קובה. במטוס שנמצא בדרכו לקובה יושבת נערה מניקרגואה. נערה קטנה עם תיק גדול. בעוד שבוע ייפתח הסמסטר בפקולטה לרפואה בסנטה קלרה - עיר שבה קבור רופא מפורסם, צ'ה גווארה שמו. הנערה היתה מעדיפה שלא לבלות כל כך הרבה שנים במקום כל כך רחוק מהבית, אך היא רוצה להיות רופאה, ובקובה היא יכולה להגשים את החלום.
בקובה החליטו לקדם את הרפואה במדינות דרום אמריקה העניות. בין השאר, לומדים בה רפואה 7,000 סטודנטים מבוליוויה והיא אף שלחה כ-25 אלף רופאים לשכנתה ונצואלה. ואולם את השלטון המקומי מניעים לא רק אידיאלים הומניסטיים. תמורת הרופאים ששלחה לוונצואלה מקבלת קובה 90 אלף חביות נפט ביום.
קובה נאלצת לשלם תמורת הנפט ברופאים בשל המצור הכלכלי שהטילה עליה ארה"ב ב-1961. בכל שנה קורא האו"ם להפסקת האמברגו, אך ללא הועיל. גם בסוף אוקטובר האחרון נערכה הצבעה בעניין. 184 מדינות תמכו בקריאה. ארה"ב וישראל היו בין המתנגדות הבודדות.
"זהו יום חג לקובה, התמיכה הרחבה היא ממש שיא אולימפי", ציין נציג קובה באו"ם. כמו בכל יום חג שכזה לבשה קובה דגלים, וסיסמאות על "קובה החופשית" הופרחו על ידי פוליטיקאים. כמו בכל יום חג, בקבוקי הרום נפתחו ובבוקר שלמחרת התעוררו התושבים עם הנגאובר ויצאו אל הרחובות המלוכלכים, בדרך לעבודה אצל הבוס קסטרו.
המצור הכלכלי הממושך נותן את אותותיו בכל פינה בעיר הבירה הוואנה. אין שם עוני מחריד, אך יש דלות קשה. בכבישים פעורים בורות, המדרכות שבורות, תושבים רבים גרים בדירות חדר מתקלפות וטחובות, השוכנות בבניינים מטים ליפול. לאף אחד אין כסף להשקיע בשיפוץ.
באחד מהרחובות הראשיים של הוואנה, פסאו דה מארטי, ניצבים שלושה קשישים. הם מזמינים את העוברים והשבים להיכנס בדלת צדדית לתוך בניין נטוש ששעריו חתומים. ניכר כי המקום היה פעם מפואר: התקרות מקושטת ומגולפות, גרמי המדרגות מפוסלים. מתברר כי היה זה פעם בית העירייה, אך הוא פונה לאחר שהתקרה בשתיים מהקומות התמוטטה.
המצב הכלכלי אילץ את הממשלה להנהיג קיצוב מזון. כל תושב מקבל תלושים לרכישת 30 מוצרים בסיסיים הנמכרים בחנויות מיוחדות, בהם אורז, סוכר, שעועית, מלח, שמן, פסטה, נייר טואלט וסבון. ילדים מקבלים גם חלב. לצד חנויות התלושים פועלות חנויות ממשלתיות שמוכרות מוצרי בסיס במחירים מסובסדים.
למרות המצב הכלכלי הקובנים למדו להסתדר. השוק השחור פורח והתושבים מחליפים ביניהם סחורות בלי להשתמש בכסף. 40% מהכלכלה הקובנית היא כלכלה שחורה ו-15% מההפסדים של החברות נובעים מגניבות של מוצרים לשוק השחור. תופעה נוספת שיצר המצב היא ה"חינטרוס" - ספסרים שנדבקים לתיירים ומציעים להם לרכוש כמעט הכל בשוק השחור: כניסה למסיבת סלסה, החלפת כספים, טיולים מודרכים, לינה, מונית. הכל תמורת פזו או שניים, או אפילו רק פחית קולה.
