המוח היהודי גילה איך עושים כסף מזבל: אוספים בישראל, שופכים בשטחים

"כשמשאית פורקת את הזבל שלה, כאילו קרב מתנהל בוואדי", אומרת אום-אחמד מוסלח. והיא יודעת מה שהיא אומרת: ביתה נמצא ממש בכניסה לאתר פסולת בכפר הפלסטיני נעלין, הנמצא כשלושה ק"מ צפונית לעיר מודיעין. במשך השנתיים שעברו מאז התחיל לפעול, הצטבר תל אשפה מעל הוואדי, כששוליו מתקרבים יותר ויותר אל גן הירק והבוסתן הקטן שמאחורי הבית, ועצים אחדים כבר התייבשו.



עוד היא מדברת, מרוקנת משאית ברעש אדיר את תכולתה - פסולת בניין - במרחק 200 או 300 מטר מגינתה של מוסלח. ענן אבק עולה השמימה, מסתיר לרגע את גגות הרעפים של ההתנחלות חשמונאים שעל הרכס הקרוב. במשך כשעתיים בצהרי יום שני, 19 בנובמבר, הוסיפו שמונה משאיות (כולן עם לוחיות רישוי ישראליות) את מטענן אל הר הפסולת. "כך 24 שעות ביממה, גם בלילה באות המשאיות", היא אומרת, "והן כולן עוברות מתחת לחלונות בחדרי השינה של הילדים ושל חותני. בעיקר בלילה עולה הריח. מתחת לערימות האדמה שאת רואה פה יש זבל".



ראש עיריית נעלין, איימן סעיד, אומר שבין 50 ל-60 משאיות כאלו עוברות מדי יום ברחוב הראשי הצר של הכפר, בדרכן אל אתר פסולת זה ואל אתר פסולת נוסף, בכיוון מערב, הנמצא באדמות הכפר השכן קיבייה ובין מטעי הזיתים שלו. לפעמים נוצר פקק של חצי שעה עד שעה ברחוב הדו-סטרי, עד שמשאית מצליחה להשתחל בין המכוניות החונות בצדדים, דוכני הפלאפל, טורי המכוניות הנוסעות לשני הכיוונים והולכי הרגל החוצים את הכביש. פעם, קורות עץ שבלטו מתא המטען של משאית פגעו בחוטי החשמל, והאספקה לכפר נותקה למשך כמה שעות.



ממקום מושבו בבניין העירייה, שברחוב הראשי, יודע סעיד להגיד מתי עוברת משאית אשפה: לפי נהמת המנוע הכבד והרעד הקל שמורגש בשמשות החלונות. תושבים המתגוררים לאורך הרחוב מאשרים שגם בלילה עוברות המשאיות ומעירות אותם משנתם. הכביש אינו עומד במעמסה של משאיות כה כבדות שעוברות עליו מדי יום, והעירייה אינה עומדת בהוצאות התחזוקה והתיקון השוטפות.



אום-אחמד מעדיפה לא להזדהות בשמה המלא. היא גם אינה מוכנה להצטלם. "נמאס לנו להתלונן, כלום לא עזר", היא מסבירה. גם בתה מתחמקת מהמצלמה ומאזכור שמה, ומסבירה למה המחאות לא הועילו: "זה לא עוזר כי איפה שיש כסף, יש כוח". תושבי נעלין מנסים זה כשנה וחצי להביא לסגירת שני אתרי הפסולת שמציקים לחייהם, ושאין לדעת מה בדיוק נזרק בהם, אך לשווא.



שני האתרים הם יוזמה פרטית של בעלי הקרקע: מוחמד נאפע מנעלין ועבד אל-חכים עבד א-נאבי מקיבייה. שניהם נמצאים בשטח סי - שבאחריות ביטחונית ומינהלית ישראלית, בשטח שנמצא תחת פיקוח מלא של המינהל האזרחי. שניהם קרובים לקו הירוק ולגדר ההפרדה שחותכת בסמוך את אדמות הכפרים. ובשניהם - אלו רק משאיות ישראליות שפורקות את האשפה, והפסולת - כולה תוצרת ישראל.



