היו שנים שבהן ירון לונדון רץ כל יום למרחקים. הוא אומר שזה קשור למאצ'ואיזם שלו ולהערצה שלו לכוח גופני, וגם לפנטזיה שיש לו על ריצת בדד במרחבים. "תמיד דימיתי את עצמי למוהיקני האחרון שרץ להזהיר את בני שבטו מפני היאנקים והוא חולף על פני באפלו וחיות טרף ושום דבר לא יכול להאט אותו. גיבור הילדות שלי היה אמיל זאטופק הקטר הצ'כי שייחודו היה בכך שהיו לו פנים מיוסרים. הדימוי הזה של הרץ הגובר על כל המכשולים, הוא דימוי שכדאי לך לעסוק בו בתור עיתונאית שמתיימרת להיות פסיכולוגית".
הריצה הובילה את ירון לונדון לפסגות מקצועיות. כבר לפני יותר מעשר שנים סירב לבקשתו של אורי שנער, שרצה להמליץ עליו לפרס ישראל בתקשורת. לפני שלושה שבועות קיבל את פרס סוקולוב למפעל חיים להפתעתם של רבים שסברו (כמוני) שבוודאי כבר זכה בו לפני 30 שנה. הוא הרי הותיר את חותמו בכל תחום אפשרי של התקשורת: רדיו, טלוויזיה, קולנוע, עיתונות כתובה, פזמונאות ולאחרונה גם ספרות יפה. נדירים האנשים שיש להם כישרון לבטא את עצמם באופנים כה רבים וגם להתפרנס יפה כמוהו ממה שהוא אמנם עבודה קשה אבל, עדיין, גם קצת תחביב. הרי את שתי התאוות הגדולות שלו, רכישת ידע וביטוי יצירתי הוא מצליח לממש שם.
לונדון אכן רואה בעצמו אדם בר מזל: ביתו נאה, בחוץ חונה מכונית מצוינת "ומכיוון שאני גם הדוניסט אבל גם קצת פוריטני, העובדה שאני כבר לא ישן על מיטת סוכנות ושיש לי מכונית כמעט חדשה מלווה אצלי ברגשי אשם מסוימים, וגם בקנאה בעצמי על איזה יופי של חיים יש לי. ואת זה אני אומר לך למרות כל הקשיים שפקדו אותי בשנים האחרונות. אבל היחסיות, היחסיות".
אגב, את הריצה החליפה בשבע השנים האחרונות התעמלות אינטנסיווית, ארבע פעמים בשבוע, עם מורה פרטית שבאה אליו הביתה, והתוצאה - הבלתי נראית לעין - היא ש"מתחת למשמני והפימה והכסל יש מיתר פלדה דרוך".
לקראת מה?
"דרוך לקראת כל המשימות שנועדו לי. עוד לא השגתי את הגדולה שלקראתה הועידה אותי אמי".
איזו גדולה בדיוק?
"היא חשבה שהיא נטעה בי את הגנטיקה ההולמת כדי להפכני לאדם דגול. אבל אני מרושל, עצל, בלתי מרוכז, הדוניסט. היא טענה גם שזה בזכות המשפחה, משום שלדבריה אנחנו צאצאים של הגאון מוילנה".
רגע, אז אנחנו קרובי משפחה.
"מאז גיליתי באמת רבבות שארי בשר שלי".
כמו חילזון
המוטו שבחר לונדון לאוטוביוגרפיה בכתובים שלו הוא "השתניתי, ועודני כשהייתי". אשר לכותרת, לונדון, שהוא אחד מאחרוני המאהבים הגדולים והחכמים של הלשון העברית, בחר את השם "ממוארים". זו בחירה לא מפתיעה שהרי גם חיבתו למלים לועזיות ולמושגים אזוטריים יצא שמעה למרחוק. המוטו, פירש, לקוח מן הכתובת על מצבתו של מתמטיקאי שווייצי בשם ז'אק ברונלי, האיש שהמציא את החילזון הלוגריתמי, צורה גיאומטרית הגדלה בממדיה מבלי לשנות את צורתה. כלומר לונדון אמנם גדל עד מאוד מאז שעזב את בית אמו המאוכזבת מראש מבנה, אבל לא השתנה "במובן הדי-בנאלי. אני חושש שהיסודות של אישיותך לא משתנים. בסופו של דבר אתה מת תינוק טיפש דומה מאוד למה שהיית בצאתך מהרחם. אתה גדל רק בנפח ובגודל, אבל לא במהות. בדיוק כמו החילזון שהעיגול האחרון שלו דומה לגמרי לעיגול הראשון".
