על מה הרעש בגעש?

התמונה העולה מהפרסומים האחרונים על געש היא של קיבוץ תאב נדל"ן שהשתלט על קרקעות מדינה ועושה בהן כבתוך שלו. לא כאלה הם פני הדברים.

חברי הקיבוץ, שביקשו להתיישב בגליל או בנגב, הקימו את הקיבוץ ב-1951 בניגוד לרצונם על החולות שבין הרצליה לנתניה, ששוויים הנדלנ"י היה אז אפס. בשלב מאוחר יותר נרכשו 540 דונם מהקרקעות שבין געש לשפיים מכספי החברים, בכסף מלא, ממשפחת חלסקיין, שהחזיקה שטחי קרקע גדולים באזור. כ-30% מהמשבצת הקרקעית של הקיבוץ היו קרקע פרטית.

בתחילת שנות ה-2000 מסר הקיבוץ למדינה 700 דונם של קרקע נדל"נית במסגרת ההסדר המשלים לחובות הקיבוצים. המדינה והבנקים לא מחקו לקיבוץ אף לא אגורה אחת. מאז החתימה על ההסדר פורע הקיבוץ את החוב שהוטל עליו להחזיר לבנקים, ועדיין נותר לו חוב של 50 מיליון שקל למערכת הבנקאות.

לקיבוץ יש גם חוב לא קטן לחבריו, בהיקף של 40 מיליון שקל, בגין גירעון אקטוארי שנוצר במשך השנים בקרנות הפנסיה, שאיפשרו לחבריו פנסיה צנועה של 3,000 שקל בחודש. עסקות הנדל"ן שעשה הקיבוץ עדיין אינן מאפשרות לו לשלם פנסיה לחבריו.

הרוב מבין 300 חברי הקיבוץ ה"עשיר" הזה, ש-100 מהם פנסיונרים (הגיל הממוצע: 56), סובלים מתנאי דיור שבעיר נחשבים לכאלה של שכונת מצוקה: דירות של 2-2.5 חדרים עם תשתיות מתפוררות שנבנו בשנות ה-60 וה-70.

בגעש אומרים כי כל הפעולות במסגרת המיזמים הנדל"ניים שהוקמו על קרקעות הקיבוץ היו חלק מההסכמות התכנוניות שהיו לקיבוץ עם המדינה, ומוסיפים כי כל השימושים החורגים אושרו על ידי המדינה.

לדברי בעל תפקיד בכיר בקיבוץ, "בעקבות בג"ץ הקשת המזרחית בנושא הקרקעות, המדינה נסוגה מהמהלכים שאישרה, והתחיל עליהום על הקיבוץ. הקיבוץ ביקש לקיים את מה שכבר אושר, ולא מעבר לזה. נוצר מצב תכנוני שבגעש אי אפשר לבנות כלום, גם לא דירות לחברים. זה מצב בלתי נסבל".