"למשאית שמובילה חלב מישראל אל הכפר אסור לעבור במחסום (על הכביש ממודיעין)", אומר סעיד, ראש העירייה. "החיילים במחסום לא יתנו לה לעבור. היא חייבת לפרוק את הסחורה גב-אל-גב במעבר הסחורות בביתוניא, כ-15 ק"מ מזרחית לכפר, ומשם משאית אחרת, פלסטינית, נוסעת מערבה דרך כל הכפרים והכבישים הצרים, כדי להביא לנו את החלב. ככה עם כל הסחורות, גם מוצרי מזון חיוניים. אסור שיעברו דרך המחסום שלידינו. אבל החיילים ופקחי המינהל האזרחי והמשטרה לא חוסמים את משאיות האשפה הישראליות העוברות בו כל הזמן, אף על פי שהם יודעים היטב שהנהגים מפרים את החוק הישראלי, לא רק את החוק הפלסטיני, כשהם פורקים את האשפה באתר לא מורשה".



דובר צה"ל מאשר, שהעברת סחורות מישראל לשטחים מותרת רק דרך "מעברים מורשים", כפי שנקבע בצו. הצו הזה לא חל במקור על העברת פסולת, ש"הוגדרה אך לאחרונה בתוך הצו, ומותרת בכפוף לקבלת אישור מהמינהל האזרחי".



ההבדל בין זבל לפסולת



בנעלין אומרים ששני בעלי האדמות מקבלים 100 שקל בעבור כל משאית. בהא סוואלחה, ממחלקת הסביבה שבמשרד הבריאות הפלסטיני במחוז רמאללה, אומר שהבעלים מקבלים 50 שקל על כל משאית השופכת בין 15 ל-30 טונות של פסולת. לשם השוואה: בנעלין - שבה 6,000 תושבים - משאית אחת אוספת וזורקת את האשפה פעמיים בשבוע באתר הפסולת המאולתר של הכפר. בכל יום כזה - בין 6 ל-10 טונות.



מוחמד נאפע, בעלי האדמה באתר הפיראטי בנעלין, מקבל את פני האורחים שלא-הוזמנו במאור פנים: "רק תכתבו את האמת וזה מספיק לי", הוא אומר. "יש הבדל בין זבל לפסולת: לכאן מגיעה רק פסולת, פסולת בניין, לא זבל, ומגיעה האדמה שאת רואה. הקרקע פה סלעית, לא מתאימה לחקלאות, ואסור לבנות בה (איסור ישראלי). לו היו מרשים לבנות בה, לא היינו הופכים אותה לאתר לסילוק אשפה. מדובר בשטח של כחמישה דונמים. אני רוצה לשפר את הקרקע ולהפוך אותה לקרקע חקלאית, לגן פורח. גם הכשרתי דרך אל הפסגה שממול, שכולה עצי זית, אבל אולי גדר ההפרדה תעבור בה".



בכפר אמרו שבתחילה השליכו פה לא רק פסולת בניין אלא גם פסולת אחרת, זבל שמעלה ריחות קשים. נאפע מכחיש בתוקף. לדבריו, לפני כשנתיים מי שיזם את פתיחת האתר היו דווקא השכנים ממשפחת מוסלח: הם הציעו לו שיבואו משאיות ויפרקו פסולת, מתוכה הם יבררו את הברזל, וימכרו אותו; הם תיאמו הכל עם הנהגים הישראלים. הוא הסכים, אבל אחרי שנה הם רבו והוא התחיל להפעיל לבדו את המקום.



אום-אחמד מוסלח מכחישה, היא רק אומרת שכששפכו במקום אדמה - הם לא התנגדו.