היום התינוק המגודל הזה, כהגדרתו, בן 67, ועוסק במקביל להגשה היומית של "לונדון את קירשנבאום" - חמש פעמים בשבוע, 52 שבועות בשנה ללא חופשות - גם בהכנת שתי סדרות דוקומנטריות, אחת מהן עוסקת בלשון העברית, והשנייה, שאותה רק ינחה, תעסוק בתרחישים של אסונות עתידיים. הוא כותב פעם בשבוע למדור הדעות של "ידיעות אחרונות" וגם כותב סיפורים קצרים. כמה מהם, בורחסיאניים באורח מובהק, התפרסמו בגיליון האחרון של "קשת החדשה". גיבורו של אחד מהסיפורים האלה, כמו דמות מ"צוללת צהובה", בולע את עצמו מרוב אהבה עצמית.
ישנה גם האוטוביוגרפיה שבינתיים אינו משלים אותה, "מפני שכשהגעתי בכתיבתי לתור הנערות שלי נתקפתי בשעמום".
אבל את מרבית הזמן הפנוי שלו ואת רובה של האנרגיה הרגשית שלו הוא משקיע בחיי הבית שלו, ובפרט בטיפול באשתו זה 44 שנים, נירה, שבדיוק לפני שלוש שנים, בבוקר שלמחרת חזרתם ממסיבת סילווסטר בנצרת, מצא אותה מוטלת מדומדמת הכרה על רצפת חדר השינה לאחר שמספר שעות לא ידוע קודם לכן, בעודו ישן שנת ישרים, לקתה באירוע מוחי.
"אל נא תרבי בדיבורים על מצבה של נירה ועל האופן שבו אני מטפל בה", הוא מפציר בי. לונדון סולד מדמות הקדוש המעונה שמנסים להדביק לו לנוכח הטיפול המסור שהוא מטפל באשתו. "אני אוהב את מה שאני עושה וגם לי עצמי יש הרבה רווחים מכך. אני קצת מתבייש לדבר על זה, לא מפני שאני אדם לא גלוי. אלא כי זה אסון שהוא לגמרי בנאלי - במובן הזה שהוא פוקד עשרות אלפי משפחות בשנה ועשרות אלפי אנשים מתמודדים עם מה שאני מתמודד, והם לא עושים מזה עסק ועניין. העובדה שאני אדם ידוע הופכת אותי למין מרטיר, וזה לא צודק. אחותי הגדולה טיפלה במשך 15 שנים בבעלה החולה ועשתה זאת באופן יותר מסור ממני. אני לא מכיר אדם שהחיים לא חובטים בו לפעמים.
כולם מזדקנים, כולם חולים, כולם מאבדים קרובי משפחה וידידים וכולם מתמודדים עם זה. הקורבן שלי לא יותר גדול וקשה משל אחרים. אז יופי לי. הגינה פורחת ובחוץ מחכה לי מכונית טובה ואשתי מקסימה ויש לי עבודה טובה ויש לי די פרנסה להעניק למשפחתי חיים נוחים".
כשחלתה אשתו חשב מה היה קורה לאדם שגר בשיכון עממי בקומה שלישית בלי מעלית ובלי אמצעים ובלי מקום בבית בשביל מטפלת, "וזה מצבה של רוב האוכלוסייה. אני דווקא במיעוט רב המזל". השפע שאותו הוא יכול לזקוף אך ורק לחריצותו וכישרונותיו אכן עושה את היאוש של בית לונדון להרבה יותר נוח.
בראיון מעורר שערורייה שערכו איתו מיקי רוזנטל ורונאל פישר בתוכניתם "גברים בשחור" חשף לונדון את אשתו לעיני המצלמה, כשהיתה במצב גרוע בהרבה מזה שבו היא היום, וגם אמר שם דברים שלא הובנו לגמרי כפי שהתכוון. שאלו אותו על אהבה והוא העדיף להשיב במחויבות. "אהבה קשה להסביר, מחויבות זה דבר שקל להסבירו", הוא מנמק. "אמרתי שחתמתי על חוזה עם אשתי ואני מאמין בקיום חוזים. קודם כל באה החובה ואחר כך באים הרגשות. אז בעיני המראיינים ובעיני חלק ניכר מהציבור ניסוח כזה נתפס כמטריד".
