ינקי מרגלית: "אם לא נתעורר ההיי-טק לא ישרוד"

ינקי מרגלית



גיל: 45



מגורים: רמת גן



מצב משפחתי: גרוש+4 עוד משהו: נוהג לתקלט בבר התל אביבי ננוצ'קה, ולפני שנתיים תיקלט גם באירוע לרגל יום המריחואנה הבינלאומי



ינקי מרגלית מודאג. המייסד, היו"ר והמנכ"ל של חברת אבטחת המידע אלדין חושש כי מאחורי החזות המלבלבת של ההיי-טק הישראלי תופחת בועה, שסופה להתפוצץ. ואולם מרגלית אינו משתמש במונח בועה לתיאור תמחור מוגזם של מניות, אלא כדי להמחיש את הנתק המסוכן שקיים לדעתו בין תעשיית ההיי-טק המקומית לעולם שסביבה.



מרגלית, 45, מבכירי יזמי ההיי-טק בישראל ואחד הוותיקים שבהם, מוטרד מכמה דברים: הנתק בין תעשיית ההיי-טק ועובדיה לבין שאר המגזרים והעובדים בישראל - דבר שלדבריו יוצר בקרב רבים תחושות של קיפוח וקנאה; ההתעלמות מהשינויים שמתרחשים בעולם ההיי-טק, בעיקר עקב כניסתן של סין והודו לתחום; וחוסר הקשר בין התעשייה בישראל למוחות מבריקים מחו"ל, שאינם יכולים לבוא לעבוד כאן בשל מדיניות הממשלה.



על רקע הפריחה בהיי-טק הישראלי, כשחברות צעירות נמכרות כמעט מדי שבוע במאות מיליוני דולרים, קשה למצוא הרבה נביאי זעם כמו מרגלית. ואולם כשסין והודו מייצרות מיליוני מהנדסים בכל שנה וכאשר פערי השכר בישראל גדולים אף יותר מאשר בארה"ב, כדאי לעצור רגע ולחשוב.



"מה שמנחה אותי בשנים האחרונות זה ניסיון לדאוג שתהיה פה תעשיית היי-טק חיה ובועטת גם בעוד 20 שנה, כדי שלבן שלי יהיה לאן לגדול. אחרת הוא לא יהיה פה", אומר מרגלית ל-TheMarkerWeek. "הרבה שנים מכרנו את ישראל בעולם כמקום שהוא זול וטוב למחקר ופיתוח עם חדשנות ויצירתיות. אבל זול הוא כבר לא ואם אנחנו חושבים שיש לנו בעלות עולמית על החדשנות ועל היצירתיות, אני חושב שכדאי להסתכל מסביב.



"בהודו קמים כיום המון סטארט-אפים וחברות. התחושה של בניית תעשיית היי-טק, שהיתה פעם בישראל, קיימת שם עכשיו - רק יותר בגדול. בהודו יש כיום ארבעה מיליון סטודנטים לטכנולוגיות מידע (IT), ומי שחושב שכל מה שיודעים שם זה לפתח בזול בעבור חברות בינלאומיות - לא באמת יודע מה קורה. רק באוניברסיטאות של בייג'ין מכשירים בכל שנה 60 אלף מהנדסי תוכנה, שזה כמו כל ההיי-טק הישראלי.



"עברו הזמנים שבהם חברות בינלאומיות ביצעו את המחקר והפיתוח (מו"פ) במקום הכי טוב והכי זול. כיום זהו כלי אסטרטגי המסייע במכירות במקומות שבהם נמצא עיקר השוק. ואם השוק הכי גדול של החברות עומד להיות בסין ובהודו, שם הן ירצו את המו"פ שלהן.



"חברות בינלאומיות אומרות שהמו"פ בישראל כבר הרבה פחות אטרקטיווי בשבילן, כי השוק כאן קטן. הן רוצות שהמו"פ יהיה קרוב לשוק וללקוחות, ואז המודל הישראלי של 'לעשות מו"פ חדשני פה ולמכור שם', כבר לא עובד. חברת שופינג.קום היא דוגמה מצוינת: היא הוקמה כסטארט-אפ ישראלי ובסוף אפילו המו"פ שלה עבר לארה"ב, משום ששם נמצא השוק".