ראש העירייה, סעיד, משלב את שתי הגרסאות: אכן, היוזמה היתה של מוסלח. נאפע קיבל תשלום על כל משאית, ובני משפחת מוסלח בררו את הברזל והנחושת ומכרו אותם. אבל כשהבחינו שהמשאיות שופכות גם זבל ושאריות לא ברורות, שאינן פסולת בניין, הם התנגדו והתלוננו.



בדיקה של משרד הבריאות הפלסטיני העלתה ש-90% מהפסולת היא פסולת בניין והשאר טקסטיל, ברזל, כבלי חשמל וטלפון. כמה פעמים טיפסו ילדים על הערימות ונפצעו, בחטטם בין השאריות. נאפע אומר שאינו לוקח כסף מכל אחד. לפעמים הוא אף משלם על האדמה שמביאים למקום. לפעמים הוא גובה 50 שקל, לפעמים 100.



בקצה הצפוני של החלקה ישנו מאהל של מגדלי עזים שהצפינו מיטא הרחוקה. לדברי אב המשפחה, מחמוד אסמאעיל, נאפע התיר להם לנטות את אוהליהם וסככותיהם באדמתו, בחינם. הוא לא מבין על מה כל המהומה ומפליג בשבחיו של מארחו. "יש לו 20 נפשות בבית, אין לו עבודה, הכל בסדר פה, הוא לא יכול לעבוד בישראל. מה רוצים ממנו?" נאפע מתקן: דווקא יש לו אישור עבודה בישראל, "אבל המקום מספק פרנסה לעוד הרבה אנשים, שבאים ואוספים את הברזל והעץ והמשטחים. כשבאו משאיות שרצו לזרוק זבל ולשלם לי - סירבתי. ולשרוף אני לא שורף".



חסינות בשטח סי



אחד הנהגים, ערבי אזרח ישראל, שפרק זה עתה פסולת בניין - של קבלן ישראלי מאשקלון - מסביר: "בנגב עולה (לקבלן הבניין) אלף שקל להשליך פסולת ופה זורקים בחינם, או משלמים מאה שקל למשאית. אני לא יודע כמה בדיוק הוא משלם. לא אני משלם. אני עובד פה כחודשיים, ויש עוד כמה מקומות כאלו בשטחים. קיבלנו אישור - בעל פה, כמובן - לעבור ולשפוך את הפסולת. האישור לעבור הוא מהישראלים. יותר טוב להם שנשפוך פה מאשר בתל אביב או בראש העין. הם מעדיפים שנשפוך בשטחים. והכל פה פסולת בניין, אין חומרים מסרטנים".



הוא מספר שפעם שפך פסולת באתר בקיבייה והפסיק, "כי שם שורפים (את הפסולת) ואתה נחנק. אני לא מסכים ללכת לשם בגלל הריח. פה חוויה לשפוך. אני לא חושב שהמקום מפריע לאנשים. יש פה גם שכנים יהודים, ואני לא חושב שהם התלוננו. אם זה היה מפריע להם, הם היו מיד מתלוננים, לפני הערבים". ואכן, מזכירת הוועד המקומי בחשמונאים מאשרת שבוועד לא התקבלו תלונות של תושבים.



"אנחנו שמענו על המקום הזה מנהגים אחרים, וכך התחלנו גם אנחנו לבוא", אומר הנהג. כאן הרבה יותר טוב מאשר האתר בקיבייה, "שם הסירחון תמיד נשאר בבגדים". אז רק יהודים זורקים שם זבל? "לא, לא, גם ערבים".



עבד אל-חכים עבד א-נאבי, באדמתו שממערב לנעלין, יוצא מתוך ענני העשן שעולים מהגבעה שלו ומבין הררי פסולת ואשפה. האדמה שם, ביום הסגרירי, היא כפחם בוצי. מסביבו כחצי תריסר צעירים שפניהם וידיהם מפויחות, בוררים בין ערימות הברזל והעץ. מה שהיה מזרן מעלה תלתלי עשן אחרונים, נותרו קפיצי הברזל. בין מכלי תרסיסים, ניירות, ניילונים - נראה נוזל אדמדם בלתי מזוהה. בכפר אומרים שהם חוששים שבמקום נזרקת גם פסולת של בתי חולים.