עוד מעט זה ישתנה
המחסור בקובה בולט גם בכבישים, שמאוכלסים בעיקר במכוניות אמריקאיות משנות ה-50 ובמכוניות סובייטיות משנות ה-80. התחבורה הציבורית סובלת אף היא: לשלטון אין כסף לתיקון אוטובוסים או רכישת אוטובוסים חדשים, כך שעם השנים מספרם הצטמצם מאוד. תדירות האוטובוסים צנחה כל כך, עד שכאשר כבר הגיע אוטובוס, הוא היה מתמלא עד אפס מקום כבר בתחילת הקו.
לבסוף התחילו להפעיל משאיות המחוברות לקרונית שנראית כאילו יש לה שתי דבשות. בזכות מראן זכו משאיות אלה בשם "קאמיוס" - גמלים בספרדית. כל קרונית שכזו מכילה עד 300 אנשים, אך עדיין - כשהקאמיו עוצר בתחנה, משתרך לפניו תור ארוך.
לא רק מוצרי יסוד ושירותים בסיסיים נמצאים במשורה. המקומיים שיושבים באינטרנט קפה מבקשים מהתיירים את דקות השימוש האחרונות מזמן הגלישה שרכשו, משום שמעט מאוד בתים מחוברים לרשת. מצד שני, לא בהרבה מקומות יכולים התושבים לרכוש בחנות המוסיקה השכונתית תקליטי ויניל שכיכבו בראש מצעדי הפזמונים לפני שלושה עשורים.
על רקע המצב הקשה מתחילים קובנים רבים להשמיע בקול ביקורת - למרות החשש מתגובת השלטון. העייפות מהשכר הנמוך, מהביורוקרטיה ומהמחסור ניכרת בכל מקום. בשעת ערב מאוחרת חוגגת חבורה עליזה יום הולדת במסעדה אופנתית בפלאסה וייחה - הכיכר הישנה של הוואנה, המוקפת בניינים קולוניאליסטיים עתיקים וצבעוניים. את הארוחות בקובה מלווה תמיד אלכוהול, ובעיקר רום - שמוגש כדקירי קפוא, כקוקטייל קובה ליברה עם קולה קובנית ובעיקר כמוחיטו, עם לימון ונענע.
וכשהאלכוהול זורם, הלשונות משתחררות. "קסטרו הרס את קובה", מצהיר אחד הנוכחים. "בגללו אנחנו תקועים מאחור. אי אפשר להתקדם לשום מקום, אי אפשר לעבוד, אבל עוד מעט זה ישתנה".
"הוא סתם צוחק", ממהר חברו להבהיר בקול רם ונועץ בחבר מבט זועף. "קובה כבר מזמן לא סוציאליסטית, ההגדרה המדויקת היא קפיטליזם מאוד פרימיטיווי. האנשים בקובה כבר מנסים לצבור עושר", הוא מסביר ומודה: "מסוכן להשקיע כאן כסף, קסטרו יכול לשנות את החוקים ולעשות מה שבא לו".
לניתוק מהעולם המסחרי יש גם יתרונות: אין בקובה פרסומות, ועל הנוף העירוני לא משתלטים שלטי חוצות ענקיים עם תמונות של דוגמניות או הבטחות של חברות סלולר. שטיפת המוח היחידה היא של קסטרו, בשלטים שמכריזים "טוב למות בעד ארצנו".
דולר אסור, דולר מותר
עד תחילת שנות ה-90 היה המצב הכלכלי בקובה סביר. 80% מהיצוא, רובו סוכר, נשלח לברית המועצות, ששילמה מחירים גבוהים ממחירי השוק. בנוסף, העניקו הסובייטים לקובה סובסידיות שונות. ואולם עם התמוטטות ברית המועצות נכנסה קובה למשבר כלכלי חמור.
בשנים 1989-1993 נרשמה ירידה של 35% בתל"ג. בנוסף, ב-1992 הידקה ארה"ב את האמברגו הכלכלי על קובה, והמצב באי נהפך לכמעט בלתי נסבל.