"חייבים לייבא כישרונות"



מרגלית הקים את אלדין ב-1985, כשהיה בן 23 בלבד. בשנים שחלפו מאז הגיע שווי השוק של החברה לכ-370 מיליון דולר והיא צפויה לסיים את השנה הנוכחית עם מכירות בהיקף של יותר מ-100 מיליון דולר. אלדין עוסקת בשלושה תחומים עיקריים: תוכנות להגנה על זכויות יוצרים דיגיטליות (DRM); תוכנות לאבטחת תוכן דיגיטלי מפני וירוסים, דואר זבל, תולעים ורוגלות; והתקנים ניידים זעירים המשמשים לזיהוי מרחוק של משתמשים ברשת תקשורת ארגונית (עוד על החברה - ראו מסגרת).



כיום נחשב מרגלית לאחד מאנשי ההיי-טק הבולטים בישראל. הוא מוזמן לשפוט בתחרויות של חברות סטארט-אפ, וב-2005 היה מועמד לתואר מנכ"ל מצטיין של חברת היי-טק גדולה המוענק מטעם המרכז הישראלי לניהול.



בשנה שעברה העביר מרגלית את משרדי אלדין ממשכנם הישן שליד נתיבי איילון למגדל זכוכית חדש ומרווח באזור התעשייה קריית אריה שבפתח תקוה. מחלון משרד המנכ"ל ניתן לראות את הים ממערב ואת הרשות הפלשתינית מצפון מזרח. בתווך, נפרשים לעיני המתבונן מזבלה קטנה, העיר בני ברק ובנייני ההיי-טק המפוארים של קריית אריה וקריית עתידים, הנראים כבועה שמחוברת דרך צירי התנועה הראשיים ישירות לשדה התעופה.



לדברי מרגלית, כדי שהבועה הזאת לא תתפוצץ צריך להשקיע בחינוך ולצמצם את פערי השכר העצומים הקיימים כאן, "אחרת הבניין לא יעמוד פה. האבן עוד תגיע אליו, כי הרבה מאוד אנשים מקנאים ומרגישים מקופחים".



את החיזוק לדבריו הוא שואב מסקר שקרא לאחרונה, לפיו מנכ"ל ישראלי מרוויח פי 50 מעובד זוטר בחברה שלו - לעומת פער של פי 37 בארה"ב ופי חמישה בלבד בשוודיה. "עובדתית, אנחנו מדינה יותר קפיטליסטית מארה"ב ופחות שוויונית ממנה", הוא אומר. "במדינה כל כך קטנה ומוקפת אויבים כמו ישראל, זה לא יחזיק הרבה זמן. זה יביא לתבערה. באלדין, פער השכר ביני לבין המתכנתים הרבה יותר קרוב לשוודיה מאשר לארה"ב ולישראל".



בעיה נוספת שמטרידה את מרגלית היא סירובה של המדינה לאשר יבוא עובדים בתחום ההיי-טק. "הבעיה שלנו היא לא בריחת מוחות, כמו שנהוג לטעון, אלא שאין לכאן יבוא של מוחות", הוא טוען. "אנחנו מדינה סגורה, שלא מאפשרת לכישרונות להגיע אליה - ובלי זה לא יהיה פה היי-טק. אם לי מותר לייצא מפה מהנדסים, יזמים ומומחים, אז למה אסור לי לייבא לפה כישרונות עולמיים? איך נקים פה 'סיליקון ואלי' אמיתי ולא 'סיליקון ואדי' בלי להביא את מהנדס האלקטרוניקה הסיני הכי גאון, את הדוקטורנט ההודי הכי מוכשר ואת מנהל השיווק האמריקאי הכי טוב?



"זה יותר חשוב לי מאשר לשמור על מישהו שיברח מפה או לא. חשוב לי לשמור עליו, אבל קודם צריך לבנות סביבה שמושכת כישרונות. אם לא נתעורר ונבנה פה סביבה פתוחה, סובלנית וגלובלית, גם ההיי-טק לא ישרוד פה - ואז תהיה בריחת מוחות.



"אם רוצים לעצור את בריחת המוחות צריך להביא לפה את הסינים, ההודים, האמריקאים והמזרח אירופאים הכי גאונים שיש, שיתחרו על המקומות באוניברסיטה. שם זה מתחיל. האוניברסיטאות שלנו צריכות להיות אבן שואבת לכישרונות מכל העולם. צריך לתת להם ויזות לימודים וויזות עבודה, ואז לבנות כאן את עמק הסיליקון".



אבל ישראל היא מדינה קטנה. אתה לא חושב שזה יבוא על חשבון המהנדסים הישראלים?



"להפך. כך ניצור כאן עבודה, תעשייה וכלכלה. 30% מהעובדים, מהיזמים וממנהלי החברות בעמק הסיליקון כיום הם אסייתים - וזה בלי לכלול את הישראלים. זה לא יצר שם אבטלה, אלא פריחה עם השקעות מטורפות. אם אנחנו רוצים ליצור פה פריחה, צריך להביא לפה כישרונות - ולא רק כאלה שעברו ברית מילה".