גם עבד א-נאבי היה מוכן לדבר. "תראי קודם כל את אתר הפסולת של העירייה, שמתחת לאתר שלי" - הוא הצביע על ערימות זבל ביתי שבשולי החלקה שלו: בין ערימות הניילון התפוחות והקרועות למחצה מתגוללים פגרי בקר ושרידי תרנגולות. "שם זורקים הכל. זה מה שמזיק. אצלנו רק פסולת בניין. שלושים או ארבעים משפחות מרוויחות מהאתר שלי. אני מכסה באדמה את הכל, רוצה לטייב את האדמה ולזרוע זיתים. המחלות הן לא מהזבל של ישראל, המחלות מפה. מישראל לא מביאים קרביים של חיות, אין פגרי תרנגולות ופרות. במדינה של יהודים שיזרקו כך? בלתי אפשרי".



ראש עיריית נעלין אינו מתכחש לטענות עבד א-נאבי על האשפה שמתגוללת באתר של העירייה. הוא אומר שהעירייה חפרה בור ובו היא מקפידה מעתה להטמין את פגרי החיות, ומעליהם שופכת עפר. "אנחנו מחכים לפתיחתו של אתר מרכזי ברמאללה לסילוק פסולת", הוא אומר - וכמוהו מחכים כל האחראים ב-75 היישובים הפלסטיניים במחוז. אבל פתיחת האתר המרכזי לא תהיה לפני 2011, לכל המוקדם - 2010.



עבד א-נאבי אומר שפתח את האתר שלו ביוני השנה: "האדמה דלילה, אין הרבה מה לעשות בה. אבל כל התלונות הן מאנשי חמאס (שניצחו בבחירות לעיריית נעלין). לו הפתח מרמאללה היה דורש שנפסיק, היינו מפסיקים. הבדואים פה אוספים את הברזל. יוצא להם 50 שקל ליום. לי לכל היותר יוצא 100 שקל ליום. אני מוכן להפסיק את האתר מהבוקר, אבל רק אם העירייה תפסיק גם היא להשליך פה את הזבל שלה".



ביוני, מספרים בנעלין, שוחרר עבד א-נאבי ממעצר בכלא של הרשות הפלסטינית, מסיבות שבכפר לא יודעים מהן. בכל אופן, הן אינן קשורות באתר הפסולת, שאחד מאחיו ותושב דיר עמאר הפעילו כבר יותר משנה קודם לכן. ו"הפתח מרמאללה" - כלומר משרד המושל ברמאללה - דווקא הזהיר את עבד א-נאבי, כפי שהזהיר את נאפע. נאפע זומן למשטרה ברמאללה והיה עצור למשך שבוע, במשטרת ביתוניא. הוגש נגדו כתב אישום, אבל בתי המשפט הפלסטיניים עובדים לאט לאט. בנעלין אומרים שגם עבד א-נאבי זומן למשטרה, אך הוא מדיר רגליו מרמאללה, מגן על עצמו בשטח סי שבאחריות ביטחונית ומינהלית ישראלית.



התלונות לא הועילו



בלילות, ולפעמים בימים, האש והעשן שעולים מחלקתו של עבד א-נאבי מפיצים ריח חריף, שמנקר בעיניים ובגרון. בבתי נעלין, שאליהם נושבת הרוח, מתלוננים אנשים על צריבה וקשיי נשימה. ילדים סובלים מאסתמה. אנשים אינם מעבדים את השטח החקלאי שלמורדות האתר, בהנחה שמה שצורב וחריף גם מזיק לזיתים. בנעלין ובקיבייה החליטו להיצמד לפעולות שמעוגנות כולן בחוק, ופנו אל זרועות אכיפת החוק ברמאללה. הרשויות המקומיות עודדו את האנשים לצאת להפגנות מחאה ולדבר עם התקשורת, אך הקפידו בדרך כלל שהכעס לא יהפוך למריבה אישית עם בעלי הקרקע.



