סטיב אדלר: "כמו שיש אנשים שסחורים בזונות, יש חברות כוח אדם שמנצלות עובדים"

מאת חיים ביאור ונורית רוט



בתחילת שנות ה-60 כשהיה סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סטודנט לתואר ראשון למשפטים באוניברסיטת קולומביה, הפנה אותו המרצה לעבוד כפקיד בנק של איגוד עובדי התעשייה הזעירה במדינת ניו יורק. שנים אחדות לאחר מכן, כשהיה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת קורנל, הוא השתלב בסיוע דיקן הפקולטה למשפט עבודה כעוזר המשפטי של איגוד עובדי ענף הביגוד האמריקאי. "העבודה באיגודים המקצועיים קירבה אותי לנושאים שהטרידו את העובדים ובעיקר לתחום הפעילות של האיגודים המקצועיים בארה"ב - שהיו באותם זמנים חזקים יותר מכפי שהם כיום", סיפר באחרונה לידיד. "העובדה שהגעתי ממשפחה שבה השתכרו שכר לא גבוה, סייעה לי להבין את הבעייתיות בנושאי עובדים ומעבידים", הוסיף.



אולי בגלל כל אלה לא מפתיע כי אדלר אמר: "יש אנשים הסוחרים בנשים למטרות זנות ויש חברות כוח אדם המנצלות את העובדים. אלה ואלה אינם נלהבים מקיומו של בית הדין לעבודה". המשפט הזה, ששירבב לפתע אדלר בכנס בקריה האקדמית אונו לפני ארבע שנים, העיר את הקהל שנכח עד אז בהרצאה נינוחה. ההשוואה שערך אדלר, בהכללה, בין חברות כוח אדם לסרסורים היתה שיאו של מתח מתמשך בינו למעסיקים, שהאשימו אותו בקבלת פסקי דין נגדם לטובת העובדים.



ההשוואה ההיא גררה תגובות חריפות. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, בעצמו בעלים של חברת כוח אדם גדולה, לא הסתפק בכך שכינה את דבריו של אדלר "דברי הבל" ו"התנהגות שיש בה משוא פנים", אלא יזם, יחד עם ידידו, שר המשפטים לשעבר, יוסף לפיד, הקמת ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, שדנה באפשרות לבטל את מעמדם העצמאי של בתי הדין הדין לעבודה ולמזגם בתוך בתי המשפט המחוזיים.



בסופו של דבר הוועדה לא קיבלה החלטה. אולי מפני שאדלר עצמו נקט בצעד היאה לפוליטיקאי מתוחכם: הוא צירף את לין כנציג המעבידים (לצד נציג העובדים) בבית הדין הארצי. וראה זה פלא: המערכה של לין וחברות כוח האדם נגד אדלר נעלמה כלא היתה, ואמונם של מרבית המעסיקים בבית הדין לעבודה חזר.



לין אומר כי היתה לו ביקורת חריפה על האקטיוויזם השיפוטי הקיצוני, לטענתו, שגילה אדלר. "הבעיה שלי עם אדלר לא היתה שהוא איפשר את התפרצותן של שביתות", הוא מדגיש, "אלא בכך שהשופט הרחיק לכת ביצירת זכויות חדשות של עובדים, בניגוד להתפתחות של משפט העבודה", הוא אומר.



לדבריו, "אדלר יחד עם עמיתתו אלישבע ברק (רעייתו של אהרן ברק שפרשה לגמלאות) החלו עם המנטרה שלפיה לעובד זכות קניינית במקום העבודה. והרי בשום מקום במשפט העבודה לא קיים דבר כזה. עובד רשאי לשבות נגד המעסיק ולשתק קווי יצור, אך הוא אינו יכול ליהנות מזכות קניינית ולפגוע בנכסי החברה".



