עד לאחרונה פרדסן מצליח היה זה שתירגם את אדמתו לנדל"ן - אבל משהו השתנה והפרדסנים התחילו לחשוב ביזנס

לאחר כמעט שלושה עשורים של הפסדים ועקירות נהנה ענף ההדר מתחייה מפתיעה. ברבע האחרון של המאה הקודמת, בעקבות הידרדרות הרווחיות בענף, נעקרו ויובשו מאות אלפי דונמים של פרדסים. מ-460 אלף דונם בשנות ה-70 הצטמצמו הפרדסים ללא יותר מ-160 אלף דונם ב-2001.



באותן שנים פרדסן מצליח היה מי שזכה להפוך את חלקותיו לנדל"ן. מצליחים פחות היו הפרדסנים שעקרו וייבשו את חלקותיהם, אך נאלצו להמתין שנים להפשרת הקרקעות. היו גם כאלה שהעדיפו לתת לפירות להירקב על העצים, מאחר שהוצאות הקטיף הגדילו עוד את הפסדיהם. אחרים מכרו את הפרי שעל העץ לקבלני קטיף תמורת פרוטות.



אלא שאז השתנו הרוחות. נתוני מועצת הפירות מראים שהיקף הנטיעות גדל מדי שנה, והוא כבר עולה בשיעור ניכר על העקירות. בשנתיים האחרונות כמעט שלא היו עקירות, ומאז נקודת השפל ב-2001 גדל השטח הנטוע ב-40 אלף דונם לכ-200 אלף דונם.



אז מה השתנה? בעיקר הגישה. "הפרדסן החדש הוא איש עסקים", אומר טל עמית, מנהל ענף פרי הדר במועצת הצמחים. "בשבילו פרדס הוא לא ענף ציוני לשימור, אלא עסק כלכלי שצריך לייצר כסף".



"כל מי שמיהר להספיד את הענף יגלה שב-2007 ניטעו בישראל 12 אלף דונם, ובעונת הקטיף הנוכחית יגיע היבול ל-633 אלף טונות ולפדיון של 900 מיליון שקל", מוסיף חי בנימיני, מזכיר ארגון מגדלי ההדרים. "אני צופה שבתוך כמה שנים יעלה היבול ל-800 אלף טונות, והפדיון יעבור את הרף של מיליארד שקל".



לא הולך אז עוקרים



מכלול סיבות הביאו להידרדרות. חלק מהפרדסנים מצביעים על הפרטת השיווק והיצוא, שהיו עד שנות ה-90 מונופול בידי מועצת ההדרים, כאחת הסיבות להידרדרות. "ההפרטה הביאה להשתלטות בעלי הון על החברות לשיווק פרי הדר, והצעד הראשון שלהן היה להגדיל את מרווחי השיווק", אומר עמית. "הם הורידו את התמורה לפרדסנים והעלו את המחיר לצרכן, וכך גרפו רווחים נאים על חשבון שני הצדדים". מצד שני הביאה ההפרטה להתייעלות הענף, לעקירת פרדסים זקנים וזנים לא רווחיים והחלפתם בזנים מבוקשים.



"ההפרטה הקפיצה את ההוצאות גם ביצוא", מוסיף עמית. "אם עד להפרטה ישב באנגליה משווק אחד (נציג מועצת ההדרים), הרי שמאז יושבים שם חמישה-שישה משווקים שמתחרים זה בזה ומורידים את המחירים לרשתות המקומיות. את מחיר ההנחות האלה משלמים הפרדסנים".



ואולם הסיבה העיקרית למשבר, לדברי עמית, קשורה למנטליות של הפרדסנים: "זו מנטליות של איכרים, שאומרת שפרדס סוחטים עד הסוף, שפרדס צריך לתת פרי 30 שנה, אפילו שאחרי 15 שנה הוא כבר לא רווחי. מנטליות שאומרת 'השנה היה ברד וחמסין אז הפסדנו, אבל בשנה הבאה יהיה טוב יותר'. המנטליות הזאת הנשימה באופן מלאכותי עשרות אלפי דונמים של פרדסים זקנים, שניתן להראות במטריצות סטטיסטיות שהם כבר לא רווחיים".



