עו"ד ישראל פרי משוכנע שהמדינה צריכה להודות לו - למרות שהורשע בגניבת ענק

לילי פרי כבר הכינה את הכיבוד. גבינות ויין שהיו אמורים להיות מוגשים לקול צהלות ואנחות רווחה בפנטהאוז הראוותני שלה ושל בעלה, עו"ד ישראל פרי, במגדלי אקירוב בתל אביב. אורחים לא הוזמנו מראש לחגיגה. לילי הניחה שלאחר שיוכרז כי בעלה זכאי, בתום משפט שארך כשש שנים, הם כבר יתדפקו על דלת ביתם, יבקשו לטפוח על שכמו, יאמרו שלאורך כל הדרך היו משוכנעים בחפותו.



אלא שכבר עם היכנסם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפני כשלושה חודשים, התחיל לכרסם בבני הזוג החשש. הקראת פסק הדין במשפטו של פרי הועברה מאולמו הרגיל של השופט לאולם הגדול ביותר בבית המשפט ועיתונאים גדשו את ההיכל. בני הזוג התיישבו על ספסלי העץ, לצדם שתי בנותיהם תמי ויעל, והתקשו לעכל את דבריו של השופט זכריה כספי.



פרי הורשע בשורת עבירות שהעונש עליהן הוא מאסר ממושך: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה (כ-350 מיליון מארק גרמני, שהם כ-800 מיליון שקל), תיווך בביטוח ללא היתר, עיסוק בביטוח ללא רישיון, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. כל אלה בגין פעילותו כיו"ר "הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי בין ישראל למערב גרמניה" - חברה שהקים והציעה לאזרחי ישראל בתחילת שנות השמונים לממש בעבורם תוכנית פנסיה גרמנית.



בפסק הדין קבע השופט כספי, כי "עדותו של הנאשם, וכך גם התנהלותו במשך שנים, מתאפיינת בהסתרה, הטעיה ופעמים הרבה גם באי אמירת האמת. הנאשם מתחמק, מכזב... מתמרן אחרים או מפיל את האשמה והאחריות עליהם". השופט ציין כי בעיניו פרי הוא אדם שאינו ראוי לאמון.



פרי הוא גבר גדל גוף בן 65, ששערו הלבן מסורק בקפדנות לאחור ועיניו התכולות אינן מסגירות את זעמו וכאבו מהכרעת הדין שמציירת אותו כנבל ושהוא כופר בכל סעיפיה. "אני באתי באותו יום כדי לקבל זיכוי מוחלט", הוא אומר, לאחר תקופה ארוכה שבה סירב להתראיין בעניין. "עשיתי דבר טוב למדינה, הפרויקט שלי יכניס למדינה סדר גודל של כמיליארד אירו. אני לא יודע, כנראה אני אדם שיוצר אנטגוניזם, בלי להיות כל כך מודע לזה. אני לא הבנתי שככה השופט מתרשם ממני במהלך המשפט. הוא שמר על פוקר-פייס. ידעתי שהוא שופט תביעתי, אבל חשבתי, מה יכול להיות? הם פשוט לא הוכיחו שום דבר. אז הוא יכול לא לאהוב אותי ויכול להיות תביעתי ויכול להיות הכל, אבל אין לו שום בסיס לפסוק נגדי".



פרי משוכנע שיימצא זכאי. הערעור שלו על החלטת בית המשפט החל להיכתב מיד, ואל עו"ד מיכה קירש, הפרקליט שליווה אותו לכל אורך ההליך, צירף פרי את עו"ד אמנון זכרוני ובימים האחרונים גם את פרופ' מרדכי קרמניצר. ביום ראשון הקרוב יציגו הצדדים את הטיעונים לעונש.



השקר הגדול



ראשיתה של הפרשה ב-1983. לפרי, אז עורך דין בן 40 שעסק בעיקר בתחום הנדל"ן והחוזים, נודע די במקרה על אמנה שחתמו ישראל ומערב גרמניה עשר שנים לפני כן, ולפיה זכאי כל ישראלי שהתגורר בתחומי הקו הירוק, כהגדרתו ב-1967, ושהחזיק באזרחות ישראלית לפחות מ-1953, להצטרף לביטוח הממלכתי הגרמני וליהנות מזכויות סוציאליות מלאות, כאילו היה אזרח גרמניה.



