבו חבורה של צעירים בעלי דעות רדיקליות: נגד הקומוניזם ובעד כלכלה חופשית. החבורה, שכללה שישה אנשים, הפכה תוך שנה את הכלכלה הרוסית על-פיה - ובדרך צברו חבריה הון עצום שהציב אותם במקום מכובד ברשימת האנשים העשירים בתבל.



אלכסנדר סמולנסקי, אז בן 30, שזמן קצר קודם לכן ניהל צוות בנייה והשלים הכנסה בהובלת חומרי בניין במשאית. מיכאיל חודורקובסקי, אז בראשית שנות ה-20 לחייו, למד זמן קצר קודם לכן הנדסת כימיה והפעיל בית קפה במכון בו למד.



בוריס ברזובסקי, אז בן 46, מהנדס במכון הרוסי למדע יישומי, שהתמחה בתיאוריות של קבלת החלטות. ולדימיר גוסינסקי, אז בסוף שנות ה-30 לחייו, במאי תיאטרון מתוסכל ונהג מונית מאולתרת שנכנס לעסקי רוכלות כבר בסוף שנות ה-80.



יורי לוז'קוב, המבוגר שבחבורה, אז כבר בן 50, חבר מועצת העיר מוסקווה עם שאיפות להתמנות לתפקיד ראש העיר.



גם בתו של ילצין, טטיאנה דיאצ'נקו, צורפה לחבורה שייעצה לילצין בכל צעד כלכלי שעשה. אחד הצעדים היה מכירה סיטונאית של חברות ממשלתיות במחירים מגוחכים, כשברבות מהעסקות לא הועברה כל תמורה עם המכירה - רק הובטח תשלום מהכנסות עתידיות. מצבה הרעוע של הכלכלה הרוסית והעדרו של שלטון מרכזי יציב הביאו לכך שתוך שנים ספורות לא נותר עוד מה לחלק.



הפרטת החברות הממשלתיות לא נעלמה גם מעיניהן של החברות הגדולות מהמערב. נציגים של החברות הזרות, שהתחילו להגיע למוסקווה ב-1992, גויסו עד מהרה כיועצים שייבאו בשמחה את השיטות הקפיטליסטיות הלגיטימיות - תוך אימוץ ושילוב של צעדים פחות לגיטימיים, כמו חיסולים פוליטיים, הקמת צבאות פרטיים של מאבטחים יוצאי שירותי הביטחון - ובעיקר סלילת הדרך לצבירת עושר אגדי ומנקר עיניים.



אלא שבניגוד לעקרונות של כלכלת המערב - כלכלה שבה הון פרטי חובר להון ממשלתי ומייצר תועלת לכל הצדדים - במקרה של הדמוקרטיה הרוסית הצעירה לא הוכנס כל הון פרטי למשחק. הרפורמטורים הצעירים סביב ילצין ניחנו בראייה חדה של חולשות הכלכלה הרוסית ובידע כיצד לנצלן לטובתם.



הם ניצלו את חוסר האיזון המשווע בתחומי המחירים, הרכוש והמסחר - וצברו הון. מרביתם לא בנו למעשה דבר חדש, אלא השתלטו על הקיים וחלבו אותו בקלות וביעילות מרשימה.



חלוקת הנכסים שניהלה חבורתו של ילצין רק הגבירה את הרעב של המתעשרים החדשים וייצרה יריבויות מתוקשרות, בריתות ובגידות. בספטמבר 1994, במועדון פרטי על גבעה המשקיפה על מוסקווה, חתמו כמה מהמתעשרים החדשים על "הסכם שלום" סודי - אבל עד מהרה הפרו גם אותו וחזרו לניסיונות למוטט זה את האימפריה העסקית של זה.



כמה מהם חברו בשותפות או נהנו מהגנה לא רשמית של ארגונים במאפיה הרוסית, שרצו כמובן את חלקם בחלוקת השלל.



הון, שלטון ותחנות טלוויזיה



באותן שנים הביטו אזרחי רוסיה בשלטון המרכזי ובאנשי העסקים שהתעשרו על חשבונם, וצברו תסכול שעורר געגועים לשיטה הישנה. ילצין נחשב אמנם מנהיג פוליטי כריזמטי, אבל נטייתו להרבות בשתייה ומצבו הבריאותי הרעוע, יחד עם תחושת התסכול שפיעפעה בהמונים, הביאו את החבורה של ילצין למסקנה: כדי לשמר את הזרמת הכסף הציבורי לחשבונותיהם הפרטיים - חייבים להביא לבחירתו המחודשת של ילצין, בכל מחיר.



האוליגרכים, בשלב זה כבר דבק בהם כינוי זה, העמידו לרשות ילצין את יועציהם הפוליטיים המוכשרים ביותר, את תחנות הטלוויזיה שלהם ואת העמודים הראשונים בעיתוניהם - הכל כדי לגבור על יריביו במסע הבחירות לכהונה נוספת ב-1996.