מרגלית מביא דוגמה שבה נתקל כמנכ"ל אלדין: "אומרים שישראלים לא מבינים בשיווק, אז ביקשתי להביא לחברה סמנכ"לית שיווק אמריקאית. אבל לא נתנו לה להיכנס. כל חצי שנה היא נכנסה ויצאה מישראל בוויזה של תייר, כדי שתוכל לתת לי ייעוץ שיווקי. אפילו נסעתי באופן אישי לירושלים והתחננתי שייתנו לה ויזת עבודה, אבל זה לא עזר. להביא עובד סיעודי מרומניה אני יכול, אבל מומחה שיווק אמריקאי שיגדיל את החברה וייצור פה מקומות עבודה - זה לא".



הרבה סגירות וקטנוניות



לדעת מרגלית, החברה בישראל צריכה להיות פתוחה וסובלנית יותר אם היא מעוניינת להמשיך לשגשג. הוא מספר על מחקר שמצא כי תעשיית היי-טק צומחת יותר במקומות שבהם יש קהילות הומו-לסביות מפותחות. נראה כי החברה פתוחה וסובלנית יותר במקומות אלה, ומקדשת תחומים כמו חינוך ותרבות.



שלום בינינו לבין שכנינו הוא תנאי נוסף להמשך הפריחה כאן, לדעת מרגלית. "מי שלא רואה את הקשר בין מכירות ההיי-טק הישראלי לבין ועידת אנאפוליס, פשוט לא מבין", הוא אומר. "יש עכשיו בועה של הרגשת רוגע וצמיחה - הכלכלה גדלה, ההיי-טק מתפתח וכאילו הכל נפלא. אבל התחושה שלי היא שיש הרבה מגמות מתחת לפני השטח, ואם חס וחלילה תהיה הסלמה ביטחונית נגלה פתאום שההיי-טק פה לא ניצב על קרקע כל כך יציבה.



"אירחתי באחרונה משלחות משווייץ, רוסיה וארה"ב, אבל אנחנו שוכחים שלפני כמה שנים אף אחד לא היה מוכן לבוא לפה. אז עכשיו יש חלון של אופוריה, כי הם באים לפה ועושים אתנו עסקים, אבל החלון הזה גם יכול להיסגר".



עם זאת, מרגלית אינו מתכוון להצטרף לפוליטיקה כדי לנסות לשנות את המערכת מבפנים. "סדרי העדיפויות פה לא נכונים", הוא מסביר. "המדינה חיה יותר מדי בבוץ ובסגירות של עצמה. ההיי-טק מחבר אותך לעולם ונותן אפשרות לראות ולהתחבר לאנשים ולמקומות אחרים. אני רואה בישראל הרבה סגירות וקטנוניות, אבל אני לא אדם פוליטי שירוץ לפוליטיקה. זה לא באופי שלי, המשחק הפוליטי מגביל ונוח לי יותר לומר דברים מעמדה א-פוליטית".



אז פוליטיקה לא, אבל תהיה מוכן לשקול תפקיד ציבורי כמו מנכ"ל משרד האוצר?



"זה ממש לא ברשימת השאיפות שלי כיום. אני עושה עבודה מאוד חשובה בחברת אלדין, שיכולה לתרום הרבה למדינה בערכים שהיא מביאה - כך שגם כאן יש עבודה מעין ציבורית. פיתוח חברת היי-טק לא מסתכם רק בתרומה למס הכנסה, אלא גם תורם ליצירת תרבות של עשייה אחרת של דברים. ברמה האישית, אני יותר מתחבר כיום לעשייה נקודתית, לפרויקטים".



אתה חושב שאם בכירי האוצר היו באים מההיי-טק זה היה מסייע לפתור מהר יותר את המשבר במערכת החינוך?



"היי-טק הוא לא הפתרון לכל ויש בו גם מינוסים. אבל הייתי רוצה לראות במשרד האוצר ובשאר משרדי הממשלה תרבות יותר גלובלית ופתוחה של ניהול וקבלת החלטות.



מה דעתך על שביתת המורים?



"הם מבקשים מעט מדי. צריך לשנות פה את סדר העדיפויות. אפשר לקחת מהביטחון ומהרבה מקומות אחרים כדי להשקיע הרבה יותר בחינוך".



