ביום שלישי שעבר, בזמן שהמדינה היתה עדה למאבק הגדול לפינוי עשרות משפחות מכפר שלם, ישבה רומה אפרתי, 77, הבעלים של שטח המריבה, בביתה בפתח תקוה הרחק מההמולה. זה שנים שהיא לא התקרבה למתחם, שבתי המשפט קבעו חד משמעית שהוא בבעלותה. השבוע היא הגיעה למקום, מלווה בעורכי דינה ובמאבטחים שהראו לה את המתחם המגודר. חצי שעה לאחר מכן החלו הרוחות במקום להתלהט, והיא פונתה משם בעצת מאבטחיה. "אני פוחדת", היא מתוודה בראיון ל-TheMarkerWeek, אך באותה נשימה מודה שאין בה רחמים כלפי המפונים: "אני צריכה לרחם? עלי לא ריחמו".
בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום שלישי הגיעו למתחם הרחובות מח"ל-משה דיין בשכונת כפר שלם שבדרום תל אביב טרקטורים ומאות שוטרים, והחלו לפנות בכוח צו בית משפט כ-25 משפחות שהתגוררו בשטח. העילה לפינוי היתה העובדה שהדיירים אינם הבעלים על הקרקע. מולם התייצבו המפונים יחד עם שכניהם, אנשי כפר שלם, ועם פעילי ארגונים חברתיים שבאו לתמוך בהם. פרט לכמה מעצרים, לא נרשמו אירועים חריגים. הפינוי עבר בשקט יחסי, ובסיומו גודר המתחם.
קשה היה שלא להזדהות עם כאבם של המפונים. מראות השוטרים המתעמתים עם המפגינים הרבים, שקראו ססמאות נגד תרבות הנדל"ן, לא הותירו בקרב הצופים ספק שמדובר בפעולה דורסנית, המפלה לרעה את עשרות המפונים.
כועסת על כולם
אפרתי כועסת מאוד. על כולם. על התקשורת, שנקטה לטענתה עמדה חד-צדדית בפרשה. על עיריית תל אביב, שלא עשתה די כדי לפעול נגד עבירות הבנייה והפלישות בשטח. אבל יותר מכל היא מבקשת שהאמת שלה תצא לאור. "הפכו אותי למפלצת", היא אומרת. "אני רוצה שאנשים יידעו את האמת".
מאחורי התמונות הקשות מסתתר מאבק משפטי מר בן 18 שנה, ששורשיו עוד לפני קום המדינה. על פי רישומי לשכת המקרקעין, ב-1943 נהפך יהודי בריטי בשם ראול קורני לבעליו של השטח, שהיה אז חלק מאדמות הכפר הערבי סלמה. ב-1949, לאחר שתושבי הכפר הערבי ברחו מהמקום, הגיעו אליו יהודים בעידוד הממשלה. בעוד שחלקם בנו את בתיהם על אדמות שהיו בבעלות האפוטרופוס הכללי, כמה מתיישבים עלו על הקרקע הפרטית של קורני. ב-1971 הוא מכר את הקרקע שבבעלותו לשתי חברות של הקבלן אברהם מתתיהו, שמת ב-1981.
שמונה שנים מאוחר יותר, ב-1989, החליפה הקרקע ידיים פעם נוספת. שלום אפרתי, איש נדל"ן מפתח תקוה, ואשתו רומה קנו את השטח בן שמונת הדונמים במחיר של 1.2 מיליון דולר. לדעתו של שמאי המקרקעין וסגן יו"ר לשכת השמאים הארצית ארז כהן, כיום שווה הקרקע כארבעה מיליון דולר, וניתן לבנות עליה 78 יחידות דיור. אפרתי טוענת שלה "אין הערכת שווי מעודכנת לקרקע".
מה חשבתם לעשות בקרקע כשקניתם אותה?