כדי להיחלץ מהמשבר נקטה ממשלת קובה שורה של צעדים להגברת הנזילות בשוק. היא הפכה את הדולר למטבע חוקי ואיפשרה להשתמש בו כאמצעי תשלום. היא התירה עבודה פרטית, שבה הממשלה אינה המעסיק, בכ-150 מקצועות, בהם מסעדנות ותיירות.
הממשלה גם אישרה למשקים חקלאיים למכור חלק מהתוצרת במחירי שוק, ובכך הורידה את מחיר המוצרים בשוק השחור. בנוסף, היא השקיעה באופן נרחב בתשתיות תיירות. כיום, תיירות היא אחד מהענפים המכניסים ביותר באי, בעוד שענף הסוכר סבל ממחסור חמור בהשקעות ויצוא הסוכר נפסק כמעט לחלוטין.
הצעדים האלה נשאו פרי: קובה מתאוששת, ויש פחות הפסקות חשמל ויותר אוטובוסים ברחובות. עם זאת, המשכורות נמוכות מאלה ששולמו ב-1989.
על אף ההצלחה, הממשלה מנסה לבצע כעת פניית פרסה. באוקטובר 2004 שוב נהפך הדולר למטבע לא סחיר בקובה, ובמקומו נכנס למחזור פזו קונברטבולה. כדי לעודד תיירים ואנשי עסקים שלא להשתמש בדולרים, הנהיגה הממשלה היטל של 10% על המרת דולרים לפזו קונברטבולה, כך שכל דולר שווה כ-90 סנט. על מטבעות אחרים, כמו יורו או דולר קנדי, אין דמי המרה. כיום יש שני מטבעות בקובה: תיירים יכולים להשתמש רק בפזו קונברטבולה, ואילו המקומיים משתמשים בפזו מדינה (1 פזו קונבורטבולה = 25 פזו מדינה). עם זאת, ישנם שירותים וסחורות מסוימים, בעיקר יקרים, שאותם גם המקומיים יכולים לרכוש רק בפזו קונברטבולה.
ואולם, הממשלה מנסה לצמצם שוב את הסקטור הפרטי באמצעות העלאת מסים. לפי הנתונים הרשמיים, 78% מהקובנים מועסקים כיום על ידי הממשלה. ב-2007 דורגה קובה במקום ה-156 מתוך 157 במדד החופש הכלכלי. רק צפון קוריאה מדורגת אחריה.
למרות כל זאת, הגופים הרשמיים בקובה טוענים כי הכלכלה הקובנית צומחת ב-10% בשנה. צמיחה זו היא בעיקר בזכות המסחר עם סין והנפט שמגיע מוונצואלה תמורת רופאים ומוצרים נוספים, כגון ספרים. שווי המסחר עם ונצואלה נאמד ב-4-5 מיליארד דולר בשנה.
חברה זרה שרוצה להשקיע בקובה צריכה להתגבר על מכשולים רבים, בהם ביורוקרטיה מסורבלת, חוקים משתנים, מס חברות בגובה 35% ומעל הכל - העובדה כי מותר לה לעשות זאת רק במיזם משותף עם הממשלה. בסוף 2005 היו בקובה 287 מיזמים כאלה.
עם זאת, הממשלה מעניקה הטבות ותנאים מקלים לחברות זרות שמקימות מיזמים בעלי אופי סוציאלי, והסירה מגבלות רבות שהוטלו על עסקים וקווי אשראי מוונצואלה ומסין. קובה מייצאת בעיקר ניקל וסיגרים, ומייבאת נפט, בגדים, מכונות וחלקי חילוף למכונות.
מלבד סין וונצואלה, לקובה קשרי מסחר גם עם ספרד, הולנד וקנדה. עם זאת, לא רק משטרו של קסטרו והחוקים המשתנים מערימים קשיים על קשרי המסחר, אלא גם מדיניות ארה"ב לגבי הלבנת הון מאז 11 בספטמבר 2001. קובה, צפון קוריאה, סוריה וסודן נחשבות בארה"ב למדינות התומכות בטרור, לכן ארה"ב לוחצת על הבנקים לנתק את הקשרים העסקיים אתן או עם לקוחות שמוציאים מהן כסף.
