אוטו ירוק לא נוסע רחוק

עצרו את העולם המתחמם, כי למדינת ישראל אין כסף לנסוע לאי באלי, לוועידת האו"ם על התחממות כדור הארץ. לו הסכימה הממשלה להפריש מעשר מהוצאות הדרך לאנאפוליס, ניתן היה להגיע לאינדונזיה ולהשתתף בוועידה הכי חשובה זה שנים רבות ולשנים הבאות. עם זאת, חשוב לזכור שאהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני על פמליותיהם השופעות נוסעים כולם לג'ורג' בוש, שגם אותו הכדור מעניין כשלג דאשתקד, שכבר הספיק להפשיר יחד עם קרחוני הקוטב. ובמחשבה שנייה - אפשר שדווקא ההישארות בבית, יש בה תרומה צנועה ההולמת משרד צנוע כמשרד להגנת הסביבה בישראל. טיסות, זה ידוע, הן מגורמי הזיהום העיקריים. גדעון עזרא ואנשיו אינם טסים, ועל כן אינם מזהמים; נחמה פורתא.

אולי שמעון פרס הוא זה שירים טלפון לעזרא, ויסביר לו את חשיבות ההשתתפות, ואולי אף יסכים לנדב לו מעות קטנות מתקציב הנסיעות של בית הנשיא. פרס הפך באחרונה ירוק, והוא גם איש העולם, ולא ירצה שישראל תוצג כמדינה היחידה בתבל שמוציאה עצמה מהכלל: כ-200 מדינות יהיו שם, ורק ישראל הרשמית לא תהיה; אוי לה לאותה בושה. הרי רק לפני שבועיים הכריזה הממשלה על תמיכתה בפיתוח המכונית העתידנית, חשוכת דלקים, ופתאום מתברר שאוטו ירוק לא נוסע רחוק, לא עד לבאלי.

ישראל היא אמנם מדינה קטנה, אך כמזהמת היא דווקא די גדולה; היא אחת היצרניות הראשיות של מתיל ברומיד, לדוגמה, הנחשב במשפחת גזי החממה גז מרעיל במיוחד. אלא שישראלים אוהבים פחות כשמדברים אתם במושגים גלובליים של איכות סביבה, ואוהבים יותר כשמדברים במושגים מקומיים של ביטחון; בביטחון הם מבינים. אז הנה ההקשר הביטחוני: פרסי נובל לשלום חולקו השנה לאנשים שלא עשו שלום מעודם. גם אל גור וגם 2,500 המדענים בשירות האו"ם עוסקים בסך הכל בהשפעות המין האנושי על עולמו, ודווקא הם זכו בפרס. והסיבה ברורה: אם מזג האוויר ימשיך להשתגע - המדבור יחריף, קרחוני עד יימסו, שיטפונות וגאות הים ייסחפו ויטביעו - העולם חוזר להיות תוהו ובוהו. מלחמות נואשות יפרצו על אדמה צרה ועל מים לחץ. ואחד האזורים המועדים לפורענות הוא האזור הזה, שלנו. את השליחות של עזרא לאינדונזיה אפשר איפוא להגדיר כשליחות ביטחונית הראויה לאיש ביטחון מובהק כמוהו.