יצחק גת היה נותן הרבה כדי למנוע את השערורייה האחרונה: "אני מעדיף עובדים ששערם אינו לבן", אמר המנכ"ל בן ה 60-של אלישרא, והקפיץ עליו את העובדים - שגם ככה נמצאים אתו בסכסוך עבודה מתמשך - וגם את כל כלי התקשורת. הדברים כמובן הוצאו מהקשרם, המנכ"ל, כולנו יודעים, אמר משהו אחר לגמרי, ברור שהוא בכלל לא התכוון - זה רק הפרסום שלא מאוזן ועושה לו עוול.
כמו מנכ"לים פולטים אחרים, גם גת ניסה לצאת בכבוד מהסיטואציה המביכה, אלא שהוא לא הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שיורה לעצמו היישר ברגל.
אורן פרנק, למשל, לא חשב שבלוג שכתב ב-TheMarker Cafe יביא לפיטוריו. מנכ"לו המשותף של משרד הפרסום מקאן אריקסון יצא לכאורה - תלוי את מי שואלים - נגד לקוחו הגדול ביותר של המשרד, נוחי דנקנר. היו"ר אילן שילוח היה חד ומהיר ושלח את פרנק, ואת בת זוגו (של שילוח) שירה מרגלית - שאמרה שחברות הסלולר מתאמות מחירים והרגיזה את הלקוח הענק סלקום - הביתה.
עוד מנכ"ל שהיה מעדיף לבלוע בחזרה פליטת פה הוא יקי ירושלמי, שעמד בראש מפעלי נייר חדרה. ירושלמי ביקר בראיון לאורה קורן ב-TheMarker את העובדה שדנקנר, הבעלים של המפעל, קונה כל דבר שזז, וחודשיים אחר כך הוא עצמו זז הביתה. אפשר להזכיר בהקשר הזה גם איליק רוז'נסקי, שהמליץ באחרונה למשקיעים לרוץ לקנות את מניית החברה שהוא עומד בראשה, דלק נדל"ן - ובכך הביא עליו תלונה מרשות ניירות ערך, ואת אודי פרידן, שאמר ששטראוס היא לקוח לא משתלם - וגילה שהלקוח הלך למשרד פרסום אחר.
יונה פוגל, ממרום מושבו כמנכ"ל פז, מתח ביקורת על השיווק בבנק לאומי (שהוא עצמו היה אחראי עליו זמן רב) ובכך הרגיז את הבוסית לשעבר גליה מאור והכתים במו פיו את תדמיתו הנקייה והלויאלית. זאב וינר, נשיא ארגוני העצמאים, אמר שתופרת דרוזית אינה זקוקה להעלאת שכר מינימום, כי "צרכיה שונים משל עובדים אחרים בישראל", וזכה להתקפה-רבתי מעמיר פרץ ומהתקשורת.
יהודה ברמן, שהיה ב-98' מנכ"ל חברת הביטוח דולב, אמר בראיון עיתונאי שחברות הביטוח לא היו ישרות, בלשון המעטה, במשך שנים עם מבוטחיהן. יומיים לאחר מכן הוא החל לחפש עבודה חדשה.
פליטות פה כאלה לא מאפיינות מן הסתם רק את עולם העסקים: המדען וזוכה פרס נובל ג'יימס ווטסון טען באחרונה ששחורים פחות אינטליגנטיים מלבנים - ונזרק ממעבדת המחקר בראשה עמד. המאמן פיני גרשון עשה את זה לפניו עם הטענה המביכה בדבר הבדלי האינטליגנציה בין שחקני כדורסל לבנים לשחורים ול"מוקה", וחיבל קשה במניותיו במכבי תל אביב.
ואיש אינו שוכח גם את ראש הממשלה שלנו, אהוד אולמרט, שגילה לעולם בפליטת פה אחת את סודות הגרעין הישראלי, או את מלך הפליטות, ארקדי גאידמק, שדיבר נגד דקת הדומיה לרצח רבין במגרשים.
הסולידים והקונטרוורסלים
"במקום שיש בו יש אנשים - יהיו גם פליטות פה", אומר יועץ התקשורת מוטי שרף. "וכמאמר הקלישאה המדויקת: 'איש עוד לא הצטער על ראיון שלא נתן'. מנהלים עובדים כיום בסביבה סבוכה ורב מימדית, שבתוכה כל מלה עלולה להפוך לחומר נפץ. פלא שאין כאלה יותר".
"עוצמת פליטת הפה תלויה באדם בסיטואציה ובבימה. אין דין ארקדי גאידמק כדין יונה פוגל. יש את השלפנים הקונטרוורסליים", אומר שרף, "אלה שכל דבר שיוצא להם מהפה הוא בוטה, ולכן והציבור, סלחני יחסית כלפיהם. אנשים סולידיים שפולטים נתקלים בהרמות גבה גבוהות יותר. יונה פוגל הוא בנקאי, ובנקאים לא אומרים את הדברים שהוא אמר על בנק לאומי. המקרה של רוז'נסקי דומה - אנשים שבקיאים ברזי שוק ההון יודעים שלא ממליצים לאף אחד לקנות אף מניה ואמירה יוצאת דופן כמו שלו מותירה את הקהל פעור פה".
