במשך שישה שבועות הם שימשו מבקרים מטעם מדור עיצוב ואדריכלות והביעו דעתם על הפרויקטים שבחרנו כדוגמאות השליליות יותר שייצרה האדריכלות הישראלית. לפעמים הם היו בוטים, לעתים עדינים. לפעמים הם עסקו בפרויקט לגופו ולעתים בהקשרים רחבים יותר. אחרי ההתעסקות הממושכת עם הצד האפל של האדריכלות המקומית, הגיע הזמן לאפשר לצוות המומחים שלנו לבחור גם את הפרויקטים שהם אוהבים.
"היכל התרבות - הכי אלגנטי בעיר"
האדריכלית גנית מייזליץ כסיף. שותפה במשרד מייזליץ כסיף אדריכלים. בין הפרויקטים הבולטים של המשרד: פיתוח נמל תל אביב שמושלם בימים אלה, התחדשות רחוב סוקולוב בהרצליה ותכנון מתחם לוינסקי בתל אביב.
הבחירה: "למרות חוסר המקוריות אני בוחרת בקומפלקס של היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין וגן יעקב (כולל בנייני המגורים ברחוב הוברמן) - הם היו ונשארו הפרויקט האהוב עלי בתל אביב. זה פשוט הפרויקט הכי אלגנטי בעיר. הוא ממשיך לרגש אותי ביופי המאופק שלו, בעוצמה השקטה, במורכבות הקשרים עם סביבתו ובקישורו האורבאני. עכשיו, כשהפרויקט נהפך לאתר בנייה, אני מקווה כי ההשקעה הרבה תשכיל לשפר את המתחם - אתגר מורכב, אך ללא ספק אפשרי וחשוב.
"בהקשר של בנייני המגורים של תל אביב משנות ה-50 וה-60, שבאופן כללי חביבים עלי מאוד, אני אוהבת במיוחד את ההתעסקות עם ה'בריסוליי', אמצעי מיסוך והצללה (מקירות הלבנים המחוררים ועד למגוון הרפפות). זהו תחום מעניין שתריסולי הפלסטיק העלימו - אך מהווה אתגר עכשווי הן מבחינה אקלימית הן מבחינה חזותית.
"אני גם אוהבת את הווילות הצנועות של שנות ה-60 דוגמת זו שגדלתי בה ותוכננה על ידי אבי, האדריכל אריאל מייזליץ. מיטב אדריכלי התקופה ייצרו בעזרת קווים פשוטים ותוכניות חכמות בתים יפהפיים. כיום, לצערי, מבנים אלה נעלמים לטובת חווילות טוסקניות.
"את המגדלים אני רואה כאחד האתגרים החשובים של תל אביב, ורוצה לציין לחיוב את מגדלי yoo, שהקמתם עדיין לא הסתיימה אך מסתמנים כמגדלי המגורים היפים בעיר. הם מצליחים לייצר מעטפת אלגנטית ולא תזזיתית, הבולטת על קו הרקיע של תל אביב - קו רקיע המאיים להתמלא בגחמות יצירתיות בינוניות המתנשאות לגבהים אדירים".
"כיכר דיזינגוף - מגע נשי"
האדריכל ומוציא לאור שרון רוטברד. מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שותף בהוצאת בבל. בין פרסומיו: "עיר לבנה עיר שחורה" ו"אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית".
הבחירה: "כמעט כל מה שיצא לי לראות מתוצרתו של ריכרד קאופמן (למשל, המעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים, ש"ש), שהיה לדעתי אחד מגדולי הארכיטקטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. זה שלא יצא עליו עד היום ספר באף שפה זו שערורייה בסדר גודל בינלאומי.
"כיכר דיזינגוף (הישנה) של ג'ניה אוורבוך. מעבר לאיכויות העיצוביות שלו, למיטב ידיעתי, זהו הפרויקט הכי חשוב שתיכננה אישה במחצית הראשונה של המאה ה-20. היכל התרבות של דב כרמי וזאב רכטר. כיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) בתל אביב וכיכר העצמאות בנתניה של שמעון פובזנר ואברהם יסקי, שגם תיכננו את ביה"ס לכלכלה ובנייני הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים.
"פרויקטים של רם כרמי: מרכז הנגב בבאר שבע - האתר האידיאלי למוזיאון לאדריכלות ישראל; בי"ס עמל בהדר יוסף - בעקבות ביקור בבניין החלטתי ללמוד ארכיטקטורה, והתחנה המרכזית החדשה - זה יותר יחסי אהבה-שנאה. אני אוהב גם את מגדלי עזריאלי שתיכננו אלי עטיה, אברהם יסקי, יוסי סיוון, חייקה פרידמן ודוד עזריאלי. והרשימה עוד ארוכה".