"מי שקנה את השטח היה בעלי שלום. אני הייתי במרבית הזמן הנהגת שלו, ולא הייתי מעורבת בעסקה. הוא חשב שנקים על השטח בית בשבילנו".
בשבוע האחרון תוארה אפרתי בתקשורת כ"כרישת נדל"ן" ו"יזמית נדל"ן", ויש גם מי שתיאר אותה כמי שפועלת לנישול מזרחים בשם "המדינה האשכנזית". התיאורים האלה הוציאו אותה מכליה. "אני כרישה? תראו לי איפה הכרישים", אומרת אפרתי בצחוק מהול בכעס. "מספרים שאני אשכנזייה שמנשלת ספרדים. אני נראית לך אשכנזייה?" היא שואלת ומצביעה על עורה הכהה.
מפונים בבוקר הפינוי
אפרתי נולדה לפני 77 שנה בעיר עדן שבתימן. היא אינה יודעת את תאריך הלידה המדויק שלה. בגיל שלוש עלתה לישראל עם אחיה לאחר שהתייתמה מהוריה, ובגיל 14 וחצי נישאה לשלום אפרתי. "עבדתי בכל עבודה אפשרית", היא מספרת. "עזרתי בסלילת כבישים, עבדתי כמנקה בבתי חולים ובמשקי בית. זו היתה תקופה קשה מאוד".
נגררה לעסקי הנדל"ן בעקבות בעלה
אפרתי מתבטאת ברהיטות, אך נוטה לבלבל את העובדות ונעזרת בעורכי דינה, מיכל אדיב, משה הרצוג ונאוה מורי. עיקר גאוותה בששת נכדיה, שכמה מהם עברו מאז הפינוי להתגורר לסירוגין בביתה בשל החשש שמישהו ינסה לפגוע בה. לעסקי הנדל"ן היא נגררה בעקבות בעלה, שמת לפני כעשור והשאיר לה אדמות בפתח תקוה ומחוץ לה. איש נדל"ן שהכיר את שלום אפרתי תיאר אותו השבוע כ"איש נדל"ן ממולח שהבין היטב את המקצוע ועשה כמה עסקות מצוינות".
כנגד כל המגרשים שרכשו בני הזוג הם לקחו הלוואות. אף אחד מהמגרשים לא נקנה בהון עצמי מלא, כך שהריביות שחקו חלק גדול מההשקעות. חלק מהשטחים עדיין נמצאים בבעלותה של אפרתי, אחרים נמכרו. לפני כשנה היא מכרה לחברת אולימפיה מגרש בפתח תקוה, שהיה בבעלות משותפת שלה ושל בעלים פרטי נוסף, במחיר של 7.9 מיליון דולר. לדברי אפרתי, כל הכסף הופנה לכיסוי חובות לבנק איגוד, שנתן את ההלוואה לקניית השטח.
גם כנגד שמונת הדונמים בכפר שלם שרכשה עם בעלה ב-1989, ונהפכו ל-4.7 דונמים בשל הפקעות לצורכי ציבור, לקחו השניים משכנתא. הם לא דימיינו שמימוש השטח יתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית גם 18 שנים לאחר קנייתו, על אף שידעו על מכשול בדמותם של כמה דיירים שישבו במקום.
יש על הקרקע שלושה-ארבעה דיירים
עורכי דינה של אפרתי טוענים כי בעלה שלום ידע שעל הקרקע יושבים תושבים. "המתווכים שהציגו לו את העסקה סיפרו לו שיש על הקרקע שלושה או ארבעה דיירים שאינם בעלי זכויות של ממש, ורמזו לו שהוא יוכל לסלקם במהרה אם ישלם להם מחירים נמוכים", מבהירים עורכי דינה של אפרתי. "הם אמרו לו בצורה ברורה שהקרקע שייכת לשכונת נוה כפיר, ובניגוד לאדמות כפר שלם הסמוכות מדובר בקרקע פרטית".