מוחיטו וקצבת שמן
אם יש דבר אחד שעובד בקובה כמו מכונה משומנת, אלה שירותי התיירות. ביציאה משדה התעופה מחכות מוניות במחיר אחיד שלוקחות את התיירים ל"קאזה פרטיקולר" - בית פרטי שבו חיה משפחה, שקיבלה רישיון לארח תיירים באחד מהחדרים.
בקובה פועלות שתי חברות אוטובוסים בין-עירוניות, התיירים נוסעים בעיקר באחת, ויאזול, ויש גם שירותי מוניות לתייר המפונק.
התייר בקובה יכול לבחור בין שתיית דאקירי בבר שממנו ניהל אל קפונה את רשת הברחות האלכוהול לארה"ב, טיולי סוסים בוינאלס הירוקה וצלילות בים הקאריבי. קל מאוד לשכוח שמדובר במדינה שבה השכר הממוצע הוא עשרות דולרים בודדים בחודש.
טרינידד, עיר שהוכרזה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסקו, היא אבן מושכת לתיירים. היא מציעה בתים נמוכים וצבעוניים, חוף ים קאריבי יפהפה, מוסיקה בכל שעות היממה, סלסה והרבה הרבה מוחיטו.
ועדיין, כמה דברים מבדילים את טרינידד מערי נופש אחרות בעולם. למשל, המוניות משנות ה-50, שבעליהן מתקנים עם פטיש ומברג. בנוסף, ליד המקום שבו יורדים התיירים מהאוטובוס בדרך חזרה מהים, נמצאות במקרה החנויות לקבלת הקצבה הממשלתית. וכך, ניתן לראות תיירים בבגדי חוף עליזים מתערבבים בתור של מקומיים מבוגרים, שסוחבים בקבוקים ריקים וסלים כדי לקבל את קצבת השמן והקמח שלהם.
מחכים לשינוי
פידל קסטרו, שתפס את השלטון בקובה ב-1959, הוא המנהיג הוותיק בעולם. העם הקובני רוחש כלפיו כבוד רב, כמהפכן שהפך את קובה ל"קובה ליברה". ואולם העם הקובני גם עייף מהדלות והעוני, ורואה את העמים שסביבו צועדים קדימה בעוד שהוא תקוע במקום.
הקובנים מחכים לשינוי שיבוא אחרי מותו של קסטרו. באופן רשמי, את המדינה כבר מנהל יורשו של קסטרו, אחיו הצעיר ראול קסטרו בן ה-76. ראול יודע שהעם עייף, ומדבר על רפורמות ושינוי. ואולם העם רוצה יותר מזה: הוא רוצה משכורת גבוהה יותר ורוצה להיפטר מהביורוקרטיה המסואבת והמושחתת.
בנוסף, 250 אלף פליטים קובנים צוברים עושר בדולרים במיאמי, מרחק נגיעה מהבית, ומחכים לרגע שבו יוכלו לחזור ולהשקיע את הכסף בכלכלה הקובנית. חברות אמריקאיות שנכסיהן בקובה הולאמו בשנות ה-60 מחכות לשעת הכושר לתבוע אותם בחזרה, וקובה, היום יותר מתמיד, מתכוננת לסיום האמברגו. "קובה שאחרי פידל קסטרו לא תהיה אותה קובה", אומרים בקובה ומחוצה לה. כי אחרי קסטרו הכלכלה, שהיתה מדוכאת כל כך הרבה זמן, תחפש את נקודת שיווי המשקל.
קובה מפגינה התאוששות בשנים האחרונות - עם קצב צמיחה של 10% בשנה - אך עדיין תקועה אי שם בשנות השמונים
אתי אפללו
30.11.2007 / 9:39