כדי להצטרף לתוכנית הפנסיה נדרש המבקש להשקיע סכום חד-פעמי, שגובהו כ-100 אלף מארקים גרמניים לכל היותר. החברה שהקים פרי הציעה לנרשמים לא רק לייצגם מול השלטונות הגרמניים, אלא גם להסדיר להם הלוואות מבנק בחו"ל, כדי שיוכלו לעמוד בתשלום הראשוני הגבוה. לקוחות רבים בחרו לא לסכן אגורה מכיסם וללוות את מלוא הסכום. פרי, כך התברר כעבור עשרים שנה בבית המשפט, היה זה שהלווה לרבים מהם את סכומי הכסף באמצעות חברות שהפעיל, ומשלב מסוים היה גם זה שביטח את ההלוואות, באמצעות חברת "בריטניה" שהקים.







מערכת השליטה המסועפת הזאת איפשרה לו להתעשר משכר טרחה ועמלות שמנים ביותר, אך גם הלקוחות, הוא מדגיש ללא הרף, יצאו נשכרים. בהכרעת הדין מתח השופט כספי ביקורת על הקמת מערך החברות הזה, ומאחר שפרי הסתיר מלקוחותיו את העובדה שהוא הבעלים של חברות ההלוואה והביטוח, ייחס לו השופט כוונת מרמה: "בהסתרה-רבתי של האמת ועד כדי אמירת-שקר ממש, חטא הנאשם בעת שהסתיר, במשך שנים הרבה, את שליטתו בחברות המלוות ובחברת הביטוח שהקים באיי קיימן. זהו דבר השקר הגדול והרחב ביותר של הנאשם".



פרי למד על תוכנית הפנסיה ממכתב ששלח עורך הדין הגרמני פרנק רפנהאגן. באותה עת נהג פרי לסייע לאחר שעות העבודה לחותנו, תיאודור סידרנסקי, בטיפול בתביעות פיצויים מגרמניה. "רפנהאגן כתב את אותו מכתב לעוד 150 עורכי דין בישראל, וסיפר על האפשרות המבטיחה", מספר פרי. הוא בדק את ההצעה, והגיע למסקנה שהיא לא כדאית. כעבור זמן פנה אל פרי עו"ד אברהם בינשטוק והציע לו לשתף פעולה בייצוג לקוחות. השניים למדו קצת את הנושא ופרי השתכנע כי טעה ולמעשה זהו מכרה זהב, "ברמות של פי כמה וכמה מכל השקעה אחרת".



זה היה במארס 1983, ונותרו שלושה חודשים בלבד עד למועד שנקבע לסיום ההרשמה ולמשלוח הבקשות לגרמניה. "חשבתי לעצמי, אוקיי, מה אנחנו עושים? אם אני מפרסם את זה באותו רגע, אז כל עם ישראל ירצה להתעסק בזה. אמרתי, אנחנו צריכים להתארגן קצת", מסביר פרי את שיקוליו אז. "אני צריך לרשום חברה בשם כזה שיביע את העיסוק בצורה שיותר ממנו לא יכול להיות: אז אם מדובר באמנה לביטחון סוציאלי, צריך להיות 'הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי'".



והשופט תקף אותך, בין היתר, בדיוק על זה וטען שהשם מטעה כי הוא יצר בעיני הלקוחות רושם שזהו גוף ממלכתי או כזה שפועל מטעם המדינה ומסתיר את כוונות הרווח שלו.



"כל אחד מוצא שם שמביע אמינות. זה לא אומר שזה מטעה. ארגון בעלי משאיות זה חברה ממשלתית? אני חשבתי שזה ממש עבודת ארגון, לרשום את כל האנשים. זו היתה עבודה לא פשוטה. תוך חודש ימים העסקתי פתאום מאה עובדים".



