בלינקוב: "מי שדוחף להגדלת התקציב - תמים או רשע; יש לחזור לגידול שנתי של 1%"

>> הבוקר ייערך במשרד האוצר טקס חילופי תפקידים: קובי הבר יוצא ורם בלינקוב מחליף אותו כממונה על התקציבים. מהיום - בלינקוב הוא האיש החזק באוצר.



בר-און הפעיל עליו לחץ לא מתון כלל, עד שהסכים לקחת על עצמו את התפקיד. הוא בן 52, בוגר כלכלה ומוסמך במינהל עסקים. הוא בוגר גם של אגף התקציבים של שנות ה-80. בשנות ה-90 יצא למגזר העסקי, וחזר לא מזמן לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים, כאשר בר-און מונה לשר הפנים. הוא חבר ותיק של בר-און והאיש המקורב לו ביותר בענייני כלכלה.



בלינקוב הוא "ירוק" בנשמתו, חובב טבע וחיות. הספורט שלו הוא רכיבה על אופני שטח, אך מעתה לא יהיה לו כל כך הרבה זמן לספורט. הוא נכנס לתפקידו לאחר תקופת חפיפה של חודש עם הבר, שזו תקופה ארוכה במציאות שלנו. למשל, החשב הכללי שוקי אורן נכנס לתפקידו לאחר תקופת חפיפה של חצי שעה בלבד עם ירון זליכה.



אם יש משהו שמטריד את בלינקוב אלה התביעות חסרות הגבולות להגדלת תקציב המדינה. אמנם בשבוע שעבר עבר התקציב ל-2008 עם גידול מתון של 1.7%, אך את בלינקוב זה לא מספק. בשיחות פנימיות באוצר הוא אומר: "צריך לחזור לנורמה הקודמת, יש להגדיל את התקציב ב-1% בלבד".



ומה באשר לתביעותיהם של ברוורמן ואחרים להגדלת התקציב ב-2.5%? על זה בלינקוב לא רוצה כלל לשמוע: "לא ניתן להם את זה" הוא אומר בפסקנות. הוא מדבר על "התמימות והרשעות" של אלה שדוחפים להגדלת התקציב. "אם זה יקרה, ייגרם למשק נזק ניכר - לא רק שאמינות הממשלה תיפגע, אלא שאנו גם לא נהיה ערוכים למשבר הבא שעלול להתרחש מאלף סיבות, למשל עקב האטה בארצות הברית", הוא אומר.



"להקטין את רמת החוב"



לכן בלינקוב רואה בשמירה על משמעת תקציבית - שתוביל בהכרח להורדת החוב הציבורי במהירות - מטרה מרכזית. "אם נוריד עכשיו את החוב שלנו, נוכל אז, כאשר האיום יגיע, להגדיל את הוצאות הממשלה, וגם ליטול הלוואות מהעולם בריביות סבירות - וכך לא נידרדר למשבר עמוק". לכן צריך להגיע במהירות לרמת החוב הממוצעת באירופה: 60% מהתוצר. "הנה, הנגיד כבר העלה באחרונה את הריבית לטווח הקצר, וצריך להיערך גם לעליית הריבית של הטווח הארוך". כלומר, האופק מלא בסכנות ואליהן צריך להיערך.



"אני מפחד מ'אשליית המזומנים' שהתפתחה אצלנו בשנים האחרונות", אומר בלינקוב, "כי כאשר המצב הכלכלי טוב, ויש צמיחה מהירה, נוצר גידול מרשים בהכנסות ממסים, וזה גורם לדרישות לא אחראיות להגדלת ההוצאות, כאילו שההכנסות יימשכו לעד".



להערכתו, ניתן לנהל את התקציב "קצת יותר טוב", באמצעות נטילת כלי ניהול מהמגזר הפרטי. "זה בדיוק כמו לנהל פירמה עסקית" הוא אומר. "מנהל פירמה צריך להיזהר מ'אשליית מזומנים', מנהל פירמה גם צריך לחשוש ממינוף פיננסי גדול מדי, כלומר מהלוואות גבוהות מדי, כי זה מסוכן. כך גם צריך לנהל את תקציב המדינה, באחריות".



בהתאם, בלינקוב מאוד לא אוהב את המלצות דו"ח ועדת ברודט, לפיהן החל ב-2010 יש להעלות את ההוצאות התקציביות ב-2.5% לשנה. ועדת ברודט קבעה זאת בלי סמכות ובלי מנדט.



