השבוע חגג רני בלייר, הבמאי והיוצר, פעמיים. מחר, במוצ"ש, עולה ב-HOT העונה החדשה של "פרשת השבוע", סדרת הדרמה שיצר וביים; השבוע הוא גם התמנה לתפקיד יו"ר איגוד הבמאים בישראל במקום דורון צברי, ששימש בתפקיד בארבע השנים האחרונות. שני אירועים, שבשוק שפועל לפי היגיון כלכלי בריא ומתוקן מתורגמים לכסף, להרבה כסף. אבל לא בישראל.
כאן הדברים עובדים אחרת: "רוב היוצרים בישראל, במיוחד הצעירים, קורעים את התחת", אומר מקור בכיר בתעשייה. "העשירון העליון של היוצרים, השמנת שלמעלה, מרוויחים טוב למחייתם, אבל לא יותר מזה. יש להם פרנסה, אבל הם לא מתעשרים מהיצירה. אם יש יוצר צעיר שמראש מייעד את עצמו ליצירת טלנובלות, הוא ירוויח, כי זה תחום שיש בו הרבה כסף. אבל ליצור דרמות ודוקומנטריה בשנים הראשונות זה פשוט מאבק הישרדות בלתי נסבל. לכן מוצאים הרבה יוצרים צעירים שממלצרים ומברמנים ומלמדים פה ושם, ואז אין להם את המרחב, הזמן והשקט הפנימי שנדרש ליצירה".
בלייר, שלפני "פרשת השבוע" ביים את הסדרה המדוברת "שבתות וחגים", הוא אחד מאלה שהצליחו, אבל גם לו לא היה קל. "לקח לי עשר שנים להבין שאני מצליח ועמוד על רגליי בעבודה הזאת. כיום זה לוקח פחות זמן, כי יש יותר ערוצים, אבל יוצרים צעירים צריכים להבין שלוקח הרבה זמן עד שמגיעים להכרה, להצלחה ולפרנסה. בשלב הראשון הם יחפשו עבודה במקומות אחרים, ואת כתיבת התסריטים יעשו בנפרד, עד שיצליחו. בגלל שהייתי מומחה לסדרות דרמה, הכל אצלי עבד לטווח רחוק, והיו תקופות שבהן לא עבדתי, אבל כתבתי כל הזמן וחייתי בהפוגות מהרווחים הקודמים".
ואם ככה זה אצל בלייר, אצל האזובים שבקיר התסריטאות המצב עוד יותר גרוע. "יוצרים צעירים חושבים שבכניסה לבניין קשת או רשת עומדים שני כלבי אמסטף, ולא מאפשרים ליוצרים צעירים להיכנס לשם, רק ליוצרים ותיקים", אומר גורם נוסף בתעשייה. "את המציאות הזו חייבים לשנות, ככה לא מגדלים יצירה ישראלית".
ייתכן שהמציאות הזאת מתחילה להשתנות. השבוע נחתם הסכם התמלוגים בין רשת לתל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה), הסכם שדומים לו כבר נחתמו עם ערוצים אחרים. לפי הסכם זה, מקבל היוצר תמלוגים עבור שידורים חוזרים של יצירותיו.
לדברי אסף פרץ, מנכ"ל איגוד הבמאים והתסריטאים, "בארה"ב מגיע הכסף הגדול ליוצרים מהסינדיקציה. הגיע הזמן שהמציאות הזו תגיע גם לישראל. סדרה טובה משודרת שם אין ספור פעמים בשידורים חוזרים, וכך מגיע כסף רב ליוצר טלוויזיה, כסף שהוא ראוי לו. בסדרות דרמה ובסדרות דוקומנטריות הרווח לעולם לא נמצא בשידור ראשון. לשמחתי, ?רשת' חתמה על הסכם התמלוגים השבוע, והיא גם בדרך לחתימת הסכמי שכר".