פרי ובינשטוק שכרו חדרים במלון אסטוריה בתל אביב, פירסמו מודעות קטנות ולקוחות החלו להגיע ב"טפטופים", אומר פרי. "אז נפגשתי עם תקציבאי פרסום והוא אמר לי: אתה תעשה מודעה על עמוד שלם שאתה פותח את המשרדים במוצאי שבת, ויירשמו לך 3,000 איש ביום הראשון. ובאמת, הגעתי אחר הצהריים למלון, מגרש החניה המה מאנשים, 3,500 איש. היו הרבה אנשים שפשוט שמעו מהומה ברחוב, עלו למלון, שאלו 'מה קורה?' אמרו להם, 'יש איזו פנסיה טובה' וככה הם הצטרפו".



כמה ניצולי שואה נרשמו? אתה מוגדר כבר שנים כמי שהרוויח הון על גבם של ניצולים.



"אין דרך לדעת את זה, כי זה לא משהו שהנרשמים נשאלו עליו בטפסים. אני לא יודע. אני יכול להגיד שיש יותר אשכנזים מספרדים, כי כנראה ספרדים חושבים, מה פתאום אני אקבל מגרמניה. אבל זה לא קשור בשואה. כמו, למשל, אם אתה יכול למצוא שבמקרה ניצול שואה קנה בחפציבה דירה והפסיד את כספו, אז תכתוב 'חפציבה עשקה ניצולי שואה'? ניצולי שואה הם חלק מהאוכלוסייה, אבל לא עשקו אותם ובמקרה יש בין המתלוננים ניצולי שואה. אין לזה שום קשר".



בהקשר זה טוענים מקורביו של פרי, שאילו היה מדובר למשל בפנסיה קנדית, ולא גרמנית, לא היתה מתלקחת מהומה. לדבריהם, מבין אלפי לקוחות הארגון היו ניצולים אחדים שמצאו עצמם נפגעים, התראיינו לתקשורת והביעו את זעמם וכך נכרכה תדמיתו של הארגון בעושק של ניצולי שואה.



הטעות הגדולה



בעקבות ההצלחה אילתר פרי סניפי רישום נוספים בחיפה, ירושלים ובאר שבע. בתוך פחות מחודשיים נרשמו לתוכנית כ-30 אלף איש, בעיקר בשנות החמישים והשישים לחייהם. "זה היה too good to be true", הוא אומר. "בזמנו היו הרבה הפחדות. קודם כל, הממשלה פחדה שקופת המטבע הזר של המדינה תתרוקן. ובאמת, ביום האחרון להרשמה ביטלו את ההיתר הכללי, שהרשה לישראלים להשקיע בתוכנית הפנסיה. ואז הגשתי בג"ץ נגד הממשלה ופעלתי בוועדת הכספים של הכנסת וכיוצא באלה.







"בבג"ץ אמנם לא הצלחנו, אבל ערב הדיון בוועדת הכספים הם החזירו את ההיתר לגבי חלק משמעותי של האוכלוסייה. הוסבר לי שאם הייתי מצליח להגיע למצב שבו יהיה תזרים מזומנים חיובי כל הדרך, כלומר, לא ייצא כסף מהארץ אלא רק ייכנס, אז לא תהיה בעיה עם היתרים. איך אתה עושה את הדבר הזה? אתה מגייס את הכסף בחוץ לארץ. זאת אומרת, אתה מגייס הלוואות. היה צורך בהלוואות, כי היה ברור שהרבה אנשים שנרשמו, אין להם את הכסף. כיוון שהכדאיות של התוכנית היא כל כך גדולה, חשבתי שהתשואה יכולה לשאת על גבה גם עלות של הלוואה בנקאית, וצדקתי".



הבנקים בישראל שפנה אליהם, הוא אומר, לא הצליחו לתת תשובה נאותה. "הבנתי שצריך ליצור גוף ביניים, שייקח את ההלוואה הסיטונאית מבנק אחד ויפרוט אותה להלוואה קמעונאית למען הלקוחות. פניתי למפקח על מטבע זר וביקשתי אישור להקים בעצמי חברה בחוץ לארץ שתגייס את הכספים בחוץ בשביל הלקוחות בארץ, ונתקלתי בסירוב. לא היו מעוניינים שיסתובבו חברות ישראליות בחו"ל, שיחפשו הלוואות. מה שעשיתי היה ליצור הסכם עם בנק קנדי, לפיו הוא יקים את החברה הזאת וינהל אותה, ואני אקבל את מרב הרווחים, כ-95 אחוזים. כך הוקמו שתי חברות הלוואה בתפעולי, BGF ו-BGA".