אפרתי מודה ש"אם הייתי יודעת שזה מה שיהיה, לא הייתי נותנת לבעלי לקנות את הקרקע, אבל מרגע שהתחלנו אין מה לעשות וצריך להשלים את התהליך".
בחוזה המכר שעליו חתמו האפרתים עם אילנה מתתיהו מוזכרים דיירי המתחם. בסעיף שהוכנס לחוזה נקבע סכום מיוחד לטובת עניין הפיצוי, סכום שלדברי אפרתי אכן הוצע לדיירי המקום. "הם ביקשו פיצויים בגובה של שני מיליון דולר, או לחלופין דירה לכל אחד", מספר עורך הדין משה הרצוג, ומציין כי "הסכום שהוצע לדיירי המתחם עמד על 400 אלף דולר לכולם. כשראינו שלא נצליח להגיע עם הדיירים לעמק השווה, פנינו לבית המשפט".
ב-1990 הגישו בני הזוג אפרתי לבית משפט השלום בתל אביב תביעה ראשונה נגד 11 מתושבי המקום, שנחלקו לשלוש משפחות, וביקשו שבית המשפט יורה על פינויים מהשטח. יותר מעשר שנים התנהלה התביעה, שבמהלכה קבעה השופטת שרה דותן קביעה יסודית במאבק, לפיה השטח שייך לבני הזוג אפרתי.
פיצוי או פינוי?
בפסק הדין שניתן בינואר 2000 קבעה השופטת דותן כי חמישה דיירים מתוך ה-11 צריכים לפנות את השטח. לגבי השישה הנוספים נקבע כי הם בני רשות בקרקע, ובמלים אחרות, יש לפצותם בגין השקעותיהם במקרקעין. אלא שבפסק דין משלים שניתן כשנה לאחר מכן, לאחר ששמאי בדק את שווי השקעותיהם במקרקעין, קבעה השופטת דותן כי שווי השימוש שהשישה עשו בקרקע עולה על שווי השקעותיהם, ולכן אין הם זכאים לכל פיצוי. דותן הורתה לפנותם מהשטח.
במקביל הגישה אפרתי תביעה נגד 22 תושבים נוספים, שטענו לזיקה לשטח. אפרתי ועורכי דינה טענו כי "פולשים חדשים רבים צצו במשך השנים". השופט דניאל ארנסט, ששמע את עדויותיהם של הנתבעים, סיכם: "ממכלול העדויות מתקבלת תמונה כללית מסוימת המסבירה גם את הנראה בביקור בשטח. אוסף של מבנים וצריפים ללא סדר. המבנים נבנו לפי הצורך במועדים שונים. בעבר היו במקום מבנים מועטים בלבד, אך בהדרגה, גם במהלך שנות ה-90, הגיעו למקום דיירים שונים ובנו לעצמם חדרים לפי צורך... מאפיין עיקרי הוא חוסר האמינות של העדויות. אדם הגר במקום כל חייו חייב להיות בעל מידע מדויק ומסוגל להשיב לשאלות באופן רהוט ושוטף. אלא שכל העדים התחמקו, התפתלו ולא היו מסוגלים לענות לשאלות בסיסיות ביותר".
בפסק הדין שנתן ארנסט בנובמבר 2005, הוא קבע כי "יש ליתן צו פינוי כמבוקש בתביעה כנגד הנתבעים". גם כאן לא נמצא כי מי מהנתבעים זכאי לפיצוי כספי כלשהו. אך כאן לא תמה הסאגה: עוד שנתיים עברו עד שהפינוי בוצע בפועל. מראות השבוע שעבר ממחישים עד כמה קשה זה היה, לשני הצדדים.
"כואב לי שאני נחשבת לכזו מפלצת"
"בית המשפט אמר שהם צריכים לצאת משם, וחשוב לי שהאמת תצא לאור", אומרת אפרתי בהתרגשות. לטענתה, התקשורת כולה התגייסה למען צד אחד - נגדה. "ראיתי את התמונות בטלוויזיה ושמעתי את החדשות ברדיו, והיו שם כל כך הרבה שקרים. היו גם חברי כנסת שדיברו נגדי".