לדבריו השינוי הגדול התרחש כשמסה גדולה של פרדסים עברה מדור המייסדים לבנים ולנכדים: "זה דור של חקלאים שלמדו בפקולטות למינהל עסקים, דור שחושב ביזנס. פרדס בשבילם זה עסק שנועד לעשות כסף. אלה חבר'ה שנכנסים לפרדס עם מחשב ומטריצות ותחשיבים שקובעים להם מתי לעקור ומתי לנטוע, ובדומה לברוקרים בבורסה הם יודעים מתי לחתוך הפסדים.



"הם לא יגידו 'נתפלל שהשנה הבאה תהיה טובה יותר'. הם לא מתפללים לגשם או להגדלת מכסות המים, אלא לוקחים הלוואות כדי להשקיע ברישות הפרדס להשקיה במי קולחין ועוקרים בלי סנטימנטים את הזנים שלא מכניסים להם כסף. אם בעבר תוחלת החיים של פרדס היתה 30 שנה, כיום היא פחות מחצי. החזר הון הם רוצים לראות כבר אחרי שמונה שנים. לא הולך - אז עוקרים".



"פרדס זה לא חורשה, זה עסק"



"הכל מתחיל מזיהוי המגמות בשוק", אומר אריה שרייבר, פרדסן חבר קיבוץ נירים. "כשיש לך זנים שהשוק רוצה, ויש לך הידע והטכנולוגיה לגדל אותם ואתה לא מהסס לעשות את זה, אז אתה רואה רווחים. זה עובד בכל דבר וגם, מסתבר, בחקלאות. 40% מהפרדס שלנו הם זנים שמניבים תמורה יפה מאוד ביצוא. זני הקלמנטינה אור ומור משאירים לך 7,000 שקל לדונם אחרי הוצאות. בישראל יש כבר 17 אלף דונם מהזנים האלה, ועוד היד נטויה, אבל אנחנו כבר מתכוננים ליום שבו הם לא יהיו פופולריים ומפתחים זנים חדשים. המוטו שלי הוא לחדש, לחדש, לחדש.



"לפרדסים במרכז יש בעיה אמיתית. מישהו יורש פרדס בשרון שנטע הסבא שלו. הבן כבר לא מתעניין בו, והנכד מגלה שיש לו ליד הבית 30 דונם ולנסיה, שמוטי ואשכולית מימי מתושלח. הנכד מבין שהוא בחיים לא ירוויח מזה אגורה. לעקור לא כדאי לו, כי אז הוא ישלם מסים גדולים יותר, אבל להתחיל להיות פרדסן ולהתעסק בזנים חדשים - גם זה לא מעניין אותו. אז הוא לא עושה עם זה כלום ומשאיר שלד - עץ פה עץ שם. באזור נס ציונה וראשון לציון אפשר לראות הרבה שלדים כאלה.



"כשאתה עוקר, אתה מפסיד עונת יבול אחת. אתה מוריד את הפרי בסוף פברואר, מנסר את העצים ומרכיב את הזן החדש. אחרי שנה יש לך כבר פרי אחר. הפומלית נותנת 2,400 שקל לדונם. חתכנו אותה ונטענו במקומה קלמנטינות אור. שנה אחת לא היתה לנו הכנסה, אבל ההפסד לא היה גדול כל כך, כי היו פחות הוצאות. שנה לאחר מכן קיבלנו מטע של קלמנטינות אור שהכניסו 6,000 שקל לדונם".



ואולם את תחיית הענף יש לייחס לא רק לשינוי המנטלי של העוסקים בו ולהשקיה במים מושבים (מי קולחין שעברו טיהור), אלא גם לחידושים שמציע הפרדס הישראלי לשוק האירופי והאסייתי. "בשנים האחרונות פיתחנו מוצרים שאין לאף מתחרה. הקונצפט שלנו הוא לצאת מדי כמה שנים עם מוצר חדש", מספר עמית. "ההצלחה הגדולה ביותר שלנו בתחום הזה היא זני הקלמנטינות אור ומור. את האור קוטפים בישראל מאמצע ינואר עד סוף אפריל, והפרי שלנו מגיע לרשתות השיווק באירופה בשעה שהמתחרה הגדולה שלו, הקלמנטינה הספרדית, כבר יורדת מהמדפים.



