תוכנית עיריית תל אביב ל-2025: עיר מצועצעת לעשירים בלבד

אמרה ידועה קובעת שאדריכלות משקפת את פני החברה והתרבות בתקופה שבה היא נוצרת. ואכן, האדריכלות הישראלית של תחילת המאה ה-21 מציבה בפנינו מראה מדויקת להפליא המאפשרת לבחון את המציאות המסתתרת מאחורי השגשוג הכלכלי והפריחה התרבותית: מצד אחד, מגדלים שצצים מכל עבר ועלייה ברמת העיצוב, בעיקר בערים הגדולות ובשכונות היוקרה, משקפים את יתרונות הגלובליזציה, את הגאות בבורסות והצלחות כמו זו של ההיי-טק הישראלי.



מצד שני, אותם בניינים חושפים גם את העובדה שהמתכננים והאדריכלים הישראלים הפנימו את הערכים השולטים במשרד האוצר, ובעיקר את הרעיון ש"יד נעלמה" תמצא כבר פתרון למחוסרי הדיור ולשיכונים המתפוררים בשולי הערים ובעיירות הפיתוח. הם יכולים להמשיך לחגוג את מדיניות ההפרטה הפרועה.



גם במישור התרבותי, שבו היצירה האיכותית נאלצת להתחרות בטבלאות רייטינג, לנהל מערכות יחצ"נות מבזות ולהתמודד עם חברה כוחנית המתרפסת בפני המתעשרים החדשים, תלותה של האדריכלות בכוחות הפועלים בחיים הציבוריים מחדדת קשרים סמויים בין תופעות: אם חברת "הוט" לא מהססת להוריד את רשת סי-אן-אן ומרשה לעצמה להסביר לנו שרשת "פוקס" מהווה חלופה ראויה, מדוע
שראש העיר תל אביב לא יתבע ל"חדש" פנינים נדירות כמו היכל התרבות וגן יעקב?



וכאשר כל שחקן הוליוודי זניח מתקבל כאן אחר כבוד על ידי נשיא המדינה ועל ידי פוליטיקאים בכירים אחרים, אין פלא שבעיריית ירושלים בטוחים שהמונומנטים של האדריכלים פרנק גרי וסנטיאגו קלטרווה, המשוכפלים היום לעייפה בכל פינות הגלובוס, הם הפתרון הנכון להצלת מרכז העיר.



עיר שדה



מקרים אלה ואחרים מוכיחים שהנטייה הפרובינציאלית לחקות באיחור ובשטחיות רעיונות שנולדו במרכזי התרבות הגדולים, שבה ומתגלה גם כאשר נדמה שבעידן הגלובליזציה והתקשורת המהירה נמחקו ההבדלים בין מרכז לפריפריה. כך אפשר להבין כיצד ברבות ממחלקות התכנון העירוני בארץ נמצאים אנשי מקצוע המחזיקים בדעות שהתגלו כבעייתיות עוד בסוף המאה שעברה, בדיוק כפי שפקידי האוצר ממשיכים לשנן תיאוריות כלכליות מיושנות.





נטייה זו מסתתרת גם בין דפי החוברת שהוציאה זה עתה עיריית תל אביב - "2025 העתיד עכשיו". מעיון בחוברת קל מאוד להשתכנע שעתידה של העיר מעולם לא נראה טוב יותר: לצד מרכזי עסקים נוצצים ישודרגו רחובות ראשיים; מוסדות התרבות יזכו בבניינים חדשים; ימומשו תוכניות השימור ויטופחו מתחמים היסטוריים כמו שרונה ומושבת הטמפלרים; הרכבת הקלה ושבילי האופניים ישפרו את התנועה ויסייעו ליצור איזון אקולוגי.



הבעיה המתגלה בחוברת אינה קשורה רק לעובדה שבצילומי מודלים עתידיים קל לייפות את המציאות, ושהבטחות יפות המופיעות בפרסומים יחצ"ניים מסוג זה (הבחירות לרשויות העירוניות יתקיימו בעוד שנה), נותרות בהרבה מקרים רק על דפי הכרומו. דומה שבלהט החזון, הראוי כשלעצמו להערכה כניסיון לחשוב לטווח ארוך, נשכחו רוב תושביה של העיר. למעשה, ראש העיר ורשויות התכנון מיישרים קו עם משרד האוצר: תל אביב של שנת 2025 תתאים את עצמה לעשירון העליון: היא תספק לו מגורים, תרבות, אתרי בילוי ומקומות עבודה. כל היתר יצטרכו להתפנות למקומות אחרים.