"אוהב את האדריכלות הישראלית"
אדריכל צבי אלחייני. היסטוריון, מבקר אדריכלות ועורך משנה של הספר "הפרויקט הישראלי". כותב כיום עבודת דוקטורט בטכניון העוסקת בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית דרך עבודתו של האדריכל-המבקר אבא אלחנני.
הבחירה: "אני לא רוצה לעשות מצעד יופי של בניינים טובים יותר או פחות. יש בזה משהו שלא ממצה את הדיון. למרות כל מה שנאמר בשבועות האחרונים אני אוהב את האדריכלות הישראלית אהבת נפש. אני משוכנע שישראל, כמדינה מודרנית מיסודה, תהיה אחד ממקרי המבחן המרתקים והמרכזיים של האדריכלות הבינלאומית במאה ה-21.
"אבל, לצערי, כמה בניינים שאני מאוד אוהב סובלים מהזנחה ומתעדכנים לא על פי האמת המודרניסטית המקורית שלהם. זה כבר קשור לתרבות של תחזוקה ולתחזוקה של תרבות אדריכלית, שרק מתחילה להתגבש בישראל בשנים האחרונות.
"קשה מאוד למבקרים כיום לומר משהו על העשייה העכשווית באדריכלות הישראלית. לשם כך דרושים פרספקטיווה וזמן - ההיסטוריה תברר ותברור את העבודות הראויות".
"לא מכיר אדריכלות ישראלית טובה"
האדריכל ופרופסור בדימוס יוברט לו יון. לימד במשך כ-40 שנה בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון. מקדם הפצתה של חשיבה סקפטית על תכנון.
הבחירה: "אין לי דוגמאות לאדריכלות ישראלית טובה. רואים דוגמאות קטנות של ניסיון ללכת נגד הזרם, בדרך כלל בקרב אדריכלים צעירים. כעיקרון, הסביבה הוורנקולרית (שנבנית מעצמה, ש"ש), שבה אנשים בונים ללא תכנון מלמעלה היא שמצילה את המצב.
"למשל, הכפרים הערביים וניסיונות פה ושם לשנות את הסביבה שתיכננו האדריכלים. אנשים שלא מקבלים את השטאנץ. אני עדיין לא מכיר דוגמאות, אבל מצפה שיהיו".
"מגדלי עזריאלי - חזרה לעיצוב הרציונלי"
פרופסור אדריכל צבי אפרת. ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שותף במשרד אפרת-קובלסקי אדריכלים. אוצר תערוכת "הפרויקט הישראלי" במוזיאון תל אביב ועורך הקטלוג עב הכרס שיצא בעקבותיה.
הבחירה: "מצפים ממני שאבחר מבנים מהתקופה שאני מזוהה עמה, הברוטליזם של שנות ה-50, אבל אני רוצה להפתיע ולהצביע על שני מבנים שיש ביניהם קשר מסוים ואשר תרמו, לדעתי, רבות לאורבאניות של תל אביב ולאדריכלות הישראלית.
"הראשון הוא כלבו שלום. אני חושב שלמרות הביקורת שספג בגין ההרס של גימנסיה הרצליה, זה המגדל שבמשך כמה עשורים היה גורד השחקים היחיד במזרח התיכון ואחד הבניינים המוצלחים בתל אביב. הוא העיר הלבנה באקסטרוזיה (מושג מתעשיית הפלסטיק, שמשמעותו משיכה למעלה, ש"ש). הדגש בחזיתות הוא על אופקיות. מבנה אלגנטי ששורד יפה ומחזיק מעמד במשך עשרות שנים, גם במאה ה-21.
"מבנה נוסף שאני אוהב, למעשה קומפלקס של מבנים, הוא מרכז עזריאלי של האדריכלים אלי עטיה, אברהם יסקי, יוסי סיוון, חייקה פרידמן ודוד עזריאלי. אחד ההישגים של העשור האחרון בכל קנה מידה, לא רק ישראלי - גם עולמי. בין המגדלים המוצלחים שראיתי. התגבשות החלום של אוסקר נימאייר, שתוכנן אבל לא נבנה.
"מתעוררות שאלות לגבי שילובם האורבאני, אבל אין לי ספק שמדובר בבניינים החשובים שנבנו בתל אביב בשנים האחרונות - מבנים ששמו קץ לגל המטופש שאופיין בעיצוב יתר של מגדלים ואשר סימנו את החזרה לעיצוב רציונלי, יעיל ומעודן. המגדלים האלה מהווים תרומה חשובה לתרבות האדריכלית; הם החזירו את העיצוב האדריכלי לפרופורציות ולשכל ישר, במקום העיצוב הקפריזי שראינו לפני כן; תוספת איכות לקו הרקיע של תל אביב".