"יש לנו כמה פיתוחים חדשים בקנה בתחום האשכולית. כיום יש ירידה בביקושים לאשכולית בשוק העולמי, ומי שמתכוון לשרוד עם המוצר הזה בשוק חייב להציע מוצרים חדשים. הכיוון שלנו הוא לפתח זן של אשכולית מתוקה. הסקרים שלנו מראים שהצרכנים הצעירים באירופה יעדיפו אותה על האשכולית הלבנה והחמצמצה".



ריח פרדסים במישור החוף



גורם נוסף להתעוררותו המחודשת של הענף הוא השימוש במי קולחין, שכובשים נתחים גדלים והולכים ממי ההשקיה. "כיום 70% מהענף מושקים במי קולחין שמחירם 70 אגורות למ"ק, לעומת 1.5 שקלים למ"ק למים שפירים", מסביר עמית. "מי הקולחין הביאו למהפך גדול בכדאיות הענף. נכון שאזור המרכז הוא הנהנה העיקרי מהמים האלה, אבל אני משוכנע שהמים יגיעו בעתיד הלא רחוק לכל הפרדסים. השקיה במי קולחין יוצרת חיסכון של 100 דולר לדונם לעומת השקיה במים שפירים".



האם משמעות הדבר היא שהפרדסים יחזרו לאזור המרכז ולמישור החוף?



עמית: "יש כבר חזרה למרכז. אמנם בקצב אטי, כי חסרות משתלות, אבל ברגע שנתגבר על המכשול הזה גם ריח הפרדסים המשכר יחזור למישור החוף".



יש שטחים פנויים במרכז שבהם פרדס יכול להתחרות בנדל"ן?



"יש. מסיבות תכנוניות אי אפשר לבנות נדל"ן בכל מישור החוף. את החלקות הפנויות אנחנו ממלאים בזנים חדשים שמתחרים בכל גידול חקלאי אחר. מגבלות של נטיעה יש דווקא בנגב, כי אין שם מספיק מים מושבים".



אף כי המים הזולים זמינים בעיקר לפרדסני המרכז, מקומם של חקלאי הפריפריה לא נפקד מהחגיגה. "יש לנו בעיה", מודה רוני רזון, פרדסן מדרום רמת הגולן. "מחיר המים הוא בסביבות 1-1.5 שקל למ"ק. אבל אפשר להרוויח גם במחירי מים כאלה".



תמליץ לחבריך להמשיך לנטוע?



"הענף נמצא כיום בשיא מסוים, אבל צריך להיזהר מאופוריה. כיום היורו בשיא, ואנחנו מייצאים את מרבית הפרי לאירופה. יש גם התעוררות במזרח אירופה ויש התמקצעות יפה של המגדלים שנשארו בענף ולא רצו לעקור".



הגידול בשטחי הנטיעות יתבטא בעתיד בגידול מרשים של היבול. במועצת ההדרים מצפים שיבולי הענף, שהגיעו בעונה שעברה ל-600 אלף טון, יגדלו ל-800 אלף טון עד 2010. פרדסן שהחליף את הזנים ומשקה בקולחין עשוי להגיע לרווח תפעולי של 7,000 שקל לדונם - רווחיות שרק ענף התמרים, הידוע ברווחיותו הגבוהה, משתווה לו.



געגועים לעובדים חסרי זכויות



אחד המכשולים בפני חזרתו של הענף לממדיו הקודמים הוא המחסור בעובדים לקטיף. עד האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה-80, לא היתה כל מגבלה של עובדים. אלפי פלשתינאים הגיעו מדי יום לפרדסים בישראל ועשו את העבודה הקשה במיומנות. "פרדסנים רבים בישראל מתגעגעים לימים שבהם הפלשתינאים היו נעלמים בבוקר בין העצים, עובדים עד לשעות הערב ואז חוזרים למחנות הפליטים בעזה ובשכם", אומר בנימיני. "אף אחד לא שאל שאלות מיותרות, כמו כמה משלמים להם.



