אדריכל טוב צריך להיות קצת פנטזיונר. הרי הלקוחות שלו מצפים ממנו לקחת פיסת אדמה ולדמיין איך הופכים אותה לבית חלומותיהם או למיזם מרגש. הפנטזיונריות הזו אינה מוגבלת לשעות העבודה. סביר להניח כי מי שהסתובב עם אדריכל בסביבה עירונית התוודע להצהרות כמו "הייתי עושה את הבניין הזה אחרת", "אם רק היו נותנים לי לתכנן את הפרויקט הזה, הוא היה יוצא מצוין" וגם "העירייה לא יודעת מה היא עושה פה. צריך לקחת את הפינה המוזנחת הזו ולהפוך אותה לפנינה - יש כאן המון פוטנציאל מבוזבז. אם רק מהנדס העיר היה מתייעץ איתי".
הפנטזיונריות הזו בצירוף חוש הביקורת, שלימודי האדריכלות מפתחים בשקידה, מקנה לאדריכלים את הכישורים להיות יודעי כל והמבקרים הטובים ביותר, לדעתם, של חבריהם למקצוע. אבל יש אדריכלים שלוקחים את הקיטורים בשיחות הסלון צעד אחד קדימה - אלה פונים לרשויות במטרה ליזום פרויקטים או תב"ע (תוכנית בניין עיר) מקומית. הפנייה, למהנדסי העיר לרוב, לא נעשית רק מטעמים אלטרואיסטים - אלא גם בניסיון לייצר עבודה למשרד.
האם יש ליוזמות אלה עתיד? הדוגמה הידועה ביותר, שזכתה לפרסום רב בשנת 2000, של הצעה אדריכלית שהוגשה לגופים ממלכתיים היא תכנון הכפר האולימפי בתל אביב, שיזמו שלושה סטודנטים מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב. השלושה - מיקי בן גן, אמיר נבון ויובל שידלוסקי - עמדו בפתח שנת הלימודים החמישית שלהם וחשבו על רעיון לפרויקט גמר מעניין. התגלגל לידיהם מאמר של אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי, בעקבות הצעה של יובל ארד לארח את המשחקים האולימפיים בעזה ובירושלים.
המאמר, שנפתח במלים "מותר וצריך לחלום", נתן לשלושה רעיון - לתכנן כפר אולימפי בתל אביב. הם יזמו פגישה עם גלעדי, שהתאהב בפרויקט. כפי שמספר הסטודנט דאז בן גן, כיום אדריכל ובעלים משותף בסטודיו 6B: "גלעדי הוציא הרבה כסף מכיסו כדי לשלוח אותנו לברצלונה להיפגש עם האדריכלים של הכפר האולימפי בעיר, וגם ליפאן ולקוריאה ללמוד על תכנון אצטדיונים".
הקשרים של גלעדי הפגישו את השלושה עם אנשי עסקים, ראשי עיר, פקידי ממשלה, נציגי תקשורת ואפילו עם שני שרי אוצר. בן גן מספר כי כל מי שנחשף לתוכנית התלהב ממנה והצטרף למאמצים לקדמה: "חולדאי התאהב בתוכנית מתוך רצון לקבל כספים שיושקעו במטרופולין - כספים שהדד-ליין של התוכנית מבטיח את קבלתם".
הסיבה העיקרית שבגינה התוכנית התקבלה בזרועות פתוחות היא הנופך הקוסמופוליטי שגלום בפנטזיה של אירוח אולימפיאדה. אבל תרם לכך גם התכנון - השלושה תיכננו מבנים שישרתו את העיר, ולא פילים לבנים שישמשו אותה רק בזמן אירוח המשחקים.
על אף שחלפו יותר משבע שנים מאז שהציעו את התוכנית, העבודות עדיין לא התחילו בשטח ואפילו תוכניות העבודה עדיין לא שורטטו. בן גן מתעקש כי התוכנית לא נקברה, אלא חיה וקיימת. "לפני המלחמה (מלחמת לבנון השנייה) היתה אמורה להתקיים פגישה עם פורום מנכ"לי משרדי הממשלה בשביל לארגן תקציב לבדיקת היתכנות. המלחמה דחתה את הפגישה למועד בלתי ידוע.