פרי מספר כי בסוף שנות ה-80 התפוצצה העסקה בינו לבין הבנק הקנדי, בגלל ויכוח על חלוקת הרווחים. "נשארתי עם המצב הבא", אומר פרי: "בארץ, המפקח על המטבע זר יודע שהקנדים הם הבעלים וזה חוקי, כי אני לא החזקתי במניות. אבל נקלעתי למצב שבו משכו לי את השטיח מתחת לרגליים וכך נתקעתי עם מה שנראה אז כשקר".



זה באמת היה שקר והשופט ייחס לך מחשבה פלילית בנוגע לזה.



"כן, היתה פה עבירה שלי על חוקי המטבע. אמנם הפיקוח על המטבע בוטל לפני שנים ואיתו גם העבירות, אבל באותה תקופה הוא היה קיים ואני כבר הייתי עמוק במצב שבו הכחשתי את הבעלות ולא יכולתי פתאום לבוא ולהגיד 'החברות הן שלי'. חשבתי שאני חייב להסתיר את זה, כי אם הבנק היה ער לזה שאני עושה עבירה על חוקי המטבע, היה חשש גדול שהוא היה מבטל את ההלוואה ואי אפשר היה לממן את כל הסיפור. אני לא אומר שפעלתי נכון. זו אחת הטעויות הגדולות שעשיתי, ואני לא יודע איך הייתי צריך לעשות אחרת. אבל ברור שזאת טעות, כיוון שהשופט חוזר על זה הרבה, ששיקרתי".



שיקרת לכל הרשויות וגם ללקוחות שלך.



"הסתרתי והכחשתי מכל הרשויות. מהלקוחות לא כן הסתרתי ולא לא הסתרתי. זה לא עניינם. להם זה לא היה משנה. כשאני הולך להלוות למישהו כסף, אני שואל מי האיש. אבל מה אכפת לי מי שולט בחברה שמלווה לי את הכסף? אם הוא נותן לי את הכסף, מה אכפת לי? הלקוחות מקבלים פנסיה מהמוסד הגרמני לחשבון שלהם. מה זה משנה מי הלווה להם לשם כך? מה זה משנה מאיפה הגיע להם הכסף?



"אני גם לא מקבל את הטענות שגביתי סכומים מופרזים מלקוחותי. ערכנו עם הלקוחות חוזה ברור. מי שמשקיע מכספו ישלם שכר טרחה של 7.2 עד 9 קצבאות, ואלו שביקשו הלוואה שילמו שכר טרחה שהגיע עד 12 קצבאות. כל עורך דין מטפל תמורת שכר, ועל כל הלוואה ישנן עמלות".



לקוחותיך סיפרו שהיו מקבלים באמצעותך קצבה של מאה-מאתיים מארק, בעוד שהמוסד הגרמני שילם למעשה 700 עד 1,000 מארק ולפעמים יותר.



"זה לא מדויק כל כך. הסכום הממוצע שלקוח מקבל, סכום פנוי ממוצע, היה שווה בערך לשליש קצבת הפנסיה, ושני שלישים הלכו להוצאות. אבל בכל מקרה זו עדיין עסקה טובה מאוד, כיוון שמעט אנשים מצליחים ללוות כסף, להשקיע אותו ולהרוויח עליו הרבה יותר - מבלי להוציא שקל מכיסם".



הכסף הגדול



בנוגע לחברת הביטוח "בריטניה" שהקים פרי ב-1993, קבע השופט כי סכומי הפרמיה שגבתה מהמבוטחים, והעובדה שפרי פעל שלא כחוק כמבטח וכמתווך לביטוח, הביאו לכך שהפרמיות ששולמו, בסך 350 מיליון מארקים גרמניים, הן כסף שנגנב מהמבוטחים. "בריטניה", קבע השופט, רק עוטה כסות של חברת ביטוח. פרי לא מסכים: "חברת הביטוח, אם היא פעילה בישראל, צריכה רישיון מהמפקח על הביטוח. אבל חברת הביטוח שלי רשומה, מורשית ומבוקרת באיי קיימן, וביטחה את שתי החברות המלוות, שגם להן אין שום קשר לישראל. זה שהן מלוות כסף לישראלים, לא רלוונטי לעניין. אגב, אל המפקח על הביטוח כל יריבינו כתבו אלף פעמים על הדבר הזה והוא לא חשב שמשהו לא בסדר".