מגן על עובדי קבלן וניקיון



אדלר, 66, שבימים אלה מלאו עשר שנים למינויו כנשיא בית הדין הארצי לעבודה, ומתכנן ראבע שנים נוספות בתפקיד, למד מאז להיזהר יותר בדבריו. עם זאת, דעתו על תנאי ההעסקה של עובדי החברות הקבלניות לכוח אדם לא השתנתה מאז הדברים הבוטים שהשמיע. "אנו מגלים חולשה בכל הקשור להגנה על עובדים בלתי מקצועיים - עובדי ניקיון, שומרים ואחרים - המועסקים באמצעות חברות כוח אדם וקבלני שירותים", הוא אומר בכל פורום אפשרי. "יש בחברות אלה תופעות של ניצול, אי תשלום שכר והלנת שכר העובדים".



בהגנה על עובדים זרים אדלר רואה דווקא שיפור. "באחד המקרים שבהם התברר שקבלן מעסיק עובדים זרים שלא כחוק, למשל משכן אותם בתנאים מחפירים או מעכב את תשלום שכרם, הטלנו על אותו קבלן קנס של מיליון שקל", סיפר באחרונה. "לא פלא שהמעסיקים לוחצים על הכנסת כדי שתחליט להקטין את הקנסות המוטלים על אלה המעסיקים עובדים זרים בתנאים לא אנושיים".



בצד העובדים החלשים "הקלאסיים", אדלר מודאג משחיקת מעמדם של עובדי הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות ואתרי האקטואליה באינטרנט. למקורביו אמר בעניין זה: "אני מצטער על הפסיקה בעניין זכות ההתארגנות של עובדי התקשורת, שלא סיפקה הגנה נאותה לעובדים אלה". כוונתו היתה לכך שלפני 15 שנה קבע בית הדין שהמדיה רשאית להעסיק עובדים בחוזים אישיים כמיטב הבנתה ולא רק במסגרת הסכמים קיבוציים. "התוצאה היתה קשה ואני רואה בכך כישלון אישי. מאז ועד היום השכר באמצעי התקשורת הוא נמוך, תנאי העבודה הם בדרך כלל רעים ואני לא יודע לכמה מהעיתונאים והעובדים האחרים יש זכויות פנסיה", הסביר לאותם מקורבים. "באמצעי התקשורת העובדים מוחלפים בקצב מהיר ומאלה שנשארים - כל אחד חרד לעצמו וחבל".



אדלר גם מכה על חטא בנוגע לכישלון בית הדין הארצי למנוע את מימוש תוכניתן של חברות האוטובוסים מטרודן והורן את ליבוביץ, חברת חיפה כימיקלים וחברת מפעלי תחנות לגדוע את ההתארגנות של עובדיהן במסגרת ההסתדרות. בעקבות תביעות שהגישו העובדים בחברות אלה נגד מעסיקיהם, בית הדין הארצי לעבודה פסק מפורשות שלעובדים הזכות להתארגן, כלומר להקים ועד מתוכם וליהנות מהגנת ההסתדרות וכי המעסיק אינו רשאי להפריע להם בכך.



בית הדין גם פסק כי אסור למעסיק, או לאדם מטעמו, לפטר עובדים ששבתו לאחר שההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה כחוק. ולא פחות מכך, בפרשת חיפה כימיקלים קבע בית הדין כי המעסיק אינו יכול להקים ועד מטעמו שיהיה חלופה לוועד העובדים האמיתי. "אלא שהפסיקות שלנו, ככל שהיו משמעותיות, לא השיגו את מטרתן", מודה אדלר בפני מכריו. "המעסיקים הללו וגם אחרים, הצליחו בכל זאת למנוע את ההתארגנות של העובדים, שרבים מהם פוטרו. הם דרסו, ממש כך, את העובדים. זה לא שונה מהדרך שבה המעבידים באמריקה שברו את ארגוני העובדים".



