להיכנס למרכז רבין זו משימה פשוטה מאוד. לחיצה קלה על כפתור האינטרקום בכניסה, ואתם בפנים. הבעיה היא להגיע לאינטרקום. טיול רגלי נחמד בתל אביב לא יוביל אתכם למשכן רבין, מרכז רבין לחקר ישראל בשמו הרשמי. מיקומו של האתר מדגים את הפער בין האיש למיתוס, ומיתוסים הרי מתנשאים להם מעלה, שומרים על קשר קלוש למציאות. כדי לראות את המבנה צריך לנסוע במכונית בשדרות ברוקח או בדרך איילון - אבל לא משם תוכלו להיכנס אליו.
הכניסה למרכז רבין היא מאחור, מרחוב לבנון ברמת אביב, מדרך צדדית שבמבט ראשון נראית מובילה לבסיס צבאי. הדרך החבויה הזו תוביל אתכם לאינטרקום. חזית המבנה שמקבלת את פני הבאים גורמת להרגיש כאילו הגענו לירושלים - האבן הירושלמית הלבנה ועצי הזית נראים לא קשורים לתל אביב. במחשבה שנייה, המבנה כולו לא קשור לעיר.
כל כך הרבה מאמץ מוקרן מהאדריכלות של מרכז רבין, שתיכנן האדריכל משה ספדיה. מאמץ שתל אביב לא נהנית ממנו, מכיוון שהבניין מנותק ממנה. אולי ספדיה ניסה לתקן את מחדל אבטחתו של רבין בהקמת המבנה המוגן והמבודד.
חוסר הנגישות של המבנה מודגש באדריכלות שלו ובסמלים שבהם היא משתמשת. המשכן מתנשא אל על, מעל לכביש, מעלינו, יושב על קיר עצום מאבן ירושלמית ומשתמש בסמל כנפי היונה.
"למה צריך מקום כזה"
פרופ' מיכאל לוין, היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת זמננו: "הבעיה של מרכז רבין היא הדיספרופורציה בין הגג למבנה. ספדיה הוא אדריכל מוכשר וייכנס להיסטוריה בזכות ההביטט במונטריאול (בגיל 30 תיכנן ספדיה בתערוכת אקספו שהתקיימה בקנדה הצעה למבנה מגורים, שזכתה לפרסום רב, ש"ש) , אבל אני לא מאמין שמרכז רבין ייזכר כאבן דרך. לא ברור עניין הכנפיים משני הצדדים. אני לא מצליח להבין מה היתה כוונת האדריכל. הרעיון של יד לרבין הוא כמו הרעיון של הספריות הנשיאותיות בארצות הברית - אבל אנחנו לא באמריקה".
לוין מדגיש כי עדיין לא נכנס לבניין, וייתכן כי ישנה דעתו לאחר סיור במקום. אבל גם תכנון הפנים של המבנה לא משנה את הרושם שיוצרים החזיתות והגן. הפומפוזיות שניכרת באדריכלות של משכן רבין לא נשארת בחוץ - היא חודרת לתוך המבנה. בחלק הייצוגי, נישאים העמודים מעלה והכל אומר אדרת כבוד מוגזמת.
בחלק הלא ייצוגי - המשרדים, חדרי הישיבות ושאר החדרים המשרתים את המרכז - נראה כאילו נגמרה ההשקעה באדריכלות. החלוקה הפנימית, עם המסדרון הארוך, מזכירה בתי ספר, בנייני משרדים או בניין עירייה. התחושה המתקבלת היא לא צנועה או פשוטה, אלא סתמית. נדמה כי לאדריכל כבר לא היה כוח להתמודד עם הבניין - הרי מי יראה את החלק הזה, המזכירות.
פרופ' אדריכל צבי אפרת, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שותף במשרד אפרת-קובלסקי אדריכלים: "במרכז רבין הבעיה היחידה היא למה צריך מקום כזה. קצת הגזמנו בתרבות ההנצחה שלנו ובריכוז שלה באדריכלות. יש שם המון כוונות אדריכליות שאינן קוהרנטיות".
אבל יש גם מי שחושבים שצריך לתת למקום עוד סיכוי. האדריכלית נעמה מליס, בעלים של משרד נעמה מליס אדריכלות ובינוי ערים: "מרכז רבין לא שייך לרשימת הפרויקטים הגרועים. זה פרויקט חדש וצריך לתת לו זמן. הרי גם כיכר אתרים עבדה בשנים הראשונות.
"מבחינת האדריכלות, עוד מוקדם לשפוט. את הניתוק מהעיר קל לפתור על ידי שיקוע שדרות רוקח וחיבור המבנה לפארק - הרי כל מה שמפריד ביניהם הוא הכביש - או על ידי יצירה של מדרגות רחבות מעל הכביש שיתנו המון מבחינת החזית לפארק, למבנים וגם להולכי הרגל", מפרטת מליס.
