בית משפט המחוזי בחיפה חייב השבוע את בית האבות מלון עדן נהריה ואת מנהליו להשיב ליורשיה של קשישה כספים ששילמה לו ערב פטירתה, וקבע כי יש להגן באופן מיוחד על קשישים המצויים בבית אבות.
יוסף ומרים קסל - יורשיה של קרולה גרזון, אשר נפטרה במארס 2001 כשהיא בת 91 - תבעו את בית האבות ואת מנהליו, דני ומיקלוש שוורץ, בדרישה להשבת סכום של כחצי מיליון שקל אותו שילמה המנוחה.
סכום זה, שהיה כל יתרת כספה של המנוחה בחשבונה בבנק, שולם על ידה לבית האבות כחודש לפני פטירתה. זאת,בעקבות הסכם שכרתה עמו כחודשיים לאחר פטירת בעלה, לפיו תמורת הסכום היא תהיה זכאית להתגורר בבית האבות עד ליומה האחרון. החל משנת 1995 התגוררה המנוחה עם בעלה המנוח בבית האבות, ושילמה עבור המגורים מדי מספר חודשים.
לטענת היורשים, כריתת החוזה היתה נגועה בעושק, שכן מנהלי בית האבות לחצו על המנוחה לכרות עמם חוזה שתנאיו משוללי היגיון, בו התחייבה להעביר להם את מלוא כספה כנגד זכות מגורים בבית האבות לכל ימי חייה, בשעה שכבר היתה כבת 90 שנה.
בבית משפט השלום בחדרה נדחתה תביעת היורשים. פסק הדין ממאי 2006 קבע כי למרות גילה המופלג של המנוחה, היא היתה בדעה צלולה כאשר חתמה על ההסכם עם בית האבות.
השופטים שולמית וסרקרוג ורון שפירא קיבלו את הערעור, בניגוד לדעת המיעוט של השופט יצחק כהן, שקבע כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט השלום.
השופט שפירא קבע כי בית משפט השלום בחן את עילת העושק רק על בסיס מצבה הנפשי של המנוחה וכושרה השכלי, שהיו תקינים. לדעתו, "יש לראות את המנוחה כמי שהיתה מצויה במצב של מצוקה מעצם הנסיבות".
"אין מדובר כלל בחולשה שכלית או גופנית, אלא במצוקה מעצם הנסיבות של היות המנוחה לבדה, בגיל 90 ומיד בסמוך לפטירת בעלה - עימו חיה במשותף שנים רבות, כאשר הוא היה זה שטיפל בעניינים הכספיים של המשפחה", ציין השופט.
השופט הוסיף כי "מצב דברים זה, במיוחד בתקופה הסמוכה לפטירתו של מר גרזון, כולל בחובו מצוקה מובנית. המצוקה מתעצמת כאשר במצב דברים זה היא נדרשת להסדיר את המשך שהייתה בבית האבות - שהוא, לעת הזו, מקום מגוריה היחידי. לא ניתן להתייחס אל המנוחה כמי שלא היתה כלל במצב של מצוקה, זאת גם אם מצבה השכלי והבריאותי היו תקינים".
מצוקתה של המנוחה, קבע, באה לידי ביטוי גם בחוסר נסיונה בעריכת הסכמים, אותו למד מהעובדה כי עד לפטירת בעלה היה הוא זה שטיפל בקשר החוזי עם בית האבות.
השופט סבר כי בנסיבות אלה, כאשר מנהלי בית האבות הם בעלי השליטה במקום מגוריה של המנוחה, יש לראות את היחסים ביניהם כיחסים מיוחדים, המעבירים אל המנהלים את נטל ההוכחה להיעדר מצוקה מצד המנוחה בכריתת ההסכם. נטל זה, קבע, לא הורם.
השופט קבע עוד כי ההסכם החדש שנכרת בין בית האבות לבין המנוחה, היה חוזה שתנאיו בלתי סבירים וגרועים ביחס להסדר שהיה מקובל קודם לכן בין הצדדים - תשלום של מספר חודשים מראש בגין המגורים, בכפוף להסכמה שאם לא תנוצל מלוא תקופת החוזה עקב פטירה, יושבו הסכומים לשאריהם של המנוחים.
סגנית הנשיאה וסרקרוג הצטרפה לדעתו של השופט שפירא. היא הוסיפה כי מבחינת מדיניות משפטית, "אין להתעלם גם מן הצורך של הגנה על קשישים המצויים בבית אבות, והגם שלא הוכרזו כפסולי דין - במיוחד לאור יחסי האימון והתלות הנוצרים בינם לבין מנהלי בית האבות ועובדיו".
בנסיבות אלה, יש להקפיד הקפדה יתרה באשר ליכולתם לנהל מו"מ, ללא ליווי משפטי עצמאי או אחר מטעמם, מול מנהלי בית אבות או מי מטעמם. נקודת המוצא היא ששוכני בית האבות ככלל הם מעוטי ניסיון; והם מצויים בקשרי תלות".
לאור האמור, נפסק כי על בית האבות להשיב ליורשים את הסכום ששילמה המנוחה, בניכוי שכר ראוי, ובסה"כ 510 אלף שקל. כן חויב בית האבות בשכר טירחה ובהוצאות בסך 40 אלף שקל.
(ע"א 3475/06)
בית המשפט ביטל הסכם שכרתה קשישה עם בית האבות בו גרה; הטיעון: היתה שרויה ב"מצב של מצוקה מעצם הנסיבות"
נורית רוט
19.12.2007 / 13:59