דברים אלה שהשמיע אדלר, יליד ארה"ב, על חשיבות ההתארגנות של העובדים כאמצעי לשמור על מעמדם מול המעסיק, מזכירים התבטאויות שמשמיעים ראשי ההסתדרות והוועדים. מה שיוצר אולי את קווי דימיון בינו לאנשי ההסתדרות והוועדים הוא הירידה שלו לשטח, יחד עם שאר שופטי בית הדין לעבודה.



בחודש שעבר ביקרו השופטים במפעל אסם בשדרות. הם נפגשו עם הבעלים דן פרופר, עם מנכ"ל המפעל ועם נציגי העובדים וההסתדרות, למדו על יחסי העבודה במקום וסעדו בחדר האוכל של המפעל. באותו ביקור אמר אדלר לפרופר: "אתם דוגמה לכך שאפשר לנהל מפעל ולהרוויח - וגם לנהל יחסים עם ארגון העובדים". מאוחר יותר הודה אדלר בפני חבריו השופטים כי הוא חולם על עולם יותר מאוגד מזה שישנו היום. "אם יש תקווה - אז זו התקווה, אולי לא להיי-טק אבל לשאר המגזר הפרטי".



לא מבקר בחברות היי-טק



הביקורים מתקיימים רק במפעלים שעובדיהם מועסקים במסגרת הסכם קיבוצי ולא בכאלה שהנהיגו חוזים אישיים. בהתאם לדוקטרינה זו, שאדלר מאוד דבק בה, אין סיכוי שהמשלחת תבקר במפעל היי-טק, למשל. "למה שלא תבקר בקומברס ותלמד מקרוב על הדרך המשפילה שבה פוטרו שם עובדים לאחר התפוצצות הבועה?", נשאלו באחרונה אדלר ושופטת בית הדין הארצי, נילי ארד. השניים השיבו כי אין טעם לבקר בקומברס או בחברת היי-טק אחרת, מכיוון שברור להם כי בחברות אלה, שאינן מתירות הקמת נציגות עובדים, אנשי ההנהלה ישתלטו על הביקור ולא יאפשרו לשופטים להתרשם באופן אמיתי מתנאי העבודה במקום.



יש גורמים משפטיים המותחים ביקורת על הגימיק של היציאה המאורגנת לשטח, אך אדלר רואה בכך חשיבות. לשיטתו, שופטים בכלל, ובמיוחד שופטים בבתי הדין לעבודה, אינם אמורים להיות סגורים במגדל השן השיפוטי ולהתנתק מהסביבה ממנה באים האנשים המתדיינים באולמותיהם.



על גישתו החברתית של אדלר, תעיד העובדה שהוא מבקר את התופעה של הפרטת חברות. באחת האתנחתות במסגרת קורס על משפט עבודה שהוא מעביר באוניברסיטה העברית, אדלר אמר כי "אמנם אין לנו ברירה, אלא להיות משק תחרותי, אך אני מעדיף במקרה זה את הדוגמא הגרמנית על פני זו האמריקאית. יש לשמור בכל מקרה על קיומם של העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. רק עובדים המקבלים את הגנת הוועד יעברו בשלום תהליך של הפרטה. חוץ מזה, מה משמעות ההפרטה אצלנו? משרד ממשלתי הופך לחברה ממשלתית ובא איש עסקים, קונה אותה ואת הרווח הוא מוציא על דיווידנדים לבכירים".



ישראל, על פי אדלר, היא מדינה מתקדמת מבחינת חוקי העבודה, הודות לפעלתנותם של חברי הכנסת, בתי הדין לעבודה, ההסתדרות וגם אגפי משאבי האנוש במפעלים רבים. הבעיה היא, לדבריו, בהיעדר אכיפה של החוקים בשטח. "אני רואה שיותר מדי מעסיקים מזלזלים בחקיקה האוסרת אפלייה מכל טעם שהוא", הוא אמר לחבריו השופטים. "מבוגרים אינם מתקבלים לעבודה וכך גם בני מיעוטים ובמקרים מסויימים גם נשים". לדבריו, במיוחד לא נאכף החוק המחייב קליטה בעבודה של אנשים בעלי מוגבלויות. "קיימת דיעה קדומה אודות אנשים אלה. מעסיקים אינם מוכנים לקלוט אותם, גם לא בתפקידים התואמים את כישוריהם. התוצאה היא שאנשים אלה נשארים מחוץ למעגל העבודה, נשארים בבית ואינם יכולים להשתקם".