בחוברת לא מופיעה ולו מלה אחת על שכונות מצוקה, ואף לא נעשה בה ניסיון קלוש לחשוב על שילוב של רבדים שונים של החברה בעיר המצוחצחת. השמועה שנושא זה מעסיק זה כמה שנים מתכננים רבים בעולם, עוד לא הגיעה כנראה לעיריית תל אביב.



גם הניסיון להציג בחוברת רמה גבוהה של עיצוב אדריכלי ראוי לבחינה מדוקדקת. לכאורה, הצילומים של הפרויקטים העתידים לשנות את דמותה של העיר מייצגים את השיפור הבולט בתחומי העיצוב הישראלי בשנים האחרונות: באדריכלות ניכר השיפור בעיקר בעידון העיצוב ובתשומת הלב המוקדשת לפרטים הקטנים, הן בעיצוב החזיתות ופנים הבניינים והן בפיתוח הסביבתי. אולם, כאשר מסיירים במרכזי הערים, או בוחנים את שכונות "בנה ביתך", עדיין מגלים את הנטייה הפרובינציאלית המוכרת לחיקויים שטחיים ומצועצעים ולעודף אלמנטים.







יתר על כן, למרות הגאות בתחומי הנדל"ן, מעט מדי בניינים בעלי ערך נוספו בשנים האחרונות לרשימת יצירות המופת של האדריכלות הישראלית. בתחום הבנייה לגובה, למשל, עדיין לא קמו מתחרים למגדלי עזריאלי, ואפילו למגדל האקסטרווגנטי שתיכנן אילן פיבקו ליד נתיבי אילון לא הצטרפו בניינים נוספים בעלי נוכחות יוצאת דופן.



לא במקרה תל אביב של 2025 מצטיירת בחוברת כמו כל עיר שדה בינונית באירופה או בארה"ב. במדינה הקטנה במזרח הים התיכון עדיין לא שמעו שהגלגל החל להתהפך כאשר התברר שהמודל הכלכלי שארה"ב ניסתה לכפות על כל העולם יצר לא מעט משברים כלכליים וחברתיים, ושהקפיטליזם הגלובלי מוביל לכאוס אורבני ולמחיקת ייחודן של הערים הגדולות.



קצת פרופורציות



לכן, כל ההצהרות היפות על תוכניות שימור לא יועילו אם ראשי הערים והממסד התכנוני בארץ לא יכירו בעובדה ששימור ייחודן של ערים אין פירושו רק שיפוצם של בניינים בודדים, ואפילו לא יצירת מובלעות של רחובות שיזכו לטיפולן של "ועדות קישוט". אופיין הייחודי של ערים כמו ירושלים, תל אביב וחיפה נולד בראש ובראשונה מהקשר שבין גושי הבניינים למבנה הטופוגרפי, נושא שהדריך את מתכנניהן בתחילת המאה ה-20.



נכון שמאה שנים מאוחר יותר קנה המידה חייב להשתנות. אולם, גם הצורך לצופף את הבנייה אין פירושו בהכרח בנייה פראית לגובה בכל מגרש מתפנה. אם בירושלים מפלצת המגורים שתוכננה בגבעת הולילנד (על ידי רם כרמי ומשרד ספקטור עמישר) לא לימדה את הרשויות העירוניות לקח, כנראה שלא יועילו גם המונומנטים הענקיים החדשים של גרי וקלטרווה, שהקשר שלהם לירושלים מקרי בהחלט וגם הם עתידים לזעזע את הפרופורציות המעודנות של העיר ההיסטורית.



אזלת היד של מחלקת התכנון העירוני בירושלים, המאפשרת להמשיך ולהרוס מתחמים היסטוריים, היא יוצאת דופן גם בנוף הישראלי. אך גם בתל אביב, שבה הפנימו סוף-סוף את ערך השימור גם במישור הכלכלי, דומה שההתלהבות שראש העיר, רון חולדאי, מגלה באחרונה עלולה לחבל באופיה הייחודי של העיר. מערך של רחובות מגורים קטנים ושדרות ירוקות שבהם נשמר קנה המידה האנושי הוא זה שמעניק לעיר את אופיה הייחודי. אם ראש העיר איננו מבין עקרונות תכנון בסיסיים ואת משמעות הפגיעה המתוכננת בעיצוב המקורי של גן יעקב, הוא לא יוכל להתמודד עם הצורך לצופף ולהגביה את העיר בצורה מושכלת מבלי להפוך אותה לעוד סמל של פרובינציאליות מנוכרת בעידן הגלובלי.