בנק גדול, אנשים קטנים

הנהלת בנק הפועלים, הבנק הגדול במדינה, עסוקה בימים האחרונים במשימה חשובה: מלחמת גרסאות בשאלה מי אחראי לכישלון ההשקעה בנכסים המורכבים מסוג MBS ו-SIV, נכסים שכבר הסבו לבנק מחיקה של מיליארד שקל והיד עוד נטויה.

עיקר המלחמה נסוב סביב השאלה על איזה יו"ר ניתן להטיל את האחריות לכישלון - האם על היו"ר הקודם שלמה נחמה, או שמא על היו"ר הנוכחי דני דנקנר, כשברקע מתפתחות גם שאלות משנה בנוגע לאחריות המנכ"ל, צבי זיו, אחריות המשנה למנכ"ל, שי טלמון, אחריות האחראי על ניהול הסיכונים לשעבר, דורון קלאוזנר ועוד.

כובד משקלן של השאלות הנדונות הביא לכך שהנהלת הבנק ייחדה שעות ארוכות של תדרוכים לעיתונאים במהלך השבועיים האחרונים, על מנת להעמיד דברים על דיוקם. משמע, על מנת להבהיר "שאני הבכיר ואני האחראי, אבל לא אני האשם - אלא ההוא, ואני בכלל לא הייתי בסביבה כשכל זה קרה".

טיבה של מלחמת גרסאות כזו שהיא חושפת את המושג "הנהלת הבנק הגדול במדינה" במערומיו. כלומר, היא חושפת שמאחורי המושג הגדול עומדים אנשים פשוטים, שהדבר העיקרי שחשוב להם הם המוניטין האישיים שלהם.

ספק אם לקוחות הבנק הגדול במדינה ובעלי המניות שלו צריכים להיות מאושרים ממלחמת הגרסאות הזו, וממה שהיא מגלה להם על הערך של "סמכות ואחריות" בהנהלת הפועלים. עם זאת, ספק אם הם צריכים להיות מופתעים מכך. הסימנים המוקדמים לבעיות בניהול של בנק הפועלים הולכים ומצטברים, ומותירים תחושה גוברת של אי נוחות.

לא, אנחנו לא מתכוונים דווקא לפרישה של חברי ההנהלה בכירים כמו טלמון או יעקב רוזן. וגם לא לכך שחטיבת ניהול הסיכונים, אחת החטיבות החשובות והמקצועיות ביותר בבנק, החליפה שלושה מנהלים תוך שנה. אפילו לא לכך שמנכ"ל של יחידה חשובה מאוד אחרת, חברת ישראכרט, מתנהל כבר חודשים ארוכים כ"ברווז צולע" לאחר שהבנק הודיע על הכוונה להחליפו, אבל לא הצליח למצוא לו מחליף.

כל אלה הם סימנים מדאיגים לכשעצמם, אבל מה שצריך היה להדליק את כל נורות האזהרה של בעלי המניות אירע בספטמבר, כאשר אחר כבוד התבקש הדירקטור החיצוני אמיר ברנע להתפטר מחברותו בדירקטוריון הבנק.

ברנע, להווי ידוע, הוא פרופ' למימון מהידועים בישראל. לא רק, אלא שהוא פרופ' למימון שהתמחה בניהול סיכונים ובניתוח הסיכונים בדו"חות בנקים. במלים אחרות, ברנע נחשב למומחה מספר 1 בישראל לסיכונים בנקאיים, ובתור שכזה הוא היה אמור להיות נכס לכל דירקטוריון בנק.

אלא שברנע בחר להתפטר מחברותו בדירקטוריון בנק הפועלים שנה בלבד לאחר שמונה, לאחר שהתבקש לעשות כן. מי שביקש ממנו להתפטר היה נציגה של בעלת השליטה, שרי אריסון, ולאחריה - יו"ר הבנק, דני דנקנר. "לפני כחודש", הודה הבנק בדיווח לבורסה מספטמבר, "התקיימה שיחה נוספת שיזם עו"ד פיני רובין. בשיחה זו נמסר לו כי בעלי השליטה בבנק מעוניינים שישקול בחיוב אפשרות לפרישה מהבנק. לאחר מכן התקיימה שיחה בין ברנע ליו"ר הבנק דנקנר, שבה ציין מר דנקנר כי לאור המשקעים שנוצרו בעקבות החלפת היו"ר הקודם, רצוי לדעתו שפרופ' ברנע יפרוש מהבנק". לשיחות שבהן התבקש ברנע לפרוש, מתברר, התלוו גם מעשים: כאשר הוקמה ועדה לניהול סיכונים בדירקטוריון הבנק, ברנע לא מונה להיות חבר בה.

כידוע, תפקידו של הדירקטוריון הוא לפקח על הנהלת הבנק. ספק אם קיים בישראל מועמד בעל כישורי פיקוח טובים יותר על הנהלות הבנקים מאשר ברנע. אלא שדווקא בשל כך ברנע מצא את עצמו מחוץ לדירקטוריון הבנק: הוא העז לפקח, כלומר לשאול שאלות ולבקר את ההחלטה החפוזה של אריסון להדיח את נחמה מעכשיו לעכשיו. בכך הוא יצר, כמובן, "משקעים", שלא איפשרו לו להמשיך ולתפקד יותר כדירקטור - לא לטעמה של בעלת השליטה, ולא לטעמו של דנקנר, היו"ר החדש שמינתה.

אפשר לתמוה איזה טעם יש במינוי דירקטורים אם ברגע שבו הם מתחילים למלא את תפקידם הפיקוחי הם מוצאים עצמם נזרקים אל מחוץ לדירקטוריון. זאת שאלה שגם הפיקוח על הבנקים, גם רשות ניירות ערך וגם ברנע עצמו עוד לא השיבו עליה כנדרש. אבל יותר מכל התמיהה הזאת מטילה צל כבד על דרך הניהול של בנק הפועלים, שדואג לסלק הצדה גורמי פיקוח יעילים מדי. כך לא מנהלים בנק.