"עברו שבע שנים, אז מה זה עוד קצת זמן. גלעדי מאמין שזה פרויקט עם אורך נשימה, שלבסוף גם ייצא לפועל. אנחנו עדיין עובדים על התכנון ומדי פעם גלעדי מארגן פרזנטציה, ואנחנו מתייצבים", מסכם בן גן.
התמריץ שיש לסטודנטים לקדם את הרעיונות שלהם ברור - מכיוון שהושקעו כבר זמן ומאמץ בתכנון, אז מדוע לא למנף את העבודה. אבל לא רק סטודנטים שוקדים על תוכניות ומשגרים הצעות למהנדסי העיר. לאדריכל מיכה רטנר יש הרבה רעיונות גדולים באמתחתו והוא לא משאיר אותם בראש - אלא מכין חוברות מסודרות עם תכנון בהיר ושולח אותן למהנדסי העיר הרלוונטים.
בין השאר הציע רטנר את תוכנית "רובע הנמל בחיפה", שלפיה יוחזר החלק המערבי של נמל חיפה לעיר תוך יצירה של חזית עירונית הפונה למפרץ. סיבוכים ביורוקרטיים וריבוי "בעלי בית" גרמו לתוכנית להיתקע בצינורות העירייה כבר יותר מ-12 שנה. "לתקיעת התוכנית יש יתרון למחלקת מהנדס העיר - השכחת העבר תאפשר להם בעתיד להציג את הרעיון כחדש לחלוטין. כרעיון של העירייה", אומר רטנר בציניות.
רעיון נוסף שהגה רטנר היה טיפול באזור שפך הירקון בתל אביב, תוך יצירה של מעבר נוח לכלי שיט בין הים הפתוח לנחל ופינוי מקום לבניית מגדלים, בגלל שינוי תוואי השפך ושימוש בערוץ המתפנה לשיפור הנגישות לצפון תל אביב. גם רעיון זה גובש לידי חוברת מסודרת שהוגשה למהנדס העיר. במקרה זה, לא הושגו אפילו התקדמות בתכנון או דיון עם רשויות התכנון.
רטנר, שהגיש גם הצעה למהנדס העיר ירושלים - גם היא לא התממשה - מחלק את התגובה של גופי התכנון להצעות חיצוניות לכמה שלבים. שלב ראשון, התעלמות מתוך תקווה שהאדריכל ייקח את מרכולתו למקום אחר. שלב שני, שימוש בטקטיקה שרטנר מכנה "שיתוף פעולה כביכול", שנועד ליצור מראית עין של עניין - ולמנוע את ההטרדה.
השלב השלישי, על פי רטנר, הוא שימוש בג'יבריש אדריכלי שמטרתו לומר כי הרעיון לא תואם את עקרונות התכנון, אינו ישים, חשבו עליו כבר קודם או שהוא ייצור בלגאן תכנוני. השלב הבא הוא סילוק כל החומר שהוגש והחזרתו לשולח, כדי למנוע תביעות על דמיון אדריכלי בתוכניות עתידיות.
"מה, חסרות לי צרות"
רטנר מותח ביקורת עזה על התנהלות מהנדסי העיר בנוגע להצעותיו. האדריכל דני קייזר - מהנדס העיר תל אביב לשעבר ושותף במשרד קייזר, קייזר ולקנר אדריכלים - מציג את הצד השני של המטבע. "אחד התפקידים של מהנדס העיר הוא לקבוע אם הצעה מסוימת היא מעניינת. יש יוזמות של אדריכלים בסגנון 'שמעתי שמחנה הקריה עומד להתפנות ויש לי רעיון מצוין למקום'. אם האדריכל שולח חומר ועל פניו זה נראה בדוק והגיוני, הייתי נפגש עמו".