האדריכל ומוציא לאור שרון רוטברד, מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שותף בהוצאת בבל, מצטרף, בניגוד למליס, לתהייהו של אפרת: "השאלה הקודמת לאדריכלות של המקום היא מהו תפקידו ובשביל מה צריך את הדבר הזה".
התוכן של מרכז רבין הוא באמת חידה. בניין בשטח 12 אלף מ"ר היושב על כ-40 דונם, שמתחתיו פעל עד שנות ה-80 בונקר ענק של חברת החשמל. במרכז יהיו אודיטוריום, ארכיון, ספרייה, מוזיאון לתולדות החברה והדמוקרטיה בישראל ופעילויות חינוכיות כמו סדנאות ומחקר.
"אדריכלות פשיסטית"
רוטברד אומר כי הבעייתיות בתכנון של מרכז רבין קשורה לתורמים: "כמעט כל בניין ציבורי שנבנה כיום הוא תוצר של כלכלת תורמים - וזו כלכלה שמייצרת אובייקטים נרקיסיסטיים, אקסטרווגנטיים שתפקידם לעשות את ההו-הא של התורמים. לכן, מטבע הדברים, יוצרים גיאומטריות משוגעות ומבנים שהם יותר גדולים ממה שהיו צריכים להיות. אינפלציה של חלל, מרחב וחומרים.
"הבנייה לגובה היא לא רק בגלל חוסר מקום. התורמים יבחרו בבניין גבוה, גדול, שנראה יקר - ונוצרת מזה פרוורסיה אדריכלית. מצפים מן האדריכל לפתח סיפור על כנפי יונה, שמשתלב ברצונו של התורם לקבל בניין חתום על ידי אדריכל ידוע.
"השיטה הזו מייצרת פתרונות בומבסטיים ושטחיים. כמובן שהיא גם מעלה שאלות על פולחן האישיות והאם מורשת רבין מתבטאת באינפלציה של האדריכלות. הבניין חוטא לעיר וגם למורשת רבין, כפי שאני מבין אותה. מבחינת הקומפוזיציה, מדובר בקנה מידה שאי אפשר לאפיין אותו - אלא כאדריכלות פשיסטית", מדגיש רוטברד.
הפשיזם האדריכלי במשכן מפריע גם לאדריכל צבי אלחייני, היסטוריון ומבקר אדריכלות: "על אף שעברו שנתיים מאז חנוכתו, הבניין לא משמש לכלום - וזה מחדד את המיותרות שלו. מעבר לעניין האדריכלי, יש תחושה שכיום עוסקים יותר במורשת יגאל עמיר מאשר במורשת רבין. הבניין, באדריכלות הימנית שלו, יכול להפוך בקלות למרכז יגאל עמיר, בגלל הסמליות, הרוחניות והפטישיזציה של האבן שמאוד מפחידה".
בגיליון 2 של כתב העת "מעין", טען אלחייני: "משכן רבין כופה את המונומנטאליות שלו על איש לא מונומנטאלי בעיר לא מונומנטאלית. בסוף שנות ה-60 הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן. אחרי כמעט 40 שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב.
"חנוכתו של אתר ההנצחה על שם רבין והתוכנית להעביר לבונקר שבחסותו את מוזיאון צה"ל, ממצבות את רכס רמת אביב (שיח' מואניס) כתל-הלאום החדש של תל אביב ושל ישראל, המתהווה בשפה אדריכלית ראוותנית, כוחנית וארכאית - כל מה שקריית הלאום שהוקמה בשנות ה-50 וה-60 בגבעת רם (שיח' באדר) בירושלים ביקשה להימנע ממנו".
"לא היה יכול לוותר על ההזדמנות"
"המגרש בצפון תל אביב היה הזדמנות אדריכלית מאתגרת, אקולוגית ועכשווית למחזר ולהחיות חלל מסתורי נטוש ומושך, חצי-צבאי חצי-תעשייתי. היה ניתן לקוות, אם לא לצפות, שאדריכל עתיר ניסיון כספדיה יכוון את מזמניו לפתרון ראוותני פחות - כזה שיעשה שימוש בסטרוקטורה המרשימה של הבונקר הקיים או בחלקים ממנה; יימנע ככל הניתן מבנייה חדשה, ויסתפק בתוספת בנייה צנועה מעל הבונקר - כזו שתשמש הן תצפית אל הנוף המרהיב הן נקודת ציון אורבנית.
"אבל ספדיה, שאפילו לאזור הקניות בנתב"ג 2000 שיווה מראה של היכל זיכרון... לא היה יכול לוותר על ההזדמנות לבנות במו ידיו את אתר ההנצחה האולטימטיווי לאיש הכי מונצח בישראל", מסכם אלחייני.
מרכז רבין לחקר ישראל שנחנך לפני שנתיים משקיף על תל אביב ממרומי רמת אביב וחוטא לעיר וכנראה גם למורשת רבין
שני שילה
14.12.2007 / 9:58