לא פעם אנשים שמעו את אדלר אומר משפט כמו "הייתי מצפה ליותר תביעות של עובדים, המצב לא יכול להיות כזה טוב שיש כל כך מעט תביעות". הדברים גם נכונים לדעתו לעניין החוק למניעת הטרדה מינית. גישת אדלר היא שתוצאות החוק אינן מוגזמות. בסביבתו הקרובה נשמע אומר כי "זה אף פעם לא מוגזם. כשנגיע למצב שהחוק כל כך חזק, אז אפשר יהיה להרפות את הרסן אבל עוד לא הגענו לשם". לחבריו השופטים אמר כי הוא מרוצה מההשפעה הגדולה של החוק בקביעת נורמות במקומות עבודה.



בארה"ב אין בי"ד לעבודה



בצד האכזבות הללו, אדלר יכול להתנחם בכך שמעמדו של בית הדין לעבודה בישראל הוא מהחזקים ביותר בעולם המערבי. גם סמכויותיו של בית הדין בישראל רחבות: החל מתביעות בודדות של עובד או מעסיק בודד, דרך תביעות בסכסוכים קיבוציים ועד לטיפול בתביעות כלפי מערכת הבריאות (כגון השתתפות קופות החולים במימון תרופות מצילות חיים וניתוחים בחו"ל). בארה"ב אין כלל בתי דין לעבודה.



במערכת בתי הדין לעבודה בישראל יש כיום כ-40 אלף תיקים בשלבים שונים. ממוצע ההמתנה לפסק דין הוא עשרה חודשים. אם זה היה תלוי בו, נשמע אדלר אומר, הוא היה מגייס לפחות עוד חמישה שופטים למערכת ומעניק יותר תקציב להפניית תיקים לגישור.



את מעמדו הייחודי קנה לעצמו בית הדין הודות לפסיקות עקרוניות, כגון פסק דין צ'ק פוינט, שקבע כי זכותו של עובד לעבור לעבוד בחברה מתחרה, אלא אם הוא מחזיק בסודות רגישים במיוחד של החברה הנעזבת. יותר מכך: הודות למעורבותם הפעילה של שופטי בית הדין, בראש וראשונה אדלר עצמו, בפתרון משברים קשים ביחסי העבודה. זה יכול להיות בעקבות איום שביתה של ההסתדרות בגלל הלנת שכרם של עובדי הרשויות המקומיות או על רקע סכסוך שכר במגזר הציבורי, כמו גם בעקבות המשבר האחרון במערכת החינוך.



אדלר מאמין גדול ביישוב מחלוקות סביב שולחן המשא ומתן, לא פחות ולעתים אף יותר, מאשר באולם הדיונים. "הוא מסוגל להושיב את נציגי הצדדים בחדר לא גדול בבית הדין, להעלות רעיונות לפתרון המחלוקות ולא להרפות עד שייצא עשן לבן אחרי שעות רבות. הוא סבלני, נוהג דרך ארץ ומעולם לא יגלה סימני עייפות. הוא נהנה מתפקידו הנוסף כמגשר ומקפיד לשתף בגישור שופטים אחרים", אומר עו"ד בני כהן, הבעלים של אחד המשרדים הגדולים לייצוג עובדים.



