ביי ביי דולר

השימוש במחירים דולריים החל להתפשט בישראל לפני כ-25 שנה, בשנות ההיפר-אינפלציה (82'-85'). באותן שנים המחירים בשקלים לא שיקפו כל אינפורמציה לגבי המוצרים, מאחר שהם טיפסו בכל יום. לאנשים לא היתה שום יכולת להשוות מחירים, קשה היה לבצע עסקות אפילו עם המוכר במכולת, והכלכלה הישראלית נקלעה למשבר חמור.

הדברים הגיעו לשיא ב-84', שבה הגיעה האינפלציה לקצב שנתי של כ-400%. זמן קצר קודם לכן עלתה הצעה להנהיג בישראל מערכת הצמדה מלאה לדולר האמריקאי (דולריזציה), תוך ויתור על הזכות להנהיג מדיניות מטבע ריבונית ועצמאית. התוכנית ספגה ביקורת קשה ולא יצאה לפועל.

זו היתה תקופה קטסטרופלית למשק הישראלי. הדרך היחידה לעשות עסקים ולסגור עסקות היתה לנקוב במחירים במטבע זר, יציב ומוכר - הדולר. ואכן, במשך קרוב ל-25 שנה מילא הדולר את התפקיד הזה בהצלחה גדולה.

תוכנית ייצוב המחירים הראשונה של המשק הישראלי נחתמה בקיץ 85'. התוכנית הפחיתה את האינפלציה בישראל משיעור תלת ספרתי לכ-20% בשנה. במשך כמה שנים המשיכה ישראל להסתדר עם אינפלציה של 10%-20% בשנה, עד שבתחילת שנות ה-90 החליטו בנק ישראל והממשלה להציב יעדים ברורים יותר למיגור האינפלציה. בנק ישראל החל לנקוט מדיניות של ריבית גבוהה כדי לרסן את המחירים (וספג על כך ביקורת עזה), והממשלה נתנה לו גיבוי באמצעות קביעת יעדי אינפלציה הולכים ופוחתים תוך שמירה על מסגרת התקציב.

בעשר השנים האחרונות, למעט חריגה ב-2002, האינפלציה בישראל היא ברמה "אירופית", שנעה בממוצע בין 0% ל-3% בשנה. עשר שנים הן מספיק זמן כדי להיפרד לשלום מהדולר החביב ולעבור למחירים בשקלים.

ובכל זאת, למרות יציבות שנמשכת כבר עשר שנים ולמרות החוק - התמחור בדולרים עדיין קיים בתחומים רבים. ההרגלים החזקים, האמונה העזה בדולר והחשש שעוד לא דעך מפני התפרצות אינפלציונית ופיחותי מטבע, מנעו עד כה את המעבר הזה.