"איך אנשים לא מתביישים לשקר ככה, ועוד מבקשים שירחמו עליהם? איפה הרחמים על בעל השטח החוקי שקנה את הקרקע מכספו וכבר 18 שנה נאלץ לשלם משכנתא לבנקים? כואב לי שאני נחשבת לכזו מפלצת, ואיש לא מבין איזה סבל אני עברתי. השגתי את כל מה שיש לי בזיעת אפי", אומרת אפרתי.
אפרתי מפנה אצבע מאשימה כלפי עיריית תל אביב, שתרמה לדבריה "תרומה משמעותית לסחבת בפינוי הפולשים". ב-18 השנים האחרונות הגישו עורכי דינה של אפרתי שתי עתירות בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב נגד העירייה, לאחר שזו לא קיימה צווי הריסה למבנים שנמצא כי נבנו ללא היתר.
בשני פסקי הדין, שניתנו ב-1998 וב-2005, נמתחת ביקורת נוקבת על העירייה. "הגיעה העת לשים קץ לדברים, ולאכוף אחת ולתמיד את החוק בצורה אפקטיווית. זאת חרף העובדה שהדברים מחייבים פעולה מאומצת מצד הרשויות", קבע השופט עודד מודריק ב-1998, ונתן לעירייה זמן קצוב להרוס כמה מבנים במקום.
"אין תימה שבעקבות 'גרירת הרגליים' של המשיבות (עיריית תל אביב והוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר - ג"ל) נוספו מבנים שנבנו ללא היתר במקרקעין של העותרים, כפי שעולה מחוות דעת אשר מתבססות על תצלומי אוויר", כתב השופט אברהם טל בפסק דינו ממאי 2005, לאחר שחלק מצווי ההריסה בתיק של מודריק לא בוצעו. למרות שני פסקי הדין, עד השבוע שעבר לא נרשמה תזוזה בשטח. "רק אצלנו בישראל מוציאים את הנשמה של האדם שנמצא זכאי", אומר הרצוג.
בשנתיים שעברו מאז פסק הדין האחרון, שחייב את פינויים של כל היושבים בשטח, הוגשו על ידיהם עשרות בקשות לעיכובי ביצוע. חלקן אושרו בתוך פחות מ-24 שעות, דבר שהוריד לטמיון, לדברי עורכת הדין מיכל אדיב, "עשרות אלפי דולרים בשלושה מועדים שונים, כשהיינו רגע לפני הביצוע".
עורכי דינה של אפרתי מספרים כי האיומים נגדם נהפכו למוחשיים. לפני כחצי שנה, זמן קצר לפני אחד ממועדי הפינוי, עלו באש בהפרש של חצי שעה שני המשרדים של עורכי הדין. לאחד המשרדים נגרם נזק, ובשני ניצלו העובדים בנס. באי כוחה של אפרתי בטוחים שניסו לפגוע בהם ונוקטים מאז זהירות יתרה. המשטרה, אגב, לא הצליחה לעצור חשודים במעשים או לקשר בין האירועים לסכסוך על הקרקע בכפר שלם.
יש בך רחמים כלפי האנשים שפונו מבתיהם?
"אני צריכה לרחם? מי ירחם עלי? מי מרחם על הכסף שהשקעתי? החיים שלי לא היו קלים. אני עייפה, ורק רוצה שיהיה לי שקט. אם עם ישראל רוצה לקבל שכל שלא יפלוש לאחרים, כמו שנאמר, 'לא תסיג גבול רעך'".