אז הכל היה כשר, לטענתך?



"בלי כל ספק פעלתי תקופה ארוכה בידיעה שלא הכל כשר, כי הסתרתי את הבעלות שלי על החברות. אבל אני חשבתי שאני לא מזיק בזה לאף אחד, גם לא לאוצר המדינה. חשבתי שאני עושה סך הכל מעשים מועילים. ובאמת, בדיעבד המדינה הודתה שפיקוח על מטבע זה מעשה מטומטם שמקטין את יתרות המטבע ושיחררה את הפיקוח על המטבע. ובכל זאת, אני לא רוצה להיות צדקן ולהגיד 'ידעתי יותר טוב מהמדינה' כדי להצדיק את ההסתרה שלי".



אם אתה בסדר כפי שאתה מתאר, למה הלקוחות שלך, שבהם ניצולי שואה, הביעו זעם כל כך עמוק כלפיך וקראו לך קריאות גנאי במשך המשפט? איך אתה מסביר את מה שכינה השופט מבטי השנאה והתוכחה של אנשים שעשו איתך עסקים?



"תראי את כל אלה שיש להם זעם עמוק - אלה עשרה עדי התביעה ועוד כמה. זהו. רוב הלקוחות מרוצים ואנחנו מקבלים עכשיו מאות מכתבי תמיכה, שאותם נציג בבית המשפט. הרי השופט אמר שעדי התביעה לא דייקו בעדותם, אבל הוא קילף את אי הדיוקים כמו בצל והוציא בעיניו את האמת.



"עדי התביעה היו אינטרסנטים. זה אנשים שרובם לקחו הלוואות והפרו את החוזה איתי. ואילו כל העדים שאנחנו הבאנו, שמספרם כפול, ושהעידו על שביעות רצון, מה האינטרס שלהם? אנחנו נותנים להם יותר כסף בשביל זה? לא. אין הפגנות של אנשים מרוצים. יש הפגנות של אנשים צעקנים ולא מרוצים. ודבר נוסף, כל מי שהשקיע את הכסף בעצמו, מעולם לא היתה איתו שום בעיה. אנשים שהכסף בא להם כמעשה קסמים, כלומר, הם חתמו על ניירות והכסף נפל להם לידיים, מתייחסים אחרת לנושא. הם אומרים לעצמם, אם זה מה שאנחנו מרוויחים בלי להשקיע כלום, מי יודע כמה פרי מרוויח".



הבתים הגדולים

פרי נולד בשם ישראל פרידמן בגטו קרקוב בפולין, בימי מלחמת העולם השנייה. כמה שבועות אחרי הלידה ברחו הוריו עם התינוק להונגריה, שם נשאו מסמכים מזויפים שהעידו על היותם נוצרים וחיו בבית שכור על גדות הדנובה עד תום המלחמה. המשפחה עלתה לישראל ב-1950 והוריו עבדו שניהם ב"ארגון המאוחד להחזרת רכוש" של עולי מזרח אירופה.



פרי היה חניך הפנימייה הצבאית וסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר הריאלי בחיפה. בצה"ל שירת בגדוד 13 של גולני, שם נפצע ברצועות ברכיו. הוא שוחרר בדרגת סגן ובגיל 22 נישא ללילי, מעצבת תאורה. הוא התקבל לעבודה בחברת נאמנות של בנק לאומי, שם טיפל בהלוואות שיקום מגרמניה, ובשעות הערב למד משפטים בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב.



ב-1969 פתח משרד עורכי דין עצמאי, ובשנים 1972-1977 ניהל משרד בשותפות עם עו"ד אליעזר פוגטש המנוח. אחת העסקות הראשונות שתפר היתה בין איל הטקסטיל קרול רייספלט, לבין חברות הבנייה שיכון ופיתוח, שיכון עובדים, אזורים ורובינשטיין, שרכשו מרייספלט 400 דונם פרדס בלב קרית אונו. עסקת המקרקעין, מתגאה פרי, היתה בזמנו הגדולה בהיקפה בישראל וערך החוזה שניסח היה 16 מיליון דולר. שכר הטרחה שגבה פרי היה כ-800 אלף דולר.