"בעבר הסתייענו במוסד לבוררות מוסכמת בשירותים הציבוריים כי גוף זה היה כתובת מרכזית לבירור סכסוכי עבודה", אומר כהן. "היום מי שמגשר באמת בסכסוכים, לפחות בקריטיים שביניהם, הוא השופט אדלר ועמיתיו לבית הדין". הוא מספר שכשאדלר החליט לזמן אליו את שר האוצר ואת יו"ר ההסתדרות בשיאו של אחד מסכסוכי העבודה הקשים במדינה, הוא דאג שבפתח הפגישה השניים ילחצו יד זה לזה ויחייכו למצלמות של התקשורת. בכך הוא הפשיר מעט את האווירה הטעונה ביניהם.



"אדלר הפך את בית הדין לעבודה מגוף העוסק בהכרעה שיפוטית לגוף מעורב גם בתהליכי המשא ומתן בין ארגוני עובדים למעסיקים ובתוצאותיו", מדגיש כהן. "הוא העלה את האקטיוויזם השיפוטי שגילה נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, לדרגת אקטיוויזם משופר".



כהן מסויג מגישתו של אדלר. "המעורבות במשא ומתן המתנהל בין ארגון עובדים לבין המעסיק, פוגעת בדינימיקה של המשא ומתן", הוא טוען. "לדוגמה, הדיונים בין ארגון המורים למשרדי האוצר והחינוך. הצדדים יודעים כי כל פעם שהשיחות ייתקעו, הם יוכלו לפנות לאבא אדלר. מסיבה זו הם לא מיהרו לשחרר חבל. שהרי אם אדלר יתווך, למה לחתוך בשלב המשא ומתן?".



"בכל סכסוך גדול במשק הוא נכנס לתוך הביצה בלי לפחד, תוך שהוא מנסה לאחוז את השור בקרניו", מספר עו"ד נחום פינברג, בעל המשרד הגדול ביותר לייצוג מעסיקים. "אדלר אינו מהסס לזמן לבית הדין רגולטורים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, נשיאי התעשיינים ואם צריך - גם שרי אוצר ופנים. פרקליטות המדינה לא אהבה את ההתנהלות של אדלר ובמיוחד את ההתכנסויות בלשכתו. היא חשבה שהוא חורג מתפקידו".



"אני זוכר את אדלר עוד בהיותו שופט בביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב, מקדיש זמן רב ממרצו לתיווך בין הצדדים הניצים", מספר כהן. "פעם אחר פעם הוא נהג לדחות את ההכרעה השיפוטית והוא הפעיל אותה רק כשהצדדים הגיעו לדרך ללא מוצא".



צו מניעה כמוצא אחרון



העובדה שאדלר רואה בגישור כלי מרכזי בתפקודו של בית הדין לעבודה, מסבירה את העובדה שהוא מתרחק ככל יכולתו משימוש בצווי מניעה נגד עובדים המכריזים שביתה. להוציא צווי מניעה נגד עובדים הנוקטים שביתה. במהלך השביתה הנוכחית של המורים העל יסודיים, אדלר לא דן בבקשת מרכז השלטון המקומי להוציא צווי מניעה נגד המורים השובתים, והעדיף לתת לצדדים להמשיך בהידברות ביניהם ולשמור בידו את האופציה להתערב בעצמו במשבר. רק לאחר 45 ימי שביתה, כשהתברר לו שהשיחות בין הממונה על השכר באוצר, אלי כהן, לבין יו"ר ארגון המורים רן ארז תקועות והיריבות בין השניים נהפכה לאישית, הוא הוציא צו מניעה "רך", שלפיו המורים יחדשו את הלימודים אחרי חנוכה ובמהלך החג הצדדים ינסו לפתור את המשבר.



עו"ד חיים ברנזון, המייצג עובדים ומעסיקים, מצביע על כך שאדלר עבר שינוי ביחסו לשביתות. "בשנים הראשונות לכהונתו, המעסיקים נקלעו לתחושה של חוסר אונים", הוא מעיד. "הם ראו כיצד בית הדין מצהיר על כוונתו לחזק את ארגוני העובדים שנחלשו בישראל, הכיר בזכות השביתה ונהג בסלחנות כלפי עובדים ששבתו תוך גרימת נזק רב, כמו למשל במקרה עובדי התברואה בעיריית תל אביב לפני כמה שנים. הם שבתו למרות צו מניעה שהוציא נגדם בית הדין אך אדלר, כנשיא בית הדין הארצי, לא הוציא צווי מניעה ואיפשר את המשך השביתה.