בלינקוב אומר שבכל זאת יש נקודת אור אחת בדו"ח ברודט, בהסכמה שגם השכר והפנסיה ייכנסו לתוך מסגרת תקציב צה"ל. ומשום שמדובר בסכומי פנסיה הגדלים והולכים באופן משמעותי, זה ייאלץ את הצבא להתחיל לשלוט בפנסיה התקציבית, ואת זה ניתן לעשות על ידי קביעת "מכסות פרישה" שנתיות נמוכות.



בלינקוב מודאג גם מהסכם הפשרה אליו הגיע האוצר בוועדת הכספים בקשר לסל התרופות. ההסכם מדבר על גידול שנתי קבוע של כמה מאות מילוני שקלים בסל הבריאות, "אך מה יקרה אם הצמיחה לא תהיה 5% לשנה? מה יקרה אם המשק ייקלע להאטה? מה יקרה אם ההכנסות ממסים יירדו? איך נעמוד אז בהתחייבות?"



"למסות את הקיצבאות"



בלינקוב מוטרד מהמצב בפריפריה. הוא אומר כי "60 שנה המדינה מדברת על חשיבות הפריפריה, אך משקיעה בעיקר במרכז. אתה מסתובב באופקים, בשלומי או בערים ערביות בצפון, והלב נצבט. את זה צריך לשנות. חייבים להשקיע יותר בתשתיות כבישים, רכבות וחינוך בפריפריה, כי אנו עומדים בפני סכנה חברתית וכלכלית כאחד".



בעניין הקיצבאות, בלינקוב רוצה לשבור מוסכמות והוא נגד המדיניות של חלוקה אוניוורסלית של קיצבאות. אני אדם אמיד, אומר בלינקוב על עצמו, "מדוע אני צריך לקבל קיצבאות ילדים? מדוע אני צריך לקבל קיצבת זיקנה? מדוע אני צריך לקבל גמלה של נכה צה"ל פטורה ממס? מדוע אני צריך לקבל הנחה בארנונה? כי אני נכה צה"ל? צריך למסות את הקיצבאות. זה עוד פרה קדושה שצריך להרוג".



הוא יודע שיש עודף כוח אדם במגזר הציבורי, וכי זה עניין שלא טופל שנים רבות. הוא גם מודע לכך כי הרמה של חלק מעובדי הציבור "אינה משהו". אבל הוא יודע גם שקשה מאוד לנהל את המגזר הציבורי, כי גם אם יש מישהו לא טוב ולא מתאים, אי-אפשר לשלוח אותו הביתה. "אין שכר ועונש במגזר הציבורי", הוא מתלונן.



כמו שבר-און לחץ עליו לקבל את התפקיד, הוא לחץ על שוקי אורן שיעזוב את בנק לאומי שווייץ ויבוא לתפקיד החשב הכללי. אורן לא שש לבוא, אך בלינקוב לחץ (וגם אחרים לחצו) - עד שהוא נכנע. בלינקוב אומר כי אורן הוא מבין גדול במימון וכי הוא זה ששיקם את בנק לאומי שווייץ. "ועכשיו צריך לשקם מערכת הרוסה שהשאיר אחריו החשב היוצא" - הוא סוגר חשבון עם ירון זליכה.



הבעיה של בלינקוב היא כי לאחר שאתה ממלא את תפקיד הממונה על התקציבים, יש לך תקופת צינון של שנה, וזה לא מתאים כל כך לתוכניותיו לחזור למגזר העסקי.



יש אגדה ידועה ומקובלת לפיה "נערי האוצר" - ובראשם הממונה על התקציבים - הם אלה שקובעים כל מה שקורה במשק. לפי אותה אגדה, הם האנשים החזקים ושר האוצר ושאר חברי הממשלה הם רק הפיונים שלהם.



אך האמת קצת שונה. אם יש שר אוצר חלש, הפקידים אמנם הופכים לדומיננטיים כי הוא מניח להם לקבוע את המדיניות ואת הרפורמות. אך זה לא כל כך עוזר, כי הוא לא מסוגל לתת להם גיבוי מול הממשלה והכנסת, ואז שום דבר בין כה וכה לא מתבצע.



אבל אם יש שר אוצר חזק, הוא זה שקובע - ולא הפקידים. הוא זה שנותן להם גיבוי בממשלה ובכנסת, ורק אז מתחילים דברים לזוז. למשל רפורמות. לכן התנאי לביצוע רפורמות ולהמשך הצמיחה ב-2008 הוא שר אוצר חזק.



לכן, עם כל הכבוד וכל החשיבות לתפקידו החדש של בלינקוב, עדיין מי שיקבע את הכיוון ואת הצמיחה במשק הוא רוני בר-און.