מציבים יעדים לישראל: דיונים בין האוצר, בנק ישראל ומשרד האוצר למדיניות כלכלית חדשה

האוצר, בנק ישראל ומשרד ראש הממשלה עובדים על קביעת יעדים למדיניות הכלכלית של ישראל. היעדים יהיו לטווח הבינוני והארוך, ובראשם תועדף כנראה בשלב הראשון הורדת שיעור החוב ל-60% מהתוצר בתוך שנים ספורות. העדפת יעד החוב משמעה כי יעד הגידול בהוצאה התקציבית יהיה משני וייקבע בהתאם ליכולת של ישראל לשרת את החזר החוב שלה.



המדיניות הכלכלית של ישראל נקבעת כיום בהתאם לשני יעדים, שנקבעו אמנם בחקיקה, אך השמירה עליהם לא היתה עקבית: יעד הגירעון בתקציב ויעד הגידול השנתי בהיקף ההוצאה בתקציב. ביעד הגירעון ישראל עמדה חליפות, לפי מצבה הכלכלי. השנה עומדת ישראל להקדים את היעד שנקבע בשיעור ניכר - 2007 תסתיים ללא גירעון כלל בשל הצמיחה הגבוהה.



יעד הגידול השנתי בהיקף ההוצאה בתקציב, שנקבע במקור ל-1%, הועלה בשנים האחרונות ל-1.7%, וגם על השיעור הזה קיימת מחלוקת פוליטית עזה: חברי כנסת קוראים שוב ושוב לפרוץ את מסגרת התקציב כדי להשיג יעדים חברתיים שונים. מי שהוביל את ההתקפה על יעד גידול ההוצאה בתקציב באחרונה היה ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, שכבר הודיע כי בכוונתו להציע מתווה חלופי ליעד.



לנוכח זאת החליטו שלושת הגופים המנהלים את המדיניות הכלכלית של ישראל לערוך עבודת מטה מסודרת, שבסופה יוצעו היעדים אשר יכתיבו את המדיניות הכלכלית בשנים הקרובות - תוך ניסיון להסביר את בחירת היעדים ואת החשיבות שבשמירה עליהם. ככל הידוע, היעד העומד להיבחר כמוביל הוא יעד החוב.



כיום החוב של ישראל הוא כ-80%-82% מהתוצר, לעומת ממוצע של כ-58% במדינות OECD. יעד החוב המוצהר של האיחוד האירופי הוא 60% - כלומר, ישראל חורגת עדיין חריגה משמעותית בשיעור החוב שלה ביחס למקובל במדינות המפותחות. זאת בשעה שביעדי מדיניות אחרים, כמו שיעור ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר או נטל המס ביחס לתוצר, ישראל קרובה מאוד לממוצע ב-OECD. לפיכך, הטיפול ביעד החוב צפוי לקבל עדיפות על פני היעדים האחרים.



ככל הנראה, היעד שייבחר לחוב יהיה 60% מהתוצר בתוך חמש-שש שנים. יעד זה יהיה המוביל, כך שהיעדים האחרים, ובעיקר יעד ההוצאה בתקציב, יהיו דינמיים ויקבעו לפיו. כך, אם תחול האטה ויהיה קיטון בהכנסות המדינה ממסים באופן שיקשה על ישראל לפרוע חובות בקצב שקבעה לעצמה, הרי שייערך קיצוץ בתקציב כדי לאפשר את החזר החוב.



באוצר, בבנק ישראל ובמשרד ראש הממשלה מאמינים כי ההקפדה על ירידה ביחס בין החוב לתוצר תשרת את ההשגת המטרה הכלכלית העליונה - צמיחה בת קיימא - בצורה הטובה ביותר. זאת משום שחוב נמוך יקטין את ההוצאה בתקציב להחזר חובות ולתשלום ריבית, ומשום שהוא מאפשר גם לצלוח בצורה טובה יותר משברים כלכליים. למעשה, הקיטון בנטל החוב של ישראל בארבע השנים האחרונות כבר חסך לה 10 מיליארד שקל בהוצאות ריבית מדי שנה.



בנוסף, עובדים שלושת הגופים על היבטים נוספים של התקציב. כך, הנטייה של הממשל בישראל לקחת על עצמו התחייבויות תקציביות במהלך השנה בלי לבדוק את ההשלכותיהן על תכנון התקציב. הכוונה היא לנטייה של הממשלה לקבל החלטות בעלות השלכה תקציבית, מבלי לבחון את משמעותיהן, הנטייה של הכנסת לחוקק חוקים בעלי השלכה כלכלית ואפילו הנטיה של בתי המשפט לחייב את המדינה לעמוד בהוצאות כבדות - למשל, הפסיקה של בג"ץ כי המדינה חייבת למגן את שדרות - מבלי לראות את המשמעות התקציבית של ההחלטות.



כתוצאה מכך משרד האוצר הגיע לתקציב 2008 כאשר ביכולתו להגדיל את ההוצאה ב-4 מיליארד שקל (גידול של 1.7%), אבל בפועל ניתנו הבטחות שלטוניות שונות בסכום של 13 מיליארד שקל, מה שכפה על האוצר להחליט במה לקצץ במקום שיוכל לעסוק בקביעת סדרי עדיפויות לתקציב 2008.



כדי למנוע זאת יש כוונה לנסות ולהקשות על העברת חוקים כלכליים בכנסת (לדרוש רוב של 60 ח"כים לאישורם, ולא רק 51 כפי שהמצב היום), וכן לחייב את הממשלה לקבל החלטות בעלת משמעויות כלכליות רק במועדים קבועים בשנה - ורק כאשר על שולחן הממשלה מונחות חלופות תקציביות. כלומר, הממשלה תיאלץ לקבוע במה לקצץ אם ההחלטה הכלכלית תתקבל.



נושא נוסף שנדון הוא ביזור סמכויות ניהול תקציב ממשרד האוצר למשרדי הממשלה, תוך ביזור כוחו של משרד האוצר. הכוונה היא להעצים את היכולת המקצועית של המשרדים, כדי שתהיה להם תרומה יותר גדולה בבחינת תקציבם. במקביל יינתנו למשרדים תמריצים להתייעלות כלכלית - למשל, תוספת תקציב בתמורה לתקציב שהמשרדים יצליחו לחסוך.