מה עם חמלה?
"אחר כך באים החמלה והאהבה והביוגרפיה המשותפת והילדים. אבל בעיני, הדבר החשוב ביותר הוא שאדם עומד בשתי רגליים מוצקות מול השולחן שעליו נחתם החוזה עם אשתו".
נירה, שעברה שיקום מוצלח והיא צלולה וחדת הבחנה וביטוי כמעט כפי שהיתה פעם מרגישה בסדר גמור. מוקפת במעגלים של חברות מעריצות שנאמנותן אליה רק גדלה אחרי שחלתה, זוכה לביקורים תכופים של ילדיה ונכדיה, אישיותה הופכת את כיסא הגלגלים שלה לכס המלכות שממנו היא מנהלת ביד רמה ובאמצעות קסם אישי שופע את סביבתה, קולטת ומגיבה מיד ובחריפות לכל ניואנס בשיחה, מכניסה תיקונים בסדרי הבית היפה באפקה, שבמטבחו ספריית ספרי בישול עצומה ובמרכזו שולחן אוכל, שהוא גם סמל להרבה דברים.
נירה וירון לונדון שיפצו את הבית "ונירה אמרה שחייבים שולחן אוכל גדול. היא רצתה דווקא את השולחן הזה שהביאו מאינדונזיה ושלא היה יקר במיוחד. אבל כשהביאו הנה את השולחן התברר שאין שום אפשרות, מפאת גודלו, להכניס אותו הביתה. לא היתה ברירה אלא להרוס קירות ולבנות מחדש, והתוצאה היא שכל תוספת הבנייה נעשתה בעצם בשביל השולחן. הסיפור הזה מדגים היטב את ההתנהלות הכלכלית שאיפיינה את משק הבית הזה לפחות עד לשלוש השנים האחרונות. כי אם יש דבר אחד טוב שיצא ממחלתה של נירה זאת העובדה שהתאזנו כלכלית, משום שנירה כבר לא עוסקת כל הזמן ברכישות".
על הרגלי הקנייה של נירה נפוצו כמה אגדות בין חבריהם של בני הזוג לונדון. בעלה התוודע לראשונה להיקף צרכנותה של אשתו כששהו שניהם בשליחות הרדיו בפאריס. נירה חזרה אז ארצה לחופשת מולדת עם שני הילדים הגדולים, אורי (בן 43 היום) ודניאלה (בת 42). הוא נשאר שם כדי להמשיך לעבוד וגם כדי לארוז את הדירה לרגל מעבר לדירה אחרת. "היינו אז עניים נורא", הוא מספר, "ובכל זאת כשהתחלתי לארוז פתחתי את אחד הארונות העליונים ומיד הלם בי ברד של נעליים שכמעט קבר אותי חיים תחתיו. נירה הסתירה בחלק העליון את אינספור זוגות הנעליים שקנתה. היית צריכה לראות את הנעליים. היא היתה קונה למשל נעליים מתצוגת אופנה שהמעצב עשה רק זוג אחד מהן, לצורך ניסוי. או נעליים שאפילו לא היו במידתה אבל היו פשוט יפות מאוד, ולכל קנייה כזאת התייחסה כאל מציאה והזדמנות חד-פעמית. בכלל, אשתי רואה בכל קנייה הזדמנות אחרונה".
האובססיה שלה לנעליים התאימה בוודאי למי שלוקה בפטיש לרגליים נשיות - "אני חסיד גדול של קרסוליים, שלדעתי אליהן מתנקזת כל האצילות הנשית". זו, אגב, היתה סיבת ההתאהבות המיידית של לונדון באשתו. זה קרה כשהיתה מזכירתו של מנהל הרדיו, חגי פינסקר, עבודה שאליה הגיעה משום שהיא עצמה התאהבה בחיים יבין.
לונדון היה אז סטודנט בבצלאל, וקריין וכתב ברדיו, והלך לחזות במזכירה החדשה, המבוגרת ממנו בחמש שנים. "לאחר שנפגשנו ברדיו הזמינה אותי נירה לארוחה במסעדת 'רימון' בירושלים. היא אמרה שזה על חשבונה, ורק אחר כך הבנתי שהיא רושמת במסעדה על החשבון. עד אז לא ידעתי שאפשר לרשום על החשבון בשום מקום חוץ מבמכולת, והעובדה שנירה רושמת גם במסעדות היתה צריכה להיות עבורי הרמז הראשון לכלכלת הבית העתידית שלנו. רק משום שאני אוהב את אשתי אני מוכן לדבר בה סרה, ואני מודיע לך שעד שחלתה לא היה חודש אחד שבו לא התקשר אלי פקיד הבנק כדי להתריע מפני אסון מתקרב".