טכנאי בסלקום, מזכירה בבזק
למרות הסימנים המעודדים, שום דבר בתעשייה הישראלית אינו מובן מאליו. אפילו לא סדרה מצליחה כמו "פרשת השבוע" (200 אלף צופים בכל שידור). "העונה הראשונה של ?פרשת השבוע' הסתיימה לפני כשנה וחצי", מספר בלייר. "מיד ראו את הפוטנציאל שלה, ובתעשייה הבינו שתהיה עונה שנייה. ובכל זאת, לא נתנו מיד לעבוד עליה, וגם לא שילמו, ושנה וחצי בעצם הייתי מחוסר עבודה. אני לא מתלונן, אבל למה זה צריך לקרות? כך קרה גם בחמש העונות של ?שבתות וחגים', ואת התפישה והמציאות האלה אנחנו חייבים לשנות. בתפקיד החדש שלי אני אעשה הכל כדי לקדם בכל הכוח והרצינות את המטרות האלה לשנים הבאות, בעיקר כדי שתהיה לנו כאן יציבות. שהזכיינים יבינו שעונה שנייה ושלישית יוצאות מיד לפועל, בלי שנה וחצי או אפילו חצי שנה ללא עבודה. שיהיו הסכמי שכר, שיהיו הסכמי תמלוגים, שמועצת הקולנוע תקום מחדש, שקרנות הטלוויזיה והקולנוע יתנהלו כמו שצריך".
בחו"ל זה מתנהל אחרת? אתה מתבסס על מודלים בינלאומיים למעמד ושכר של במאים ויוצרים?
"אני יודע איך זה בחו"ל? אני טיפוס שכונתי. אני רק יודע שבטלוויזיה הבריטית יש כבוד גדול לסדרות דוקומנטריות, שהז'אנר העילי משחק בה תפקיד חשוב, וכך אני גם רוצה שיהיה אצלנו. שהתובנה תהיה שמדובר בדגל התרבותי של ישראל, שהוא הרבה יותר חשוב מכסף ומרייטינג".
הראיון עם בלייר מתקיים בפרונטו, אחת המסעדות האיטלקיות היוקרתיות בתל אביב, שרחוקה מאוד מ"שכונה", ובוודאי ממושב ישע בנגב המערבי - המקום בו מתגורר בלייר עם משפחתו, בו גדל כילד ואליו חזר לאחר שנות גלות במרכז. פעם בשבוע הוא יורד לתל אביב, ואז חוזר למרחבים שבהם גדל.
בקרב מפיקים ויוצרים, בלייר מוגדר כאיש עם אמת פנימית משלו שלא יהסס לומר אותה ולעמוד על דעתו. "חבורת היוצרים שאליה שייך רני מורכבת מאנשים שלא מוכנים לקבל את הכללים של העדר. הם לא עבדים של התעשייה, אלא יוצרים מתוך אהבה ואמונה שהיצירה שלהם מציגה את האמת החברתית והפוליטית שבה אנחנו חיים, קשה ככל שתהיה. יש המון כאב ביצירה שלהם", אומר אחד המפיקים. איש תקשורת אחר בחר לתאר את יום חתונתו השנייה של בלייר: "זה היה ביום שישי בערב. הכל היה רגוע, רוחני, קטן וצנוע. אבל האמוציות היו מתחת לפני השטח, כמו ביצירה שלו".
"תעשיית הטלוויזיה צריכה לשקף את המצב הקיים ולהילחם בו, ואנחנו לא מספיק נלחמים. גם כי נוח לנו לא לבקר, וגם כי כל מה שאת רוצה לבקר, מסתבר שהוא בשליטה של מישהו. אם אני רוצה לתקוף את בנק הפועלים, אני לא יכול. אני רוצה לתקוף את ?ידיעות אחרונות'? לא יכול. הבעלים של כל מיני אמצעי תקשורת פה עלולים להפריע לי בכתיבה. אם לא היו הגבלים עסקיים, היינו יכולים לראות דרמה שיש בה סיפור אהבה בין פקידה וטכנאי בבזק או בסלקום.
"בעלי ההון מנסים להשתלט על נפשנו כיוצרים. אין לי בעיה לעשות סדרה על סלקום, אבל יש לי בעיה לעשות סדרה על סלקום שאני לא מעביר בה ביקורת, כי אם אין לי ביקורת או בעיות, אין לי סדרה".
במעמדך אתה עדיין כבול לאזיקים האלה?