פרי טוען כי היה אדם אמיד עוד קודם להקמת הארגון למימוש האמנה. הוא חי עם אשתו ברמת אביב ג' ובדיוק החליט "להוריד פרופיל קצת בעבודה" כשנתקל בעסקה הגרמנית המפתה. עו"ד בינשטוק, שהיה שותפו בתחילת הדרך, מכר לו כעבור תקופה קצרה את חלקו תמורת מיליון מארק. לאחר מעשה הגיש בינשטוק תביעה נגד פרי. היתה זו רק אחת מתוך סדרת תביעות שהגישו נגד פרי שותפים, ספקים ולקוחות שחשו מרומים. גם פרי מצדו הגיש תביעות רבות, בעיקר נגד לקוחות שביקשו להיחלץ מההסכמים שחתמו איתו. בסך הכל היה מעורב פרי במאות חקירות, תביעות ותביעות שכנגד, ונראה שאלו הפכו מזמן לעיסוק המרכזי בחייו.



"משפטית הכל היה מוצדק ונכון", הוא אומר. "ציבורית, נכשלתי בסוף. עד שלא הרווחתי, אף אחד לא תבע אותי, אף אחד לא רצה ממני כלום. תראי כמה תביעות יש בבנק לאומי, בנק הפועלים. ככה זה. כולם תובעים לקוחות שלא פורעים הלוואות. אף אחד לא זוקף את זה לחובת הבנקים. ואגב, כמעט בכל התביעות האזרחיות אנחנו זכינו, וגם שם טענו שקיימת מרמה וטענו כל מה שאת רוצה, והטענות נדחו".



אחיו הצעיר של פרי, אלכס, ד"ר למיקרו-ביולוגיה, הצטרף לעסק ב-1988 ומסוף שנות התשעים הוא מנהל אותו בישראל. זה עשר שנים שפרי אינו מתגורר באופן קבוע בישראל ומוגדר כיום תושב חוץ. בשנים האלו חילק את זמנו בעיקר בין לונדון לניו יורק, עסק בענייניו המשפטיים, או בצרותיו המשפטיות, כפי שהוא מכנה אותן, ובטיפול בחברות ההלוואות והביטוח שלו.



בניו יורק מתגורר פרי בבית דירות בכיכר קולומבוס ומהקומה ה-36 נשקף לעיניו הסנטרל פארק. בלונדון הוא מתגורר בשכונת מייפר היוקרתית. נוסף לפנטהאוז במגדלי אקירוב קנה פרי בית בשכונת ימין משה בירושלים, המשקיף אל חומות העיר העתיקה ומגדל דוד. הבית הדרמטי למראה, בתכנונו של האדריכל רם כרמי, עשוי מרביתו זכוכית: קירות שלמים של זכוכית עבה הנעה על מסילות מפלדה. חללו הגדול של הבית מוקף גרם מדרגות עשוי זכוכית ומכל נקודה בו אפשר להשקיף אל העיר העתיקה.



שוויו של הבית, כולל עבודות השיפוץ המאסיוויות, מוערך בקרוב לשלושה מיליון דולר. פרי לא התגורר בבית המרשים אפילו יום אחד. "זה מזעזע", הוא אומר. "כל כך כואב לי העניין הזה. אני לא יכול למכור אותו, כי אני קשור אליו. השקעתי בו הרבה כסף והרבה אהבה. רציתי להביא לשם את אוסף הבצלאלים שלי כי חשבתי שירושלים ובצלאל זה משהו מתאים. אבל פחדתי שלא אצליח לאבטח את המקום כמו שצריך וגם החיים שלי השתנו בשנים האחרונות. תיכננתי שפעם בשבוע אבלה בירושלים, מול החומות, אלך לספרייה הלאומית".