כוחות חדשים
לונדון, כמאמר המוטו שלו, אולי לא השתנה, אבל חייו השתנו בשנים האחרונות. למשל, הוא אומר, הוא גילה בעצמו כישרונות שלא ידע עליהם. "פתאום התברר שאני יודע לבשל. לאכול תמיד אהבתי ואפילו הייתי מבקר מסעדות תקופה, אבל מעולם לא שלחתי את ידי בבישול, בעיקר כשנירה היתה טבחית מעולה כל כך. עכשיו כשהיא חדלה לבשל, התחלתי וגיליתי שאני טבח מצוין ושבעצם הכל עניין של חוצפה והעזה. או למשל הכישרון לנהל בית, לתאם את הביקורים של האנשים השונים שמסייעים לנירה חוץ ממרסי, המלאך שלנו שמתגוררת אצלנו, לצאת לקניות ובאותה הזדמנות להתרועע עם הירקן ולהתיידד עם המוכרות בסופרמרקט. ואני מפיק מכך הנאה מרובה. לדאוג לאנשי התיקונים כשצריך, לארגן את השיפוץ כגון זה שאנחנו עושים כיום בקומה התחתונה כדי להרחיב את החדרים של מרסי. תמיד הייתי כל כך גרוע, מגושם וחסר ישע בכל העניינים האלה ופתאום התברר שכשאין ברירה - מתגלים כוחות חדשים".
אתה לא מרגיש מקורקע?
"לא. אני נוסע כל יום לעבודה. קפה וקריאה הם פיצוי מאוד נאות לסוגי בילוי אחרים שנחסכים ממני. מה שמציק לי יותר זה שאני לא מגיע לבית שלנו באבירים, שפעם היינו נוסעים אליו בכל סוף שבוע, ואת זה מאוד אהבתי. אני לא איש רעים להתרועע. אני לא זקוק לחברה. חברי הם מעטים מאוד, למרות שמטבע עבודתי צברתי המון מכרים והרבה ידידים. כנראה שזה נובע מאיזה פגם באישיותי, אבל איני יודע מהו. אשתי וילדי טוענים שאני מטיל מורא, אבל את עדה לכך שאני אדם די חביב. האם קראתי בפנייך הסתייגות?"
שום הסתייגות. בעיני כולך מחמדים ונועם.
"אבל בחברה אני משתעמם ולאירועים אני הולך רק תחת אילוץ. כשהייתי צעיר נהגתי לשתות וכששתיתי הרגשתי נפלא, הקמתי רעש נורא, מצאתי עניין בכל גבר והתאהבתי בכל אשה. אבל זה שנים שאיני שותה ומשלם מחיר חברתי על פיכחוני".
לונדון אומר שדווקא על רקע הצחיחות החברתית שהוא חי בה, מעניינים יחסיו עם גדעון סאמט "העיתונאי הגמלאי מן העיתון שלך, שהוא חברי הטוב מגיל שמונה. נפגשנו בבית הספר שלמדנו בו שנינו, בית חינוך לילדי עובדים, והחברות הזאת לא עברה שום משבר. מעולם לא נפרדנו וככל שחולפות השנים אנחנו הופכים לביוגרפים המוסמכים של זולתנו. את הראיון הזה יכולת לקיים איתו במקומי והתוצאה היתה די דומה. הוא מתיימר להכיר אותי טוב ממני, ואני בטוח שאני מכיר אותו טוב ממנו".
סאמט אומר בתגובה שהם "תאומים שהופרדו בלידתם. האהבה גדולה. אבל התאומים לא זהים. רק השוני בתוך הדמיון המוזר היה מסוגל להחזיק אותנו ביחד מילדות, כמעט 60 שנה. אני לא מכיר עוד קשר כזה. כבר הפסקנו להשתומם שמעולם לא רבנו. ירון הוא, למשל, האדם היחיד שלאורך כל כך הרבה שנים לא שיעמם אותי אף פעם. אבל לא נריב גם אם ירון יגיד שאני דווקא שיעממתי אותו לפעמים. כי ירון הוא בחור מתנצח, עם יצר תחרות שאותו הוא מכחיש. גם על זה אני מאוהב בו".