אבל לרשות הפלסטינית אסור להפעיל את שוטריה בשטח סי, לכן כוחה כאן מוגבל מאוד. החלטת העירייה, שיש לסגור את האתרים, לא שינתה מאומה. התלונה במשטרה הפלסטינית - גם היא לא. הוראת שר הפנים, עבד א-רזאק אל-יחיא, לסגור את האתרים - לא הועילה. האזהרות בכתב ממשרד המושל ברמאללה - האחרונות נשלחו בסוף השבוע שעבר - גם הן לא מרתיעות. דו"חות מחלקת הסביבה במשרד הבריאות, שלפיהם האתרים מסוכנים ומופעלים בניגוד לחוק הפלסטיני - לא שווים את הנייר שעליהם נכתבו. לפעמים אנשים עצרו בגופם את המשאיות, וחייבו את הנהגים לחזור כלעומת שבאו. ואז מצאו להם בעלי האדמה דרכים עוקפות. הם חשים מוגנים בשטח סי, שבאחריות ישראלית.



במחוז רמאללה, ליד הכפר שוכבא, מופעלים בצורה דומה חמישה אתרים פלסטיניים לסילוק פסולת ישראלית. אחד פועל כל הזמן, האחרים - נפתחים ונסגרים חליפות. לכל אחד בעל קרקע אחר. במשרד הבריאות הפלסטיני מונים עוד שישה אתרים פיראטיים, לפחות באזור סלפית ובשכם, שבהם משליכים נהגי משאיות פסולת ישראלית. "לפני שבוע שמענו בישיבה מראשי עיריות, שאם לא נפעל נגד התופעה, בתוך שנה יהיו עשרים אתרים כאלו", סיפר סוואלחה ממחלקת הסביבה במשרד הבריאות. "כל בעל אדמה אומר לי: אסגור רק אם גם האחרים יסגרו".



לדברי מושל רמאללה, ד"ר סעיד אבו עלי, הוא אישית דיבר עם ראש המת"ק (מינהלת תיאום וקישור) באזור רמאללה, מנסור אל-ח'טיב, והתלונן על תופעת המזבלות הפיראטיות בשטח שבאחריות המינהל האזרחי. אך עד כה, הוא מאשר, לא ביקש לתאם עם ישראל את כניסתם של שוטרים פלסטינים לשטח סי שבנעלין.



מהמינהל האזרחי נמסר בתגובה: "המינהל האזרחי פועל זה תקופה ארוכה למיגור התופעה. לאחרונה חתם ראש המינהל האזרחי, תא"ל פולי מרדכי, על שני צווים, אשר יעגנו באופן חוקי את האיסור על הכנסת פסולת לאתרים בלתי מורשים ואת האיסור על גרימת מפגעי ריח וזיהום אוויר. יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי מבצעת בשגרה פעולות אכיפה באתרי סילוק הפסולת הבלתי מורשים באיו"ש. ביוני-יולי בוצעו עשרות החרמות של משאיות פסולת, ציוד מכני הנדסי וסככות".



ובכל זאת ממשיכים מדי יום עשרות נהגים מישראל להוביל פסולת ישראלית אל מערב הגדה המערבית, בשטח שבאחריות ישראלית מלאה, ודרך מחסומים צבאיים ישראליים. מנהלי האתרים הפיראטיים ממשיכים באין מפריע לקבל אל אדמתם פסולת ואשפה ישראלית. מה גדול ההבדל בין אוזלת היד של המינהל האזרחי פה, לפחות לפי מבחן התוצאה, לבין פעולתו הנמרצת נגד הכפרים מצפון-מערב לירושלים, שמחפשים אתר מסודר ומרוחק דיו מבתי מגורים ובתי ספר, כדי להשליך בו את הפסולת שלהם.