כיום גישתו של בית הדין הארצי בראשות אדלר מאוזנת יותר ומתחשבת בנזקים הנגרמים לציבור עקב השביתה", אומר ברנזון. לדבריו, שינוי הגישה שיקם את אמון המעסיקים בבית הדין.



מיסטר אדלר או ד"ר אדלר



במאי 2001 חשף "הארץ" פרשה שהעיבה על דמותו של השופט אדלר. לפי הפרסום, הוא החל לחתום על פסקי דין בתואר דוקטור, אף שאין לו תואר כזה ובידיו תואר שני בלבד במשפטים שאותו עשה בארה"ב. אדלר הסביר אז כי זה "חצי אמת". הוא הסביר את הוספת התואר לשמו בכך שהוא מחזיק בתואר JD-Juris Doctor, תואר שמקבל כל בוגר בית ספר למשפטים בארה"ב בתואר שני.



מקורביו מסנגרים וטוענים כי "בארה"ב וגם באירופה, התואר שהוא מחזיק בו מאפשר להגדיר את עצמו כדוקטור, אך לשכת עורכי הדין בישראל החליטה שאינו יכול להשתמש בתואר. באחת ההזדמנויות הבהיר לאותם מקורבים כי "כשהחלטתה נודעה לי, הפסקתי להגדיר את עצמי כדוקטור. אנשים שלא כל כך אוהבים אותי ניפחו את העניין לצורכיהם".



לגרסת המקורבים, מעולם לא העירו לאדלר על השימוש בתואר דוקטור ואף היו מקרים שקראו לו פרופסור, מפני שהוא מלמד באוניברסיטה. "יש להבין ש-JD הוא תואר גבוה יותר מתואר שני בישראל" - כך הוא נוהג להסביר את העניין. "הכל נובע מכך ששיטת הדירוג האקדמי בישראל שונה מזו שבארה"ב".



אדלר למקורביו: "מהקליינטים המשרדים לוקחים לפי שעה, אז למה שלא ישלמו שעות נוספות לעורכי הדין השכירים?"



לפני כחודשיים קבע בית הדין הארצי לעבודה, בראשותו של הנשיא סטיב אדלר, כי יש לשלם שכר בגין שעות נוספות לעורך דין שתפקידו אינו כרוך ביחסי אמון מיוחדים. הקביעה הזו ניתנה במסגרת ערעורו של עו"ד עמוס אגרון על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה שחייב אותו לשלם שעות נוספות לעורכת דין ממשרדו. אגרון טען בערעור כי הקביעות בפסק הדין מרוקנות מתוכן את תפקיד עורך הדין וכי השכר שקיבלה עורכת הדין מבטא את הערך של עבודת עורך דין מתחיל.



אדלר לא אהב את הטענות הללו. הוא קבע כי עורך דין ותיק לא "עושה טובה" כשהוא מסכים להעסיק עורך דין מתחיל, שתרומתו למשרד מזערית. ללא קשר ליתרונות או חסרונות של עורכי דין מתחילים, הוסיף אדלר בהחלטתו, חייבים עורכי הדין הוותיקים לכבד את עמיתיהם ואת מקצוע עריכת הדין ולפעול בהתאם לחוקי המגן לעניין תנאי העסקתם ותשלום שכרם. אדלר הוסיף כי בנסיבות המקרה אין ממש בטענה כי תפקידה של עורכת הדין דרש מידה מיוחדת של אמון אישי. בקביעתו זו התבסס בית הדין, בין היתר, על העובדה ששכרה בתחילת עבודתה היה נמוך מהממוצע במשק - 6,000 שקל בלבד.