לא היינו רוצים, מחמת השעמום, להיות זבוב על הקיר בחדר שבו מתקוטטים השניים על מקורה של מלה לועזית מסובכת. "הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לירון זה לשאול אותו שאלה שפותחת ב'אתה בוודאי יודע מי הוא זה וזה', משום שירון לעולם יאמר שהוא יודע - כי הוא אינו יכול לשאת את המחשבה שיש משהו שאינו יודע".
מרואייניו של לונדון מופתעים לא פעם מהשליטה שלו לא רק בתחומים השונים של מדעי הרוח אלא גם בכלכלה ועסקים (בין השאר הוא גם היה עורכו של כתב העת לניהול "סטטוס"), מדעי הטבע, מתמטיקה ומחשבים, ואפילו במוסיקת היפ-הופ שיצא כך שהוא וקירשנבאום הפכו למקדמים גדולים שלה בתוכניתם. אלא שהזמרה, כפי שמגלים לדאבון אוזניהם הצופים היא אחת האמנויות שבהן הוא לא מצטיין.
לונדון התגלה גם כשחקן טוב בכמה סרטים, בהם "זוג נשוי" של צפל ישורון, ויש לו כישורים קומיים בולטים. הוא צייר טוב ואפילו למד תקופה בבצלאל, ואת כישרונו הוריש גם לבתו דניאלה.
חייהם של הילדים בבית לונדון - אורי (איש מחשבים), דניאלה (מאיירת) ועידית (בת 34, ביולוגית) - לא היו "מסיבת גן" מתמשכת. כאב, נעדר לונדון רוב הזמן מהבית. כשהיה שם, סיפרה דניאלה לגיל ריבה בתוכניתו "אישי", נותר מקום צר מאוד לילדים מחוץ לטווח ההשפעה של אישיותם המגנטית של שני ההורים. לעומת זאת, סיכמה, שני ההורים בעלי האישיות יוצאת הדופן שלה "הם הורים מצוינים לילדים גדולים".
להיות בן לאב ידוע שבצעירותו מרבה להיעדר מן הבית זה לא פשוט, אומר לונדון. "אני גם לא חושב שהייתי אב רך ואוהב עד שהילדים היו גדולים. הפכתי לאב בגיל 24 וחשבתי שילדים גדלים לבד, אם לא מפריעים להם. הייתי אבא ממוצע יחסית לבני דורי. בנותי סולחות לי ומשלימות עם חסרונותי ביתר קלות משעושה זאת בני. לעומת זאת היחסים שלי עם נכדי נפלאים. בעיקר אני קרוב לילדים של דניאלה משום שעידית נמצאת עכשיו באוסטרליה ואורי, אשתו ושני ילדיו חזרו רק לאחרונה משהות בארצות הברית. יש ביני ובין הנכדים שלי אהבה גדולה. הם גם ילדים אהובים ואוהבים, סנטימנטלים ורגישים ויפהפיים, כמובן".
הגיל הזה
לונדון אומר שיש לו משפחה נפלאה. "לפעמים אני לא מאמין. נס, נס. זה לא היה טבעי לי שתהיה לי משפחה כזאת, באופן שבו גדלתי ובו ספגתי ערכי משפחה: הריבים האיומים בין אמי, שהיתה אשה קשה ואפילו אכזרית ותובענית כל כך, ואבי, שהיה עדין וטוב לב וחלש כל כך, העוני המאיים שבו חיינו, חיי המשפחה האלה שגרמו לי לעזוב את הבית בגיל 14 ולעבור לכפר הירוק ולא לחזור אפילו לביקורים; גם ילדותה של אשתי לא היתה קלה, בלשון המעטה. היא התייתמה מאביה שהיה מפקד בהגנה בגיל שנתיים וחצי ונשלחה לגדול בקיבוץ ועד שהיתה בת שמונה גם לא סופר לה שאביה נהרג. אחותה הצעירה מתה מסרטן כשהיתה בת 23. אמה מתה מסרטן בשנות ה-50 לחייה. גם נירה עצמה, עוד לפני שלקתה בשבץ, התמודדה עם סרטן. העובדה ששני אנשים כמונו הצליחו להקים משפחה מוצלחת כל כך היא ממש לא מובנת מאליה, ואני חושב על זה בגאווה על רקע מותי הקרב".
מותך הקרב? אתה חולה?