עוצמת הרעש של הפליטה נובעת גם מן הבמה. "רוב פליטות הפה לא מגיעות בראיונות, כי אז האיש דרוך ומוכן ומודע", אומר שרף. "הן קורות באזורים נוחים יותר, לאחר שהפנס או המיקרופון כבים, כשנדמה לו שהעיתונאי נכבש, או שהם קורים בסביבה נעימה ותומכת, כמו בלוג או רשת חברתית. רגע אחד הבכיר מתרווח - והדברים יוצאים. דווקא שם חשוב מאוד להיזהר".
איך מנהלים משבר פליטת פה?
"באחת משלוש דרכים: קודם כל אתה יכול לחזור בך ולהתנצל - גם להגיד "הדברים הוצאו מהקשרם", זה לגיטימי וסוג של התנצלות. אם אתה בטוח בצדקתך אתה יכול להגיד: אני לא חוזר בי - זה מה שאני חושב - אבל אני מצטער אם פגעתי. כמו במקרה של עו"ד רם כספי והדברים שאמר על האתיופים. זו הדרך היותר מקובלת כיום. הדרך השלישית: למזער נזקים ולהקטין להבות.
"לעתים צריך להיעלם קצת מקו האש ולעתים להפך, לחפש במות גדולות כדי להבהיר את הדברים". יועץ התקשורת והאסטרטגיה טל רבינא לגמרי לא מסכים. "המשפט 'דבריי הוצאו מהקשרם' נהפך מזמן לביטוי שמעורר קונוטציה לא אמינה", הוא אומר. "מכיוון שבסיטואציה כזו אתה רוצה שיאמינו לך - זו לא תרופה מומלצת.
"חשוב לזכור שחלק מהאחריות הכוללת של המנהל היא לדעת מה לא לומר. פליטת פה היא כשל ניהולי חמור ואין ש"ג להאשים. הבעיה קשה במיוחד כאשר הדברים נהפכים לפלטפורמה לספין שמצבע עליה צד שלישי מכיוון שלא חשוב מה רצית להגיד - חשוב מה רצה הקהל לשמוע".
מה תגיד על פליטות הפה של אורן פרנק או שירה מרגלית?
"שלא מדובר בפליטות פה. לפגוע באינטרסים של לקוחות ובעלים, אולי יעניק לך כרטיס אינטגריטי ברנז'אי, אבל ברמה העסקית זה פשוט טמטום".
ואם נפלט בכל זאת - איך מתגברים על זה?
"אם אתה מספיק מיומן אתה אמור להרגיש מיד שפלטת שטות ואז צריך לתקן תוך כדי תנועה. למשל להכניס במשפט הבא מסר מרכך: אני לא רוצה לראות פה עובדים עם שערות לבנות - במחזור הגיוס הבא, כי אנחנו חייבים גם כוחות צעירים.
"אם אתה לא מספיק מיומן, ואתה יודע ששגית, ניתן לפעול בכמה דרכים. הכי טוב זה פשוט להתנצל באופן כן ואמיתי. להגיד: 'אמרתי שטות ומי שמכיר אותי יודע שזו לא דרכי'. מצד שני, אם עושים עליך מניפולציה - שחק באותו מגרש. יצחק גת צריך היה לצאת בתגובה ראשונה שאומרת: 'כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בן 20, ושאני מבין שהציטוט הזה הוא חלק מספין של מאבק עובדים. אני משאיר לכם להבין בעצמכם כמה זה רציני'".
אריק כהן, מנהל חברת פרווליו לייעוץ ארגוני, מציע למנהלים לא להשאיר פליטות פה ללא תגובה, גם למען חוסנה הפנימי של החברה: "מנהל שנפלט לו חושף, משקף, מחולל ומעצים איזשהו מסר קיים ולטנטי בארגון", הוא אומר.
"עכשיו, נשאלת השאלה אם המנהל יתייחס לכך או יתעלם. אם בחר שלא להתייחס, הוא יוצר ואקום שלתוכו נכנסות המון השערות שאינן בהכרח משקפות את המציאות ויוצרות זעזועים. הוא גם מעביר מסר פנימי של התחמקות. מנכ"ל שפלט חייב למנוע את הוואקום שעלול להיווצר על ידי התייחסות ברורה וליצור מסר של לקיחת אחריות".
מוטי שרף: "עוצמת פליטת הפה תלויה באדם; אין דין גאידמק כדין יונה פוגל"
טלי חרותי-סובר
17.12.2007 / 9:27