דור בלי שם



גם כשהוא מתבקש להתייחס לעתיד הקרוב של ההיי-טק בישראל מעלה מרגלית כמה בעיות. "זיהיתי בעבר שלושה דורות היסטוריים בהיי-טק הישראלי, אבל כיום מתפתח דור שאותו אני עדיין לא יודע להגדיר", הוא אומר. "הדור הראשון, שקם בסוף שנות ה-70, הוא דור האבות המייסדים שכולל אנשים כמו אברהם סוחמי, אפי ארזי ועוזיה גליל. הדור הזה הקים כאן חברות היי-טק יפהפיות כמו אלביט, אלסינט וסאיטקס, אבל יש לי ביקורת לגביו כי הוא השאיר אחריו מדבר ולא יצר המשכיות. אלה חברות גדולות ויפות שלא יצרו תרבות היי-טק.



"לדור השני, שקם בשנות ה-80, אני קורא דור המדבר. חברות כמו מג'יק, רד, בינת, נייס ואלדין קמו בתוך מדבר. לא דיברו אז על הקמת סטארט-אפים אלא על הקמת עסקים. לא היו קרנות הון סיכון בישראל ולא היתה תרבות היי-טק, אבל היתה הרבה מאוד יוזמה. אני שייך לדור הזה, שהקים חברות אמיתיות מאפס והיה צריך למכור מהרגע הראשון. לחברות האלה לא היה את הצ'אנס לשרוף 10-20 מיליון דולר לפני שמתחילים למכור.



"החברה האחרונה בדור המדבר היא צ'ק פוינט. זאת חברה מדהימה שקמה על התפר בין דור המדבר לדור שבא אחריו, שאותו אני מכנה דור השלום. לפי כמות המימון והאופן שבו היא קמה היא שייכת לדור המדבר, אבל הפריצה שלה כבר היתה לתוך תקופת דור השלום.



"חילוף הדורות התרחש ב-1994, אז קרו שני דברים: הנאסד"ק וההיי-טק העולמי התחילו להמריא, ובישראל התחילה אווירה של שלום. מגדלי משרדים החלו להיבנות בתל אביב וקרנות הון סיכון התחילו להגיע לכאן. דור השלום הצמיח 3,000 סטארט-אפים וקיבל את ההדרכה וההשקעות מדור המדבר, שזה הדבר הכי טוב שיש לי להגיד על הדור שלי.



"אחר כך הנאסד"ק קרס, השלום קרס והדור הזה נהרס. כיום נוצר כאן דור חדש, רביעי, שאני עוד לא יודע איך להגדיר אותו ואפילו שם עוד אין לי בשבילו. זה דור הרבה יותר מפוקח שמשלב את יכולות המימון והתשתיות של דור השלום עם הגישה העסקית של דור המדבר - כלומר חברות שנבנות כעסקים מהשלב הראשון".



אם אנחנו מדברים על דור המדבר, אתה אמנם נותן לו הרבה קרדיט, אבל מדובר בדור אשר נציגיו נפלו מאוד חזק בפרשות הבקדייטינג באופציות (רישום בדיעבד של תאריך ההקצאה). למה הדבר הזה קרה דווקא להם?



"הבקדייטינג הוא עניין מאוד רגיש וכואב. היתה אווירה כללית של מותר. מנהלים מתחו קצת יותר מדי את קו הגבול, במקביל להזזה של הקו הזה - ולבסוף עברו את הגבול. אלה שני תהליכים שהתרחשו במקביל ובגללם נפלו קורבנות. מרקורי נעלמה בגלל שערוריית האופציות, אם-סיסטמס היתה גם היא קורבן של האופציות ונמכרה, ולקומברס - שגם היא הסתבכה עם האופציות - אני מאחל בהצלחה".



בעניין החברות הגדולות יש למרגלית עוד כמה דברים לומר. "החברות הגדולות נעלמות", הוא מצהיר. "מה זה אומר על התעשייה בעוד חמש שנים? מה המודל העסקי של ישראל? טכנולוגיה ואז אקזיט. איך אני אשאיר לבן שלי תעשיית היי-טק בישראל? אני אמור לומר לו שהוא צריך להמציא משהו ולמכור אותו לחברה אמריקאית גדולה? זה לא נראה לי מודל בר-קיימא. אם לא יהיו בישראל מחקר ופיתוח, פעילות וחברות גדולות, יהיה קשה מאוד להיי-טק לשרוד פה".



זה בדיוק מה שדב מורן אמר לפני פחות משנתיים, וחצי שנה לאחר מכן הוא מכר את אם-סיסטמס.