ילצין ניצח. בחירתו לתפקיד הוסיפה למעשה את שמם של התומכים בו לשטר הבעלות על רוסיה ועל נכסיה. ילצין והאוליגרכים הפכו לכוח אחד, שנועד להבטיח את המשך התעשרותם הדמיונית. לצורך זה, הם עשו כל שביכולתם כדי לשמור על כסאו של ילצין.



שנה לאחר בחירתו בשנית לתפקיד הנשיא הידרדר שוב מצבו הבריאותי של ילצין. ירידה במחיר הדלק וחוסר יציבות בפוליטיקה ובכלכלה הרוסית החלו להבריח משקיעים, שנכנסו לשותפויות עם האוליגרכים של ילצין.



בתחילת 1998 התקיימה פגישה חשאית במטה יוקוס - חברת הנפט השנייה בגודלה ברוסיה, שמנהלה ובעליה היה חודורקובסקי - שבה השתתפו בין היתר ברזובסקי, סמולנסקי וגוסינסקי.



בפגישה דנו האוליגרכים בתוכניתו הסודית של ברזובסקי, אז היועץ לביטחון לאומי של ילצין והבעלים של אימפריה עסקית שכללה ייצור כלי רכב, תקשורת, אנרגיה ותשתיות, להחליף את ראש הממשלה שמינה ילצין, ויקטור צ'רנומירדין, במישהו ממושמע יותר - שיקבל מהם הוראות גם כשילצין אינו מתפקד.



החבורה סיכמה על התוכנית וברזובסקי קיבל גם את ברכת בתו הפעלתנית של ילצין, טטיאנה דיאצ'נקו, ויצא לדרך. מאחורי היוזמה עמד רעיון פשוט - ילצין נמצא בסוף דרכו הפוליטית ולראש ממשלה מכהן יהיו הסיכויים הטובים ביותר להחליפו.



מתכוננים ליום שאחרי ילצין



ארבעה מבין השישה - סמולנסקי, חודורקובסקי, ברזובסקי וגוסינסקי - צברו באותן שנים מיליארדי דולרים. שניים אחרים, לוז'קוב וצ'ובאיס, צברו כוח פוליטי רב. לוז'קוב נבחר פעמיים לראשות העיר מוסקווה, שבה רוכז מרבית ההון ברוסיה, ובנה בה אימפריה משל עצמו. אשתו נחשבת לאישה העשירה ברוסיה כיום.



בינתיים פרש צ'ובאיס, אחרי שאיפשר את השתלטותם של כמה מחבריו על הקרקעות והנדל"ן היקרים ברוסיה. בידיהם היו אמצעי התקשורת הרוסיים, במיוחד הטלוויזיה, מערכות הייצור המרכזיות בכל התחומים החשובים לכלכלה הרוסית ושליטה כמעט מוחלטת בתקציב הממשלתי - ואפילו במערכות אכיפת החוק. היה להם מה להפסיד והם לא התכוונו לוותר בקלות.



ב-21 במארס 1998, במעון הנופש שלו הסמוך למוסקווה, נתן ברזובסקי ראיון מפורט, מוקלט, ל"איטוגי" - תוכנית טלוויזיה פופולרית בקרב העילית הפוליטית. הראיון שודר בערוץ הטלוויזיה הפרטי והמצליח NTV, שייסד אוליגרך אחר, גוסינסקי.



ברזובסקי הכריז בראיון באופן הברור ביותר כי ילצין נמצא בסוף דרכו, וכי קיימת "הזדמנות עצומה לקדם אנשים חדשים". הראיון שודר ביום ראשון בערב. למחרת, פיטר ילצין את צ'רנומירדין.



אלא שאת התוכניות הרס מה שנודע מאז כ"משבר הרובל", שפרץ באוגוסט 1998 ברוסיה. כחלק מהמשבר בשווקי אסיה, צנח שער הרובל ביחס למטבעות החזקים והביא למחיקות ענק של השקעות במדינה.



חוסר היציבות הביא למינויים ולהחלפתם של ארבעה ראשי ממשלה תוך שנה, שבסיומה מונה פוטין לתפקיד ראש הממשלה. מינוי זה סימן את תחילת סופו של עידן האוליגרכים ברוסיה.



פוטין מחסל את האוליגרכיה



פוטין, שהספיק לצבור ניסיון פוליטי מאז פרישתו מהק.ג.ב, הבין בחושיו המפותחים כי עליו להיפטר במהירות מכל אנשיו של ילצין ולהחליפם בנאמניו. הוא לא מיהר. הרחקת המקורבים איימה בעיקר על ילצין, שעל פי החוק היה חשוף לחקירות פליליות מיד עם סיום כהונתו.