האתר המוסדר נסגר



עד 2004 נהגה עיריית בית ענאן לאסוף ולהשליך את הפסולת באתר שתיפקד עוד מלפני הקמת הרשות הפלסטינית, מדרום לכפר. ב-2004 נבנתה גדר ההפרדה באזור, וכבר לא הותר לה להשתמש באתר. כמקום חלופי זמני נאלצה העירייה לבחור שטח אדמה ריק ומבודד - בין מטעי זיתים ועל שפת הכביש הבין-כפרי.



זו היתה תקופה של מחסומים רבים, שהוציאו מכלל אפשרות את השלכת הפסולת באתרים הגדושים ממילא ברמאללה ובאל-בירה. התברר כי ממערב לכפר, הרחק ממקום יישוב ומאדמה מעובדת, ישנו שטח של 56 דונם בבעלות המועצה הכפרית. בית ענאן ועוד שישה כפרים בסביבה החליטו להכשיר שם אתר משותף לסילוק פסולת. דרך עפר נסללה בצלע ההר וכוסתה בכורכר. האחראים בכפרים החלו לחשוב על שיטות למחזור פסולת, על נטיעת עצים לאורך הדרך, על גביית סכום קטן מכל משאית.



האתר נפתח במארס 2006. אבל ב-3 באוגוסט בא דחפור גדול של המינהל האזרחי, חיבל בדרך והציב לאורכה כשבע חסימות של סלעים גדולים ותלוליות עפר. בעידוד מועצת הכפר פתחו התושבים את הדרך מחדש, כדי לשוב ולהשתמש באתר. כך חלפו כמה חודשים, ואז שבו פקחי המינהל האזרחי וחסמו את הדרך, ואת המשאית לפינוי אשפה - שמשרתת שלושה כפרים (גם את קטאנה ואת כבייבה) - החרימו לארבעים יום. היא נפדתה תמורת 10,000 שקל, ותמורת התחייבות בכתב שלא ישובו להשתמש באתר.



מ-1997 עד 2002 השתמשו הכפרים בית ליקיא ובית סירא במזבלה שמצפון להם, ליד תחנת הדלק שעל כביש 443. אבל לפני כחמש שנים אסר עליהם המינהל האזרחי להשתמש בה. המשאית לסילוק אשפה של בית ליקיא הוחרמה ורבצה חצי שנה בחצר המינהל האזרחי. היא הוחזרה מלאת תקלות וחבלות, ועד עכשיו מקרטעת. בלית ברירה, האשפה של בית ליקיא נזרקת אל אתר המרוחק כמה מאות מטרים מבתי הכפר, בין מטעי זיתים. שומר ובנותיו נמצאים שם, כדי לנסות למנוע מאנשים לשפוך את האשפה בצורה בלתי מבוקרת או להעלות בה אש. ובכל זאת, לא אחת באים מלקטי המתכות ושורפים שם את הפלסטיק, והעשן הכבד והצורב מגיע עד לבתים.



מהמינהל האזרחי נמסר ל"הארץ", ששני האתרים היו בלתי מורשים ולכן נסגרו. נציגי הכפרים מעידים ששמעו מפקחי המינהל האזרחי שהאתרים נמצאים בשטח סי, ולכן נסגרו. אבל מה לעשות, והרוב המכריע של אדמות הכפרים באזור מוגדר כשטח סי, כלומר אסור לפיתוח. בבית ליקיא - מתוך 16 אלף דונם רק 1,080 מוגדרים כשטחי איי ובי. 4,000 דונם ממילא נבלעו מאחורי גדר ההפרדה. בבית ענאן - מתוך 12 אלף דונם, 1,241 מוגדרים שטח בי (שליטה ביטחונית-ישראלית ומינהלית-פלסטינית). השאר - שטח סי. זהו פחות או יותר המצב בכל הכפרים שמצפון-מערב לירושלים וממערב לרמאללה. "ובמינהל האזרחי", אומר ראש עיריית בית ליקיא, "תמיד אומרים לנו ששטח סי הוא שטח ישראלי".