"בעקבות המחסומים והסגרים התמעטו העובדים מהשטחים והגיעו התאילנדים, שצריך לדאוג להם ללינה ולשלם להם שכר מינימום. פקחי התמ"ת מקשים על הפרדסנים בביקורי פתע, בודקים אם גובה השולחן במגורי העובדים הוא על פי התקן וקונסים את האחראים באלפי שקלים. חמור מזה: קשה מאוד לקבל מספיק תאילנדים כדי לאפשר קטיף מסודר.



"יש פלשתינאים שקמים בשתיים בלילה כדי להגיע מותשים בתשע בבוקר לפרדס, וחייבים לעזוב את העבודה בשעה מוקדמת מאוד כדי להגיע לכפר, לפני שהמג"בניקים יעצרו אותם בגין שהייה בלתי חוקית".



בנימיני מזהיר כי המחסור בעובדים יחמיר עקב נטיעת אלפי דונמים של פרדסים. בעיה נוסף שממררת את חיי הפרדסנים והיצואנים היא העיכובים בנמלי אשדוד וחיפה והגעת הפרי באיחור לשוקי היצוא, תוך הפרת חוזים עם הקניינים באירופה. בנוסף, קיים מחסור חמור בבתי אריזה משוכללים ומודרניים.



השוק העולמי צמא להדרים



האקלים העולמי המשתנה עשוי לשחק לידיהם של מגדלי ההדרים הישראלים. פלורידה, יצרנית האשכוליות האדומות הגדולה בעולם, סובלת בשנים האחרונות ממכת הוריקנים ומחלות הבאות בעקבותיהם. את קליפורניה, יצרנית פרי ההדר הגדולה בעולם, פוקדים שוב ושוב קרה ושיטפונות. ב-2006 הושמדו בקליפורניה פירות בשווי מיליארד דולר, עקב קרה פתאומית.



במקביל, שווקים חדשים צומחים במהירות, והם צמאים להדרים. שוק ענק לפרי הדר צומח ברוסיה, אוקראינה ובלרוס, במדינות הבלטיות ובמדינות מזרח אירופה. שווקים אלה מקימים רשתות שיווק מודרניות ויכולים לרכוש את הפרי הישראלי האיכותי והיקר יותר.



באופק ניצב גם השוק הסיני, שוק אינסופי בעבור ענף ההדרים הישראלי. כמו כן נהנית ישראל מיתרון שיווקי גדול בדמות המותג המוכר ביותר באירופה, JAFFA, המזוהה עם הפרי הישראלי ורשום ב-20 מדינות בעולם.



זה כוח אדם זול זה?



ענף ההדרים מתחדש, אך אין לזלזל באיומים המרחפים עליו מבית ומחוץ. האיום הפנימי הוא המחסור הכרוני בכוח אדם לקטיף - תאילנדים ופלשתינאים מהשטחים. התאילנדים, למרבה הפלא, הם כוח אדם יקר בהשוואה לכוח האדם אצל המתחרים. במצרים, מרוקו וטורקיה, המתחרות העיקריות של ישראל בשוקי אירופה, משלמים לעובד קטיף 4-6 דולר ליום. עובד תאילנדי עולה לפרדסן הישראלי 35 דולר ליום.



בנוסף למסים ולהיטלים נדרש המעביד להשקיע בהלנת העובדים וברכישת ציוד עבורם. זו אחת הסיבות לירידה התלולה בהעסקת תאילנדים: בעוד שב-2001 הועסקו בענף 1,000 עובדים, ב-2007 ירד מספרם ל-260. העסקת פלשתינאים, הזולה יותר למעסיק, סובלת מאי יציבות. הסגרים התכופים והמחסומים האין-סופיים מקשים מאוד על ניהול קטיף מסודר ומתוכנן.



האיום החיצוני העיקרי כבר אינו תחרות מצד הספרדים, אלא דווקא מצד הטורקים, המצרים והמרוקאים, שהוצאות הייצור שלהם נמוכות לאין ערוך משל הישראלים. בינתיים מעדיפים האירופאים את הפרי הישראלי למרות מחירו, בשל איכותו וחדשנותו. אבל המתחרים משתפרים. בענף ההדרים מזהירים כי מצרים שיפרה מאוד את איכות המוצר והשירות, והיקף היצוא שלה לאירופה גדל במהירות. ב-2006, למשל, ייצאה מצרים לאירופה 630 אלף טונות תפוזים, לעומת 35 אלף טון שייצאה ישראל.