הפנטהאוז שלו בתל אביב נחשף לעיני כל בכתבה ב"ידיעות אחרונות", שהתפרסמה זמן קצר לאחר הרשעתו. תחת הכותרת "כיור מזהב, קולנוע בצורת יהלום, כסף מניצולי שואה" הוצגו תמונות רבות מדירתו המפוארת. "האדריכל המאוד מוכשר שהיה לנו, עודד חלף, הוא גם חולה פרסום", אומר פרי ברוגז. "אשתי מאוד התלהבה מהיצירתיות שלו וכשהוא ביקש להשתמש בתמונות מהבית כדי להשיג לקוחות, היא הרשתה לו לצלם את העבודה שעשה. אנחנו לא היינו בארץ, הוא שלח צלמים, צילמו את הרכוש שלנו, את האוספים". חלף מסר בתגובה: "הצילומים לא נעשו על ידי, אלא על ידי מגזין עיצוב, שקיבל את אישור משפחת פרי לצלם את הדירה".



"אשתי מאוד נפגעה מזה", אומר פרי. "היא נתנה בו אמון. וגם הנתונים לא היו נכונים. לא השקענו בבית 50 מיליון דולר. אחרי הפלישה הזאת הרגשנו שהבית שלנו חולל, שחדרו לנו לתוך הפרטיות. היה לנו מאוד קשה להגיע הפעם הביתה".



את אהבתו ליודאיקה מסביר פרי בכך שהיא מבטאת את "החוש האמנותי של היהודים". במיוחד הוא מתגאה, לדבריו, בעובדה שלדעתו הוא מבין ביודאיקה "יותר מאולי כל האספנים האחרים בתחום". הוא קונה גם יצירות אמנות פלסטית, ו"כל יצירה שאני קונה, אני קודם עושה לה בדיקות כימיות וצילומי רנטגן ולומד על האמן".



באוספיו אפשר למצוא יצירות של אמנים כשאגאל וקנדינסקי, ומיכל רובנר, צדוק בן דוד וחנה אורלוף. בשנות התשעים רכש אמנות רוסית, שמאז קפץ ערכה כמה מונים. אחד הפריטים המעניינים בביתו בתל אביב הוא ספה רוסית שהיתה שייכת לרקדן הבלט רודולף נורייב. במכירה פומבית מחפציו של נורייב, שכללו בעיקר צילומי עירום של גברים ורישום אחד של הרקדנית מרגוט פונטיין, הצליח פרי לאתר את הספה וקנה אותה במחיר מציאה.



על עסקיו הרבים הוא מבקש להמעיט בדיבור, מחשש שבמצבו הפריך הדבר עלול לפגוע בו: "כל דבר שיתפרסם, ימשוך אש. אנשים רוצים להזיק לי ואני לא רוצה לתרום למאמץ הזה". מבין עיסוקיו, ניהל במשך כמה שנים בניו יורק בית השקעות משלו, שהעסיק 80 עובדים ומטרתו העיקרית, לדבריו, היתה גיוס כספים לחברות סטארט-אפ ישראליות. בית ההשקעות נסגר גם בגלל המשפט המתמשך שהתנהל נגדו בישראל.



בנוסף, הוא מספר, היו בבעלותו חברת אחזקות וחברה לפיתוח אתרי אינטרנט, למשל של כרטיסי ברכה אלקטרוניים. "אתה שולח כרטיסי ברכה באינטרנט", הוא מספר בהתלהבות מפתיעה, "צובר נקודות וכמוך גם מי שמקבל את הכרטיס, ואז משתתפים בהגרלה וניתן לזכות בפרסים. זה עסק ששבק חיים עם קריסת ענף האינטרנט בשנת 2000. חוץ מזה, יש לי פטנט על מודל עסקי רשום, שקשור בסליקה באינטרנט והיו לי כמה השקעות מאוד מוצלחות בסטארט-אפים בתחומי הבינה המלאכותית והאימג' פרוססינג".



במשך 17 שנים היה פרי אחד מבעלי מועדון הקולוסיאום בכיכר אתרים בתל אביב. לילה אחד אזל הקרח במועדון, והוא החליט לפתוח את חברת מיסטר-אייס לייצור קרח - שבניגוד לקולוסיאום קיימת עד היום. בנוסף פתח שתי חברות בסין. אחת, "חברה שהיתה צריכה למכור טכנולוגיות מערביות ולפתח פרויקטים בסין"; השנייה, שנועדה לממן את פעילותה של הראשונה, היתה מאפיית באגטים לעם שממעט באכילת המאפה. "הרעיון היה שאתה מכין את הבאגטים חצי אפויים, ובסופרמרקטים יש תנורים ואופים אותם. לעסק הזה בסך הכל היה פוטנציאל, אלא ששותפי היה יותר מעוניין בפעילות אחרת בסין, שיש בה כמה מאות מיליוני בחורות".