הוראה של בן גוריון
"לאנשים שאני מייצג יש 'זיקת בית אב'", אומר עורך הדין יאיר שרף, המייצג רבים מתושבי שטח המריבה. "זהו אחד הקריטריונים שנקבעו על ידי משרד השיכון, כמו גם קריטריונים נוספים שהם עומדים בהם. לכן הם זכאים לפיצוי מהמדינה, מפני שאזור כפר שלם הוכרז כאזור שיכון, למעט כמה חלקות בבעלות פרטית שבעליהן התנגדו שחוקי הפינוי יחולו עליהן.
"את הלקוחות שלי הושיבו בשטח ב-1949 על פי הוראה של דוד בן גוריון, כאשר השטח כולו היה נטוש, וכך גם התייחסו אליו. אחרי כמה שנים התברר שיש כמה חלקות בבעלות פרטית. גורמים מוסמכים מהמדינה ידעו את זה, ולא עשו עם זה שום דבר. כשהחליטו לשכן את כל האזור הכינו תוכנית בנייה שכוללת אחוזי בנייה מוגדלים, שנועדו להוות כלי כלכלי שישמש לתשלום הפיצויים לדיירים.
"רומה אפרתי אומרת שהיא לא צריכה לתת פיצוי כי יש לה פסק דין שגורס כך. אני חושב שהיא כן צריכה לפצות. מבחינה משפטית היא צודקת, אבל בד בבד היא מקבלת אחוזי בנייה מוגדלים שיש בהם סוג של פיצוי. היא מקבלת תוספת עבור פיצוי התושבים, אך למעשה היא לא מפצה אותם. מעבר לכך, מדינה או עירייה לא יכולה להתייחס לפינוי של 30 תושבים בשוויון נפש, כאילו שלא קרה דבר. נכון שנעשו מצדם טעויות כי לא היה מי שייעץ להם, אבל לא צריך לחיות רק על פי האספקט המשפטי".
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה לטענותיה של אפרתי כי "מדובר בשטח פרטי, ולמרות זאת העירייה פעלה ועשתה כל שביכולתה כדי לאכוף את חוק התכנון והבנייה במקום, על ידי הוצאת צווי הריסה שיפוטיים ומינהליים על כל בנייה חדשה שהתגלתה במתחם".
הכל התחיל בסלמה
במקום בו ניצבת שכונת כפר שלם בדרום תל אביב ישב עד 1948 הכפר הערבי סלמה, שמנה כמה אלפי תושבים והיה המרכזי מבין הכפרים הערביים באזור. הכפר נכבש במלחמת העצמאות, ותושביו נטשו אותו.
חלקם הגדול של היהודים שהגיעו למקום בשנה שלאחר מכן היו עולים מתימן. כמו כן, הגיעו למקום, שזכה לשם כפר שלם, משפחות מחוסרות דיור. באנדרלמוסיה ששררה עם עלייתם לשטח התפזרו רובם על קרקעות הכפר הנטוש, שברובן הועברו לידי האפוטרופוס הכללי. מקצתם התיישבו על אדמות פרטיות, כפי הנראה ללא ידיעתם.
ב-1965 נחקק חוק פינוי-בינוי, והחל תהליך פינוי של חלק מתושבי השכונה. מדובר בתהליך ארוך וקשה שלא הסתיים עד היום. באחד משיאיו, ב-1982, נורה תושב השכונה שמעון יהושע למוות כשניסה למנוע את הריסת ביתו.
מרבית טענותיהם של דיירי המתחם שפונו בשבוע שעבר מתייחסות לכך שבעוד שכניהם המתגוררים במרחק קצר מהם זכאים לפיצוי, הם עצמם אינם זכאים לשום פיצוי מפאת הבעלות הפרטית בקרקע - שחלקם הגדול לא היה מודע לה.
רומה אפרתי: איפה הרחמים על בעל השטח החוקי שקנה את השטח וכבר 18 שנה נאלץ לשלם משכנתא? הפכו אותי למפלצת
גיא ליברמן
4.1.2008 / 8:34