בתגובה לפסק הדין, תקף בא כוחו של אגרון עו"ד יוסי ארנון, את בית הדין וטען כי הוא עשה עבודה רשלנית. לטענתו, זו טעות להתרכז בשכר הנמוך ששולם לעורכת הדין. המחיר שמשולם לעורכי הדין הוא מחיר השוק, לדבריו. ארנון אף הוסיף בתגובתו ביקורת אישית שלפיה השופטים אדלר ונילי ארד, שהיתה שותפה לפסק הדין, לא היו מעולם עורכי דין ואף אחד מהם לא ניהל משרד עורכי דין. מקורבים לאדלר סיפרו באחרונה כי אדלר התרעם על דברי הביקורת הללו. הוא דווקא היה עורך דין פרטי במשך חמש שנים, וגם השופטת ארד היתה עורכת דין פרטית במשך עשר שנים. "עורכי הדין הוותיקים יכולים לצעוק, אבל הם יצטרכו לדאוג לשכר של הצעירים. הטענה של מעסיקים שזה לא פרקטי לשלם עבור שעות נוספות היא שטויות. הם לוקחים מהקליינטים שלהם לפי שעה אז למה שהם לא ישלמו לעורכי הדין הצעירים על השעות הנוספות שהם עובדים? חלק מהמעבידים מנסים להתחמק אבל בסוף אחרי שיהיו תביעות נוספות ופסקי דין נוספים הם יבינו שזה המצב", אמר אדלר לחבריו השופטים.



נותר במיעוט בהגנה על שכר הנשים



אדלר, שבאמירותיו ובפסיקותיו ניכר כי הוא לוחם שוויון למען החלשים, מגן גם על זכויות הנשים. רק לפני כשבועיים נותר אדלר בעמדת מיעוט בפסק דין שבו קבע בית הדין לעבודה (בעניין הום סנטר נגד אורית גורן) בדעת רוב של השופטים ורדה וירט ליבנה ושמואל צור כי לא כל שוני בשכר נחשב אוטומטית לאפליה לפי חוק שוויון הזדמנויות.



אדלר לעומת זאת גרס אחרת. "לדידי, קביעה בדבר הפרת זכות לתשלום שכר שווה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד מצמיחה בהכרח ובאופן אוטומטי, זכות מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה", קבע. אדלר גרס, בניגוד לדעתה של השופטת ורדה וירט-ליבנה, כי "חופש ההתקשרות אינו טעם מספיק לתשלום שכר פחות לאישה העובדת... יש להעניק את הבכורה לזכותה של העובדת לתשלום שכר שווה". אדלר הביע דעתו כי הענקת הזדמנות שווה לקבלת שכר שווה בעד עבודה שוות ערך היא אחת מאבני היסוד שבהבטחת מעמדה של העובדת.



עוד קבע אדלר כי "היותו של מקום עבודה בלתי מאורגן, אינו מתיר למעסיק לשקול את מינה של העובדת לצורך קביעת שכרה".



את עמדתו הוא נימק בכך ש"לא מן הנמנע שמועמדת לעבודה תבקש לעצמה שכר נמוך מזה שידרוש גבר. ואולם מעסיק אינו רשאי לנצל את חולשתה או חוסר ידיעתה של העובדת באשר לרמת השכר המקובלת במקום העבודה... כשל השוק של תגמול עובדים לפי הקבוצה אליה הם משתייכים מלידה, מחליש עוד יותר את כוח המיקוח של הקבוצות החלשות ומקבע את אפלייתן".



יצויין כי לדעתו של אדלר בדבר העדפת עיקרון השוויון על פני חופש ההתקשרות הצטרף השופט שמואל צור. לדעת צור, "קביעת שכר שונה לעבודה זהה בהתבסס על עקרון "חופש ההתקשרות" ולו גם בהיקף מוגבל אינה עניינית. שונות שכזו בשכר אינה אלא ביטוי לשרירות בקביעת תנאי השכר ולאפליה בלתי מוצדקת".