משפטנים: "ביה"ד לעבודה פוגע בסיכויי נשים לשוויון"

פערי השכר בין גברים לנשים מעסיקים את בתי הדין לעבודה פחות מנושאים אחרים שבתחום יחסי עובד ומעביד כגון פיטורים, תשלום פיצויים והלנת שכר. אולי מכיוון שקיימת השלמה מסוימת עם כך שנשים, ככלל, משתכרות פחות מגברים, בשיעור של כ-30%, אף כי בשנה-שנתיים האחרונות הסתמנה מגמה מתונה של צמצום הפער.



בית הדין לעבודה, בעשרות פסקי דין במשך שנים רבות, קיבל תביעות של עובדות נגד אפלייתן בתנאי העבודה בגלל מינן או על אפלייתן בתנאי הפרישה מאותה סיבה. בית הדין הארצי לעבודה קבע בסוף השבוע שעבר בהרכב השופטים סטיב אדלר (נשיא) שמואל צור וורדה וירט-ליבנה כי אם רמת השכר בין גברים לנשים במקום עבודה גדול שונה באופן שאינו חריג, אין מדובר בהכרח באפליה בלתי חוקית בשכר בין המינים.



השופטים וירט-ליבנה וצור קבעו בדעת רוב כי ייתכן שהפער בשכר המשולם לגבר ולאשה נובע מהמשא ומתן שניהלו העובדים עם המעסיק, והפירות שהוא נשא, המשקפים את רצון הצדדים. על כן מכוח עיקרון חופש ההתקשרות על בית הדין להימנע ככל האפשר מלהתערב בתוכנו.



בקשה לפיצוי



סיפור התביעה מגולל את קורותיה של אורית גורן, שהתקבלה לעבודה בסניף הום סנטר ברמת גן לאחר שביקשה וקיבלה שכר של 3,500 שקל. זמן מה אחרי שהחלה לעבוד היא גילתה שעובד באותה מחלקה שבה הוצבה קיבל שכר גבוה יותר - 5,000 שקלים. היא דרשה כי שכרה יושווה לזה של העובד אך לא נענתה. בעקבות זאת היא התפטרה והגישה תביעה נגד הום סנטר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שבה ביקשה לפצותה בגובה פער השכר בינה לבין העובד.



בית הדין האזורי קיבל את התביעה במלואה וחייב את הום סנטר לשלם לה, על פי חוק שכר שווה, פיצוי בסך 7,000 שקלים ופיצוי נוסף מוגבל בסך 7,000 שקלים בגין הפרה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה - בהתחשב בכך ששכרה של גורן נקבע בהסכמתה.



גורן עירערה על גובה הפיצוי שנפסק לטובתה על פי חוק שוויון הזדמנויות וטענה שבית הדין האזורי טעה כשראה בהסכמתה לשכר שקיבלה עילה להפחית את הפיצוי העונשי שיטיל על הום סנטר. מנגד, הום סנטר עירערה על ההחלטה נגדה. לטענת החברה, העובד, סטפן מור, היה בעל כישורים טובים יותר. בנוסף טענה החברה כי פסיקת בית הדין נוגדת את עיקרון חופש החוזים לפיו השכר של עובד הוא פרי משא ומתן חופשי ובהסכמה.



השופטת וירט-ליבנה קבעה כי מעביד הטוען לאפליה מותרת לפי חוק שכר שווה, חייב להוכיח שהנסיבות מצדיקות את ההפרש בשכר בין עובד לעובדת. לדעתה, כשהשוני בפערי השכר אינו גבוה ומהווה תוצר של המשא ומתן בין העובד למעסיקו, יש להעדיף את חופש ההתקשרות על פני הזכות לשיוויון בשכר. "העדפה מוחלטת של הזכות לשוויון, תוביל לכך שלמעשה, באופן גורף, תישלל ממעביד המנהל את מפעלו ומעסיק את עובדיו באמצעות חוזים אישיים, הזכות לנהל משא ומתן", היא ציינה. "יתרה מזו", אמרה השופטת וירט-ליבנה, "בגישה השוללת ממעסיק את חופש ההתקשרות המינימלי, לא רחוקה הדרך בה הוא עלול להעדיף קבלתם של גברים בלבד ולחסום את דרכן של נשים לפתחם של מקומות עבודה".