"אם אלדין תימכר בעוד חצי שנה אני מבקש סליחה מראש. יש לי אחריות לעובדים בחברה ולמשקיעים שלה, ובסופו של דבר יכול להיות שהשאיפה שלי היא לגדל את אלדין עוד 20 שנה. אבל אם מישהו ישים צ'ק גדול מדי על השולחן, זה יכול לקרות. אין לי גם שום דבר נגד יזם שהקים חברה ועשה אקזיט ב-300 מיליון דולר לאחר שלוש שנים. אני מוריד את הכובע ואומר כל הכבוד. אבל צריך לגרום לחברות הגדולות להישאר פה, כי אחרת כל הפריחה מלמטה לא תהיה אפשרית".



גם בפינלנד יש נוקיה אחת ובשוודיה יש אריקסון אחת, אין עשר כמוהן. אז בישראל יש טבע אחת, ובינתיים גם צ'ק פוינט ואמדוקס. אולי לא יכולות להיות פה עשר חברות כאלה כי זו מדינה קטנה בסך הכל?



"הפינים באים לפה ללמוד איך בונים סטארט-אפים ואנחנו נוסעים לשם ללמוד איך בונים נוקיה, ויש חילופי משלחות כל הזמן. הפינים מאמינים שאם הם לא יעודדו חדשנות ויצירה של חברות מלמטה לא יהיה להם מודל בר-קיימא, ואנחנו מאמינים שאם לא יהיו כאן חברות גדולות לא יהיה לנו מודל בר-קיימא - וייתכן ששנינו צודקים. גם התרבות שונה, ומה שטוב לנו לא חייב להיות טוב להם - ולהפך. כשאני מסתכל על ישראל אני אומר שכדי לעורר פה תעשייה וחדשנות צריך גם את המערכות הגדולות, והחשש שלי שאנחנו מאבדים את החברות. אנחנו בנסיגה".



ינקי מרגלית הקים את חברת התוכנה אלדין ב-1985, כשהיה בן 23 בלבד. ב-1987 הצטרף אליו אחיו דני, הצעיר ממנו בארבע שנים. מאז מובילים השניים את החברה: ינקי כמנכ"ל ויו"ר ודני כסמנכ"ל המחקר והפיתוח ולאחר מכן גם סמנכ"ל טכנולוגיות.



אלדין התפתחה לחברה העוסקת בתחום אבטחת המידע לחברות וארגונים. ב-1994 היא גייסה 8 מיליון דולר בהנפקה ראשונה לציבור ומאז נסחרות מניותיה בנאסד"ק. כיום מתמחה החברה בשלושה תחומים עיקריים: תוכנות להגנה על זכויות יוצרים דיגיטליות (DRM), שתפקידן מניעת העתקה של תוכנות מרשתות ארגוניות; תוכנות לאבטחת תוכן דיגיטלי (eSafe) מפני וירוסים, דואר זבל, תולעים ורוגלות; והתקנים ניידים זעירים (המכונים מפתחות USB), שמשמשים לזיהוי מרחוק של משתמשים ברשת תקשורת ארגונית (eToken).



אלדין מחזיקה מרכז פיתוח בפתח תקווה ומפעל לייצור מפתחות USB בקריית גת. בסך הכל מועסקים בחברה כ-450 עובדים.



לאחר כמה שנים של דשדוש חזרה השנה אלדין להציג קצב צמיחה גבוה, הן בשורה העליונה והן בשורה התחתונה. לדברי מרגלית, את הצמיחה באלדין מובילים ארבעה גורמים: השקת מוצרים חדשים, חדירה לשווקים גיאוגרפיים חדשים, כניסה לענפים חדשים והחלפת הסגנים בחברה.



"יש סגמנטים שלא היינו בהם לפני שנתיים וכיום הם נהפכים למרכזיים בעסקים שלנו, למשל חברות גדולות", אומר מרגלית. "בכל רבעון אני מביא כמה לקוחות חדשים מרשימת הפורצ'ן 500. אלה יכולים להיות בנקים, חברות ביטוח, חברות ביטחוניות וחברות תקשורת. למוצרים שלנו יש ביקוש גבוה גם באוניברסיטאות. יש שם הרבה תנועה של מידע ומידע עוין, וצורך רב בזיהוי משתמשים מרחוק".



השנה זכתה אלדין בפרויקט ענק של הקונסורציום ללימודי טכנולוגיות מידע של הודו (CIITE), שבו יחולקו מפתחות USB של החברה ל-4 מיליון סטודנטים בתחומי טכנולוגיות המידע (IT). מדובר בפרויקט שצפוי להכניס לאלדין כ-13 מיליון דולר, ולגרום למיליוני מהנדסים לעתיד להכיר את מוצריה.