"לא. אבל בגיל 67 אתה כבר צריך לחשב את קצך לאחור, ביטוי, שאגב, מעולם לא הבנתי. אני לא חושב שיש אדם אחראי בגילי שלא מביא בחשבון את העובדה שהשנים נוקפות ויכול להיות שהבוקר הזה הוא האחרון בחייו. וחוץ מזה אני חי בתחושה של הזמן האוזל והמוות הקרב כבר מילדותי".
אני מזהה פה רחמים עצמיים?
"אני לא חושב שאני נגוע באהבה עצמית. מעולם לא חשבתי שאין לי תחליף. להפך. התחושה שלי היתה שבורכתי ביותר מכפי שהגיע לי".
על מה אתה מתחרט?
"אני לא מתחרט על כלום זולת עוולות שעשיתי לאחרים. בגיל הזה מבט רטרוספקטיווי על החיים מגלה איזשהו לבירינת שבו דלתות שמובילות לכל מיני כיוונים, וכל דלת שפתחת מובילה אותך לדבר-מה שלא ידעת. בתחום המקצועי אני שואל את עצמי מה היה קורה אם במקום להימרח על כיוונים שונים הייתי מסתמך על תחום אחד".
באיזה תחום היית בוחר אז?
"התשובה משתנה בכל כמה שנים. בשנים האחרונות הייתי בוחר בספרות או בקולנוע או במשפטים. אולי הייתי לומד תיפוף - אחד מהנגנים שהופיע אצלנו אמר לי שלחלוטין אין לי חוש קצב, או נהיגה במכוניות מרוץ. יכול להיות גם שהייתי צריך לקלוע את עצמי לאתגרים יותר קשים מאלה שלקחתי על עצמי".
מקומו הייחודי
על הגיל: "כשאתה בן 67 אתה כבר צריך לחשב את קצך לאחור. אני לא חושב שיש אדם אחראי בגילי שלא מביא בחשבון את העובדה שהשנים נוקפות ויכול להיות שהבוקר הזה הוא האחרון בחייו"
אילו היה ירון לונדון בחור צעיר, האם היה מתקבל היום לטלוויזיה? "אני חושב שלא. ראשית, אני נעדר השכלה פורמלית וכיום הרזומה של התחקירנים שלי כולל לפחות תואר ראשון או שני. אני, חוץ מבית ספר חקלאי, לא גמרתי דבר. לא הייתי מצליח אפילו להתקבל בתור אשנבאי בדואר כיום. שנית, אני לא בטוח שיש לי בכלל היכולת לעבור ועדת מיון. ראשית אני ריפורטר לא טוב. אין לי היכולת לטוות רשת של קשרים אישיים ולעקוב בהתמדה אחרי סיפור מבטיח ולהתחרות עם כתבים אחרים. אני לא תחרותי ואני גם לא מתמיד. אנשים יכולים לתמוה - אדם שהגיע לעמדה כזאת בטלוויזיה יכול להיות לא תחרותי? אבל אני אף פעם לא התמודדתי על תפקיד; שנית במסלול הטכני של טכנאי או צלם אין לי שום כישורים. עד היום אני לא יודע לכוון את השעון במכשיר ההקלטה ומעולם לא הצלחתי להרכיב אפילו מיקסר ביתי (וזה דווקא חיוני לי כיום כשאני מבשל); דבר שלישי הוא להתקבל בזכות המראה החיצוני. הייתי די נאה כשהייתי צעיר אבל אני לא בטוח שההופעה הזאת היתה עוברת כיום. אולי הייתי נתפס כאיש צעיר בעל גינונים ארכאיים".
לונדון מגדיר את מקומו בטלוויזיה כייחודי "פעם אמרתי שאני עלה התאנה על ערוות הטלוויזיה המסחרית, ואחר כך כמובן חטפתי על הראש. אבל לא התכוונתי להיות יהיר כשאמרתי את זה. אני חושב שהייתי שותף לפיתוחם של הרבה מאוד פורמטים, גם בעיתונות הכתובה וגם באלקטרונית, ורובם של הפורמטים האלה לא היו הצלחה במובן התפוצתי".
אולי מעמדך הייחודי נובע מכך שאתה נחשב "האינטליגנט של הטלוויזיה"?