עם זאת קייזר מדגיש: "הבעיה היא שלא מציעים הצעות לשם שמים, אלא בשביל ליצור אופציה לעבודה לאדריכל. אבל צריך לזכור כי קיימים שיקולים אחרים, כמו של מי הבעלות על הקרקע ומי יממן. מתחיל תהליך מורכב שלא בהכרח ישאיר את מי שהציע את התכנון כמתכנן בפועל".
קייזר מעיד כי על אף שנפגש עם כמה אדריכלים בעקבות הצעות ששלחו, אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. הוא לא זוכר את הצעתו של רטנר וטוען כי עצם הרעיון של הסטת שפך הירקון היה מביא לפסילתה על הסף, משום שהסטה של נחל דורשת שינוי תוכניות מתאר ארציות.. "לאדריכלים יש נטייה להיות פנטזיונרים, אבל אני הייתי צריך להתמודד עם הביקורת הציבורית. מה? חסרות לי צרות?".
"ביורוקרטיה מונעת אסונות"
הקושי שמציב מינהל ההנדסה בפני רעיונות של אדריכלים נראה לאדריכל אלון בן נון, בעלים של משרד האדריכלים Sooma ומרצה בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חשוב. "מהנדס העיר אמון על מערכת בקרה שאמורה למנוע זוועות שיישארו לשנים. אדריכלים הם חכמים גדולים - מסתכלים על עבודה של אדריכלים אחרים וחושבים למה ככה ולא אחרת.
"אבל לפעמים צריך להודות שמערכת ביורוקרטית שמקשה על הרעיונות הגדולים להתממש, מונעת אסונות אדריכליים", טוען בן נון, אך מודה כי על אף שבמקרים רבים השמרנות של מינהל ההנדסה בעירייה היא חיובית, לעתים היא מכעיסה, בעיקר כשנתקלים בקשיים במהלך התכנון.
הצעות רעיוניות למהנדס העיר לא זרות לבן נון. הוא מספר כי בזמן שעבד עם האדריכלים צבי אפרת ומאירה קובלסקי, הם הכינו הצעה לשימוש בשלד אייזנברג - שלד פלדה של בית חולים על שם אייזנברג ביפו, שעמד נטוש במשך שנים. התכנון המוצע היה להעביר את קמרה אובסקורה ואת בתי הספר האחרים לאמנות בתל אביב-יפו למבנה שיוקם בבסיס השלד הקיים. ואולם ההצעה שקידם אדם ברוך, לא התממשה.
על אף שהפרויקט שהציע לא יצא לפועל, לבן נון יש גם ניסיון חיובי בשיתוף פעולה עם הרשויות בנוגע להצעות שהגיש. מדובר אמנם בפעילות תרבותית, "בתים פתוחים", אירוע פתוח לציבור שבמסגרתו מתקיימים סיורים אדריכליים ומתאפשרת כניסה למבנים ייחודיים ולא נגישים - אבל יש לה קשר הדוק לעולם האדריכלות. "לא ניגשנו למינהל ההנדסה. פנינו לאגף התרבות, שעודד אותנו אבל לא עשה בפועל כלום. אחר כך פנינו לדוברות העירייה שהיו זריזים מספיק ולא ביורוקרטיים - וקידמו את הפרויקט".
סיור וירטואלי
בעיריית ירושלים, לעומת זאת, נרקם שיתוף פעולה עם מינהל הנדסה: "ראש אגף רישוי ופיקוח תמך באירוע בגלל הרצון ליצור הקשר אדריכלי ותרבותי לאגף". עם זאת, בשני המקרים לא היתה מעורבות בתכנים ואפילו הציפייה שיתאפשרו ביקורים במבנים המשויכים לעירייה, לא התממשה.
ההצלחה של אירועי "הבתים הפתוחים" בתל אביב ובירושלים הביאה לכך שהסיבוב השני כבר מתוכנן. אולי צריך להוסיף גם סיור וירטואלי שיוקדש להצעות הלא ממומשות של האדריכלים - את הפנטזיה שבאה עם המקצוע צריך לשמר.
הפנטזיה האדריכלית: "אם רק היו נותנים לי לתכנן את הפרויקט הזה, הוא היה יוצא מצוין"
שני שילה
4.1.2008 / 9:56