"המשכן לאמנות בעין חרוד - הקדים את זמנו"
אדריכלית נעמה מליס. בעלים של משרד נעמה מליס אדריכלות ובינוי ערים, העוסק במגוון פרויקטים: מבנים מסחריים, כמו קניון גבעתיים וקניון השדרה השביעית בבאר שבע, מבני ציבור ומגורים, תוכניות בניין עיר ותכנון אזורי.
הבחירה: "המשכן לאמנות בעין חרוד של האדריכל שמואל ביקלס. זהו המבנה הראשון בארץ שתוכנן כמוזיאון. כיום אנחנו מתייחסים לאזור כפריפריה, אבל בשנות הקמתו, 48'-58', הוא היה מאוד מרכזי מבחינת פוליטית ותרבותית. אז, לגור בעמק, בעין חרוד, היה יותר נחשב מלגור בתל אביב. מבחינת התאורה, המוזיאון מתקדם מאוד. בכל אחד מן החללים נעשו ניסיונות בתאורה שונה ויוצאת דופן.
"מדברים המון על אדריכלות ירוקה. השימוש במוזיאון בפתרונות של תאורה טבעית ואוורור הוא דוגמה שאפשר ללמוד ממנה. המוזיאון בנוי מבטון ומחולק לקופסאות, שכל אחת חוררה בדרך אחרת בשביל התאורה. החלל והפרופורציות מוצלחים ונעים לראות בו אמנות.
"אבל מעבר לכך מכלול החוויה של המוזיאון קשור לסיפור המסופר דרך האדריכלות. ביקלס לקח את האידיאולוגיה של הקיבוץ והביע אותה בתכנון. לדעתי, זה המוזיאון הכי מוצלח בישראל ואחד המוצלחים בעולם".
"עמק הקהילות - אמירה ברורה ולא צעקנית"
פרופסור מיכאל (מיכה) לוין. היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת זמננו, היה אוצר ראשי ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות ואוצר התערוכה "עיר לבנה". בין פרסומיו: "העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה".
הבחירה: "אני חושב שיש הרבה פרויקטים מוצלחים. מבין החדשים יחסית, האהובים עלי ביותר הם: מרכז דוידסון (הגן הארכיאולוגי בירושלים) ליד הכותל המערבי, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים קימל אשכולות. מבנה יוצא דופן, צנוע, שלא מתחרה בסביבה ומאפשר קשר עין עם הנוף ההיסטורי תוך כדי הביקור. עיצוב נקי, מוקפד ומדויק.
"פרויקט נוסף שאני אוהב הוא עמק הקהילות (ביד ושם) של האדריכלים ליפה יהלום ודן צור. הברקה. יצירת חללים בין הסלעים של הרי יהודה, תוך שימוש בצמחייה המקומית, שמתגבשים לאמירה ברורה, חזקה ולא צעקנית.
"הפרויקט השלישי זכה גם להערכה עולמית. משרד החוץ בירושלים שתוכנן על ידי משרד האדריכלים קולקר קולקר אפשטיין בשיתוף האדריכל הקנדי אי.ג'י. דיאמונד. אגודת האדריכלים האמריקאים AIA והמגזין 'Architectural Record בחרו בו לרשימת עשרת המבנים המוצלחים שנבנו ב-2004".
רשימה סגורה
סדרת הכתבות על הפרויקטים הגרועים שייצרה האדריכלות הישראלית כללה שישה פרקים. בכל אחד מהם כיכב פרויקט גרוע שנבחר לא בגלל כיעורו, מיקומו או השפעתו - אלא בגלל השילוב של כולם. בנוסף, כל אחד מן הפרויקטים האלה היווה חלק מדיון רחב יותר, הן מבחינת התכנון והאדריכלות הן מבחינה תרבותית.
בשבועות האחרונים פנו קוראים למערכת והציעו מבנים נוספים שלדעתם היו צריכים להיכנס לרשימת הפרויקטים הכושלים. בין השאר הוצעו אוניברסיטת חיפה, הבניין החדש של מכללת שנקר, בנין פנורמה בדרום תל אביב, מגדל האופרה בתל אביב ומרכז הקונגרסים בחיפה. בניינים אלה אמנם שנויים במחלוקת, יש האוהבים אותם ויש ששונאים - אבל הם לא נראו לנו ראויים להיכנס לפנתאון של הגרועים ביותר.
קיימים עוד הרבה מבנים גרועים שלא נכנסו לרשימת הגרועים ויש גם בניינים מוצלחים ואהובים, שלא נכללו בבחירות של פנל המומחים השבוע. אבל צריך לזכור שהבעיה של האדריכלות הישראלית, ושל האדריכלות בכלל, היא לא בקצוות - אלא במסה הקריטית, הבינונית וחסרת המעוף.
הצד השני של האדריכלות הישראלית: הטוב והיפה של הבנייה המקומית
שני שילה
21.12.2007 / 9:31