"נכון, אבל יש עוד כמה כאלה. עמנואל הלפרין למשל הוא איש תרבותי מאוד, ישנו יעקב אחימאיר, ובין הצעירים יותר אורן נהרי שמרשים אותי מאוד ברוחב הידיעות והסקרנות שלו, ניצן הורוביץ, היתה יעל שטרנהל המדהימה, היא מדהימה. היא אובדן עצום לעולם העיתונות. וישנה אילנה דיין שאני אוהב אותה נורא, כי היא גם בן אדם נהדר וגם עיתונאית כלילת מעלות".
לדעת לונדון המקצוע הזה, עיתונות, הוא בית הספר המושלם: "הוא הביא אותי לארצות רחוקות, הפגיש אותי עם אנשים מרתקים. כמה עשרות שנים אני פוגש בכל שבוע כ-20 אנשים מרתקים במסגרת עבודתי. זאת ברכה עצומה. אתה זוכה לפגוש אנשים שמלמדים אותך בלי הפסקה".
בשנים האחרונות מקיים לונדון את המפגשים המרתקים הללו כשלצדו יושב מוטי קירשנבאום. השניים מכירים עשרות שנים, מימי רשות השידור. "במובנים רבים מסלול הגידול שלנו דומה משום שגם הוא למד בבית ספר חקלאי. גם הגיל שלנו דומה. מוטי עשה כל כך הרבה דברים. היה מנהל רשות השידור, ועורך ראשי של החדשות, ועסק בתיאטרון וסאטירה, ועשה סרטי תעודה בשפע עצום, והתוצאה היא שכמעט כל אדם שאנחנו מראיינים הוא איש שמישהו מאיתנו כבר פגש בו פעם". לונדון אומר שמתוך בגרות שבאה עם הגיל, בלי הרבה דיבורים, כל אחד למד להעריך את סגולותיו של עמיתו ולצמצם את עצמו כשזה נדרש.
"למשל, מוסכם שאני מוביל את התוכנית בכל מה שקשור להגשה כי הניסיון שלי בתוכניות שיח גדול משלו, אז כל הפניות למצלמה וההאזנה לאוזנייה הן שלי. מוטי לאין שיעור יותר יצירתי ממני בתחום העידונים ההומוריסטיים, אבל גם אני לא קוטל קנים. אם למוטי יש רעיון לדיאלוג מצחיק בתחילת התוכנית אז אנחנו מלטשים אותו ביחד. כשיש לי לפעמים רעיון מוטי מיד מוצא את נקודת החולשה הדרמטית שבו משום שלמשפט ההומוריסטי יש כללים שמוטי מומחה בהם. ההומור שלו שופע, הומור ציני ומריר, אבל מוטי הוא איש טוב ורגיש, רומנטי. הוא נורא מתרגש, וכשהוא מתרגש הוא על סף דמעות. הוא יודע שתחומי ההתעניינות שלי רחבים משלו והוא חושב שהם תפלים או משעממים או פלצניים, אבל הוא מוותר.
נוצרה בינינו איזו חברות עמוקה ורגישות הדדית וזה עובר את המסך. גם בלי לראות אותו אני חש פיזית את רטיטות הגוף שלו כשהוא מאבד סבלנות אלי ואני יודע שהגזמתי, שלדעתו עוד רגע אחד השיחה תמות. הזוג הזה עומד על החקרנות שלי והתחושות הבריאות של מוטי למה שהצופה יכול לשאת".
מה שאולי חיזק את הקשר בין השניים הוא שהם נאלצו להתמודד באותו זמן עם המחלות שתקפו את בנות זוגם: יונה, אשתו של מוטי קירשנבאום, חלתה בסרטן ונפטרה. "לא התמודדנו כזוג אלא במקביל, אבל הדברים קרו לשנינו בעת ובעונה אחת. שנינו עברנו תקופה קשה ואני חושב שזה חיזק את הקשר בינינו. מוטי הוא איש עם כוחות בלתי נדלים וגם אני גיליתי בעצמי כוחות. היתה שמירה הדדית בינינו. וכנראה ששנינו עשויים מחומרים די טובים במובן של חסינות וכוח להתמודד, ולהתפרנס הרי צריך - יש ילדים ויש נכדים, אז שנינו עמדנו בזה".