"כן, על אף שכיום כבר יותר קל לי בעניין הזה. אני יכול לבוא ולומר לזכיינים, ?קחו את הסדרה, זה יעבוד'. הם יאמינו לי, ויתנו לי לעשות את זה, כי כבר הוכחתי את עצמי. אבל אני עדיין לא מסופק. עדיין לא מספיק מתעסקים בכאב שיש פה. כן מתעסקים באקטואליה, בחדשות. אנשים עוברים חוויות אישיות קשות ואף אחד לא מדבר עליהן. אנחנו מכניסים את הדרמה לכלא. מצלמים במסעדה, בחדר טיפול אחד, זו לא ישראל האמיתית. אלה לא האדמה והנופים עליהם אנחנו דורכים. ב'פרשת השבוע' אנחנו פורצים את זה, אבל מה עם סדרת דרמה על קבוצת טיפול פסיכולוגית בשדרות? בזה צריך להתעסק. אין פריפריה בכלל, אין התעסקות בחיים של אנשים פשוטים שעוברים את חיי היום יום בצורה קשה מאוד".
שוב המתקפה על הזכיינים. אולי היוצרים לא נלחמים מספיק על האמת שלהם, כי באמת נוח להם?
"אני מרגיש שמשהו משתנה קצת היום. יש כבר הסכמי שכר עם קשת, ואנחנו בדרך להסכמי תמלוגים עם רשת. יש לי תחושה שהזכיינים מתחילים להבין שדרמה עברית גם מביאה רייטינג וכסף. וזה רק כי אנחנו נלחמים. בקרב הזכיינים אף אחד לא מזיז את התחת עד שאנחנו צועקים. עובדה, הם לא דמיינו את החיבור בין המלים ?דרמה' ו'רייטינג', וזה נהפך להיות הביזנס הכי גדול בתעשייה.
"כיום כבר יש זכיינים שמתכננים את הפריים-טיים שלהם בהתבסס על חצי שעה דרמה קאמרית ועוד שעה דרמה נוספת, והיוצרים עובדים עכשיו על תשע סדרות דרמה חדשות לטלוויזיה. זו מהפכה, זו התייחסות יותר עמוקה ליוצרים. בהתחלה אמרו בתעשייה, שהדבר הכי חשוב הוא טאלנטים. אמרו: ?בואו נחתים דודו-טופזים, מיכל-ינאיות, כי זה מוכר. היום מבינים שטאלנטים בלי מלים בפה, זה לא טוב. זה מתבטא גם בכסף, ובמאי צעיר יכול להתפרנס משכר המינימום שקבענו".
אז מה כן נשאר מהיצירה שלך? די מדכא לחיות בהרגשה שאתה עובד כבול, וגם לא מותיר דבר אמיתי מבחינתך.
"נכון. אולי אם היו 15 סדרות שמתעסקות בעניינים כמו 'המוות הישראלי' על המסך, משהו היה משתנה. לא ראיתי הרבה סדרות ששינו את ההיסטוריה. הסמל של לך ולנסה, כמנהיג ?סולידיריות' בפולין, היה הסרט ?איש השיש', אבל כמה יצירות אמנות באמת הצליחו להפוך לבבות של אנשים? עצוב לי שאלה הפרופורציות שאני צריך לחיות איתן. תאמיני או לא, אין לי על המדף כלום שעשיתי. אולי על המדפים בספרייה של ההורים שלי יש קלטות וקליפים שעשיתי. זה חלק מהתחושה שאני לא מרגיש שמה שאני עושה הוא חשוב בשביל ההיסטוריה".
בלייר נולד בישע לפני 45 שנה, ובאמצע שנות ה-80 כבר חי בתל אביב, וסיים את לימודי הקולנוע והטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זה היה לאחר שירות צבאי בשיריון, ששנתיים מתוכו העביר בלבנון, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. לאחר הלימודים החל לביים קליפים מוסיקליים, בין היתר לברי סחרוף, והחל לביים סדרות לערוץ הראשון ולערוץ 8.
הוא מתאר את כניסתה הדרמטית של הטלוויזיה לחייו ב-68': "אני זוכר איך קמנו כולנו לצלילי התקווה בלילה הראשון. עד היום אני מתרגש מזה". כמקורות השפעה מזכיר בלייר את קולנוע פריז בתל אביב בשנות ה-70 המוקדמות, וכמובן את החוג לקולנוע באוניברסיטה, שם, לדבריו, למד מה זה סיפור טוב.