נשיא בית הדין הארצי אדלר נותר במיעוט. לדעתו, הענקת הזדמנות שווה לקבלת שכר שווה בעד עבודה שוות ערך היא אחד מאבני היסוד שבהבטחת מעמדה של העובדת. "אפליה בגובה השכר פוגעת בכבודה של העובדת, במעמדה, בקידומה התעסוקתי ובזכויותיה הממוניות. תשלום שכר שווה לעובד ולעובדת יקרב את החברה הישראלית למצב: "All men and women are created equal", אמר.



פרופ' פרנסס רדאי, יו"ר מרכז קונקורד במכללה למנהל וראש הקתדרה לדיני עבודה באוניברסיטה העברית, מבקרת באופן קשה את פסק הדין.



הנושא כבר סוכם בבג"ץ



רדאי סבורה שהסוגייה של חופש ההתקשרות מול הזכות לשוויון לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד לא היתה צריכה לעלות כלל בפסק הדין. לדבריה, הנושא הזה סוכם כבר בבג"ץ, שם נקבע כי אין לראות נשים כמסכימות לתנאים נחותים בפרישה. עצם העלאת הטענה, לדעת רדאי, מדגימה דאגה יתרה לגמישות המעבידים, אפילו שהגמישות עלולה לפגוע בזכות הנשים לשוויון בשכר.



לדברי רדאי, אם גישתה של וירט-ליבנה תתקבע, יהיה קל מאוד להפעיל לחץ על נשים להסכים לתנאי שכר נחותים בזמן הקבלה לעבודה.



עו"ד נחום פיינברג, העומד בראש משרד עורכי דין מוביל בייצוג מעבידים, דווקא מצדד בדעתה של השופטת וירט-ליבנה. לדבריו, "גם דעת הרוב וגם דעת המיעוט חוזרות על העיקרון שאין להפלות נשים מחמת מינן בצורה ברורה. אבל פסק הדין הזה אומר אל תשפכו את התינוק עם המים. צריך להעניש בחומרה במקרים בהם מעביד מפלה בין נשים לגברים, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לקיצוניות. לא כל פער בשכר הוא אוטומטית הפליה על רקע מין. המעביד במקרה הזה הצליח להוכיח שאין לו מדיניות של אפליה".



עתירה לבג"ץ נגד החלטה של בית הדין הארצי לעבודה אינה צעד שגרתי. עו"ד אורנה לין, שייצגה את העובדת, סבורה שהמקרה מצדיק זאת. לין מסבירה כי לפי דעת הרוב בפסק הדין, על העובדת שהופלתה בשכרה להוכיח לא רק שהשכר שלה שונה אלא גם שהיתה כוונה מצד המעביד להפלות על רקע מין. מדובר בתוצאה קשה, אומרת לין, שכן זה מספיק קשה להוכיח את עצם האפליה בשכר, היות שלעובדת בדרך כלל אין את כל הנתונים שיש בידי המעביד; להחמיר את הנטל כך שהעובדת תצטרך להראות את הכוונה מאחורי הפער בשכר - זה יקשה עוד יותר.



לדברי לין, העתירה תתקוף את הפרשנות המחמירה של השופטת ורדה וירט-ליבנה לנטל של הוכחת האפליה על פי חוק שוויון הזדמנויות. סוגייה נוספת שדעות השופטים נחלקו לגביה היתה האם כשמוכחת אפליה בשכר זו אפליה לפי חוק שוויון הזדמנויות. לין סבורה שדעתו של הנשיא אדלר, שהשיב על השאלה בחיוב, היא הנכונה. לדברי לין, מכיוון שמדובר בסוגיות עקרוניות וחשובות, ומכיוון שגם בתוך דעת הרוב לא היתה הסכמה על כל הנושאים - בית המשפט העליון יצטרך להידרש אליהן.