וחוץ מזה לונדון בוחן בכלל את הרובד האוניוורסלי שיש לקשר שלו עם קירשנבאום: "הסיפור הוא לא עלי ועל מוטי, אלא על שני גברים זקנים עם אגו נפוח שלומדים להיות ביחד. כמו שהסיפור על נירה הוא הסיפור על חיי הנישואים ועל אהבה ועל משבר, וכשאתה הופך את זה לסיפור אוניוורסלי אז מטרגדיה זה הופך לנראטיב בעל משמעות. מצד אחד זה מפסיק להיות הסיפור הבלבדי שלך. מצד שני זה מקל מאוד כי זה מרחיק את הכאב. היכולת הזאת להפוך את החיים לסיפור היא יכולת מנחמת. אבל יש לה גם הבט מטריד של זמזום בלתי פוסק של העין השלישית שבה אני מתבונן בעצמי מהצד ומנסח את מצבי כל הזמן. את הזמזום הזה אני יכול להפסיק רק במצבים של שכחה עצמית כמו שתייה לשוכרה או תינוי אהבים. רק אז הוא חולף".
אגב אהבה, האם יש גיל שהצורך להתאהב חולף בו? "הצורך להיות אהוב לא עובר אף פעם", אומר לונדון. "התאהבתי פה ושם, אבל לא הרגשתי צורך. אני יודע מהו הצורך לכבוש ומה הוא הצורך להיות נאהב, אבל הצורך להתאהב לא קיים אצלי. התשוקה המינית לא נרדמה ברוך השם".
זהו בידור
לונדון מלווה את הטלוויזיה המסחרית מיום לידתה. האם הוא מזהה בה את טשטוש התחומים שבין עיתונות ובידור, שכל כך מרבים לעסוק בו? "לא. העיתונות מאז ומעולם היתה גם בידור. בצד עמודי החדשות, רוב העיתון, מאז המאה ה-19, השתייך לסוגת הבידור".
אז יאיר לפיד כמנחה "אולפן שישי" זה עיתונות?
"יאיר לפיד נמנה עם סוג האנשים המחוננים שיכולים לעשות הכל היטב".
ככלל, אומר לונדון, הרבה דברים הופכים בטלוויזיה לבידור. "מלחמות, פדופילים, גופות מרוטשות. כל השפלה מעוררת אצלנו את הצד שאפידרמיס דק של תרבות לא מצליח לכסות. האכזריות שבכל אחד מאיתנו פורצת עם כל שריטה קלה, כפי שקרה בסדרת הכתבות של דב גילהר על הפדופילים למשל, וכפי שקורה בתוכניות עם מצלמה נסתרת. הדברים האלה גם מעלים את הרייטינג. הפיתוי להשבחת הרייטינג אורב לפתחנו כל הזמן והשאלה היא איפה אתה שם את הגבול ואומר לעצמך 'את זה אני לא אשדר'".
איפה באמת הגבול?
"כשקיבלתי את פרס סוקולוב הואילה בטובה דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, לכתוב לי מכתב ובו היא הוסיפה משפט שמאוד יקר לי: היא שיבחה אותי על דבקותי באתיקה. הדבקות באתיקה היא בראש וראשונה עניין של טעם טוב ושל אינסטינקט מהבהב כרמזור אדום שמסמן לך איפה אתה הופך לבן זונה".
אתה עצמך בדרן?
"אני גם בדרן מסוג מסוים. אנחנו מספרים בדיחות ולפעמים לא ספונטניות. אנחנו גם יודעים שהתוכנית שלי ושל מוטי מצליחה לא רק בגלל שאנחנו מעוררים שאלות ומביאים מידע אלא גם בגלל המרכיב התיאטרלי שבמפגש בינינו. עצם הזיווג הזה הוא בידור. אבל נדמה לי שהבידור פה הוא עטיפה מושכת לניסיון להרחבת דעת, נגיעה בעניינים שתוכניות אחרות לא נוטות לגעת בהם".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"אני ממעט מאוד לראות. אני רואה בעיקר סדרות או סרטים תיעודיים, דיונים. מקובל עלי טעמו של יאיר גרבוז שאמר פעם שבטלוויזיה הוא אוהב ראשים מדברים ורגליים בועטות".
כלומר כדורגל?
"אני אוהב סוגי ספורט משונים ובעיקר קרבות כלוב. אני חושב שזה ספורט אצילי כי אין בו בלופים. אני יכול לראות שעות אנשים מכים זה את זה עד עילפון. זה כמו החיים".
חתן פרס סוקולוב, ירון לונדון, עורך סיכום ביניים: "אני ריפורטר לא טוב, אני לא תחרותי וגם לא מתמיד"
נרי לבנה
3.1.2008 / 13:25