פוטין חיכה בסבלנות עד שמונה לנשיא בפועל בדצמבר 1999, לאחר פרישתו של ילצין - ואז הוציא צו נשיאותי מיוחד הפוטר את ילצין מחקירות כלשהן.



כעבור חודשיים נבחר פוטין רשמית לתפקיד והחל ליישם מיידית שורה של רפורמות שנועדו להרחיק את האוליגרכים ממוקדי הכוח. הוא שלל כוח מהמחוזות שבהם שלטו האוליגרכים באמצעות המיליארדים שצברו, יזם רפורמה במיסוי, מיסד מערכת מסודרת של מכירת קרקעות בבעלות המדינה וקידם חוקים למלחמה בהלבנת הון.



במקביל יצא פוטין למסע ציד. הכלל שאימץ הנשיא הרוסי היה פשוט: אילי ההון הטריים יכולים להמשיך להחזיק בכספם כל עוד יסתמו פיותיהם. האוליגרכים שלא צייתו לכלל זה החלו להסתבך.



ברזובסקי, שצבר נכסים כמו חברת הנפט סיבנפט, נתח בחברת התעופה הממשלתית אירופלוט ואחזקות בתחנות טלוויזיה ובעיתונים, היה אחד האנשים שסייעו לפוטין בדרך לראשות הממשלה - אך לא הפסיק לפעול בזירה הפוליטית לאחר שפוטין נבחר. קריאתו להמשך הליברליזציה ברוסיה לא נעלמה מעיני השלטון.



לאחר שערוץ הטלוויזיה ORT של ברזובסקי שידר כיסוי לא מפרגן של מדיניות הממשלה, פוטין אילץ אותו למכור את אחזקותיו בערוץ. ב-2001 נמלט ברזובסקי ללונדון וביקש מקלט מדיני. ממשלת רוסיה תבעה אותו על הונאה ושחיתות פוליטית - אך בקשת ההסגרה שלה לא התקבלה.



איל מדיה אחר, גוסינסקי, נאלץ למכור את תחנת הטלוויזיה שלו, NTV, מסיבות דומות - וגם הוא נמלט מרוסיה לספרד בטענה שפוטין רודף אותו. כל שלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים ברוסיה נרכשו על ידי חברות ממשלתיות, חוקי הצנזורה הוחמרו ובעקבותיהם חוסלו אמצעי תקשורת שנותרו בבעלות פרטית.



גם רומן אברמוביץ' נמלט מרוסיה, אך מתוך הסכמה הדדית. אברמוביץ' מכר את אחזקותיו בסיבנפט - הוא חיסל את העסקים ברוסיה, שהיו עלולים לסבך אותו עם פוטין.



מי שלא ברח בזמן היה חודורקובסקי, שהיה ב-2003 האדם העשיר ברוסיה, וחשב כנראה שהמיליארדים שלו ודעת הקהל העולמית יגנו על זכותו לחופש דיבור ולפעילות פוליטית. פוטין פתר את הבעיה הזו באמצעות אישומים בהונאת מס.



כמה משותפיו של חודורקובסקי - ליאוניד נבלזין, מיכאיל ברודנו וולדימיר דובוב - הצליחו לברוח מרוסיה והתיישבו בישראל. עורך דין שעבד בחברת האחזקות שלו נהרג בתאונת מסוק בנסיבות חשודות. חודורקובסקי נאסר והועמד למשפט ראווה, ונכלא לשמונה שנים יחד עם שותפו פלטון לבדב.



אנרגיה נשיאותית



ביום שישי שעבר קבע בית משפט בסיביר כי על עורכי דינם של השניים להשלים קריאת תיקי תביעה חדשים שהוגשו נגדם בנוגע להלבנת כספים, עד ל-22 בדצמבר. התיקים מכילים 30 אלף עמודים.



מה שעשה פוטין לחודורקובסקי היה יותר ממשפט ראווה לאוליגרכים פטפטנים: נשיא רוסיה העמיד למשפט את מגזר הנפט כולו - והלאים אותו. באמצעות חברת קש הגישה ממשלת רוסיה הצעת רכש זולה להפליא לחברת הנפט של חודורקובסקי, יוקוס, וצירפה אותה לשלל אחזקות האנרגיה שלה.



בשנה האחרונה הגישה רוסיה אישומים גם נגד בעלים של חברות נפט נוספות, קטנות יותר, כמו רוסנפט, שנאלצו לוותר על אחזקותיהם.



בשנת 2004 נבחר פוטין לקדנציה שנייה ברוב מרשים של 71% מקולות המצביעים. בכך חוסלה כמעט לחלוטין ההתנגדות המועטה שבה נתקל פוטין מצד האוליגרכים ושותפיהם.