את הפריצה שלו לעולם הטלוויזיה עשה בלייר ב"שבתות וחגים", סדרת דרמה שרצה חמש עונות בערוץ 3 ואחר כך בערוץ 10 ב-2004-1999. בלייר ביים אותה, והתחלק בכתיבה עם חבורת כותבים: ארי פולמן, ערן קולירין ("ביקור התזמורת"), חגי לוי ("בטיפול") ואריק רוטשטיין ("פלורנטין").
במרכז הסדרה עמדה קבוצת חברים בגילאי ה-30 בתל אביב, שמתמודדים עם אהבה, חברות משפחה וקריירה. ב-2006 מיקם בלייר את עצמו בקדמת הבמה עם "פרשת השבוע". בשבת הוא חוזר עם העונה השנייה ב-12 פרקים חדשים, שכתב עם ארי פולמן ורוגל אלפר. בעונה הנוכחית של "פרשת השבוע", הוא מסביר, "האירוע הקטן שמניע את העלילה הוא מלחמת לבנון השנייה".
ממש אירוע קטן.
"נכון", הוא צוחק. "מלחמת לבנון השנייה נופלת כבר בסוף הפרק הראשון על ארבע המשפחות שלוקחות חלק בסדרה, על כל אחת מזווית אחרת, ועל כל משפחה זה משפיע והופך את עולמה. הסדרה מתרחשת בעורף, על הגבול בין מציאות ודמיון, הכל בזמן דמדומים. בפרק ה-12 והאחרון, הצופה לא ידע אם זה באמת קרה או רק בדמיון, וזה ייצור מבוכה. בעצם, העונה הזאת היא ההזדמנות של ארי ושלי לסגור חשבון עם מלחמת לבנון הראשונה. פתחנו עניינים ופצעים. לבנון שתיים עוררה את הדברים. אני לא טיפוס פוסט טראומתי, אני פשוט חוזר לרגעים מהשנתיים שהייתי בלבנון".
מה היה במלחמת לבנון השנייה שעורר אותך לחזור לראשונה?
"הכל התחיל כשישבנו בזמן מלחמת לבנון השנייה ביום הולדת של הבן של ארי וענת, שני חברי נפש שלי. זה היה שבוע אחרי שהתחילה המלחמה. פתאם עברו מסוקים בשמים. הידיעה הזו, שלמעלה טסים מטוסים כדי להפציץ בלבנון, ואנחנו פה למטה חוגגים, הדיספרופרוציה הזו הביאה ליצירה".
"אני לא אוהב לכנות את עצמי יוצר, לא מאמין במושג הזה. כי לעולם יצירה קולנועית וטלוויזיונית היא לא של אדם אחד. ארי פולמן ואני שותפים חצי חצי ביצירה, ואנחנו עוברים תהליך ארוך ומורכב בתהליך יצירת כל דרמה. אני קודם כל במאי. ארי ואני יושבים שעות ומדברים, ואת זה הוא מעביר ליצירה. אני כותב, אבל אני עובד בשביל ארי. הוא הבוס ואני תסריטאי. משם זה עובר להפקה, ומפה אני בתמונה. אני מביים לבד עם אותו צוות הפקה כבר עשר שנים.
"לאחר השחרור למדתי שנה פקולטה לחקלאות, כי במקור אני חקלאי, אבל עזבתי והלכתי לעשות את מה שבאמת רציתי לעשות מגיל צעיר: לביים. אני לא כותב אובססיווי, ולא אדם שכותב סיפורים ושירים לעת מצוא. התרפיה שלי היא לא בכתיבה אלא בעשייה. אני כותב תסריטים וזהו, כי צריך לכתוב. את הפוביה של הכתיבה שיפרתי רק בעונה הרביעית של ?שבתות וחגים', רק אז הרגשתי שאני יכול. אבל אני לא כזה תסריטאי טוב, לא יעזור כלום. גם כיום אני כותב סצנה, ושולח לארי שיגיד אם היא טובה או לא".
תהיה עונה שלישית ל"פרשת השבוע"?
"אני כבר חושב על ?פרשת השבוע 3'. נראה לי שהפעם הסדרה תהיה בתוך קבוצת טיפול, עם מנחה קצת הזוי".
רני בלייר
גיל: 45
מצב משפחתי: נשוי + 3
מגורים: מושב ישע
תפקידים קודמים: במאי קליפים
עוד משהו: שירת כשריונר במלחמת לבנון הראשונה
לביים תוכנית ולנוח
יעל ולצר
28.12.2007 / 9:35