החבילה המסתורית



אחד האנשים שהכיר את עסקיו של פרי כפי שמעטים הכירו אותם היה עורך הדין הגרמני מרטין הקה. אותו הקה הוא האדם שבקשר אליו יוחסו לפרי עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. התביעה הגדירה אותו "איש סודו" של פרי ובעל תפקיד מפתח בפרשה. הקה היה מורשה חתימה בעסקים של פרי, ניהל בשבילו עסקאות מסביב לעולם והיה בעל מניות באחת מהחברות שבבעלותו.



פרי טען בעדותו, כי הקה מעל באמונו ונטל מיליוני אירו שלא כדין מכספי החברות שבשליטתו. בתחילת 1999, בעקבות בקשת סיוע מישראל בחקירה נגד פרי, נערכו חיפושים נרחבים בביתו ובמשרדו של הקה בגרמניה. בכמה פגישות שהתקיימו בין השניים, מלווים בבאי-כוחם, נדונה השאלה מה לעשות במסמכים שנתפסו אצל הקה. פרי מודה שביקש מהקה להתנגד למסירת המסמכים לישראל. "תפסו אצלו מסמכים, שהיו שייכים לחברות שלי והיה לי עניין שננסה להתנגד מבחינה משפטית להעברת המסמכים לישראל. זהו".



זה היה מסגיר את הבעלות שלך על החברות?



"לא הייתי מעוניין לסייע לשלטונות ישראל לקבל מסמכים של החברות הזרות שאני קשור איתן. זו זכותי הלגיטימית".



בין השניים נוצר קרע עמוק. פרי טען ועודנו טוען שרומה ואף נעשה ניסיון מצד הקה לסחוט אותו. הקה העיד לעומת זאת שפרי ניסה, בין היתר, לשלם לו כסף כדי שיתאים את גרסתו לגרסת פרי בהליכים המשפטיים ובכך ישבש את החקירה. כחצי שנה לאחר הפשיטה על ביתו ומשרדו של הקה ביטל פרי את זכויות החתימה שלו בעסקיו והגיש נגדו תלונה במשטרת שווייץ בגין מעילה כספית נרחבת. העניין עדיין בחקירה.



אחת הפגישות האחרונות בין השניים כונתה בלשונו הציורית והמתחכמת של הקה "פגישת הסטריפטיז" במלון וידר בציריך. כשנכנס הקה לחדר המלון, פתח פרי את חולצתו כדי להוכיח שאינו נושא עליו מכשירי הקלטה ודרש מהקה לעשות כמוהו. פרי מאשר שפתח את חולצתו כדי שהקה יידע שאינו מקליט, אך טוען שלא דרש מהקה לחקות אותו. ובכל זאת טוען השופט כספי בפסק הדין, כי פגישה זו "מוציאה את המרצע מן השק: הנאשם, הפועל כעבריין המבקש להסתיר דברים, דורש בתחילת המפגש כי הקה יפתח את חולצתו, בעוד הוא עצמו עושה כך, כדי לוודא כי אין מכשירי הקלטה על גופם".



"לפי הקה", נכתב בפסק הדין, הציע פרי "במעמד זה 3.5 מיליון מארק, שישולמו בפרישה לשבע שנים, כל חצי שנה 250 אלף מארק. הסכום הנדיב, טען הקה, היה 'בבירור קשור לכך, שאני בכל התיקים המשפטיים אעשה מה שפרי יאמר לי לעשות. זה היה בונוס ברור לשיבוש הליכי משפט ואת זה לא הייתי מוכן לקבל'".



פרי אמר במשפט, וחוזר על כך גם כעת, כי היה מוכן לשלם להקה מיליון אירו או מארק, לא זכור לו ממרחק השנים באיזה מטבע דובר, כדי שהקה יניח לו ויחזיר את הכספים שלטענתו גזל. פרי קיווה שהחקירות וההליכים בישראל ובחו"ל יוכיחו את גרסתו, אך לא הסתפק רק בהם. בסופו של היום הראשון שבו העיד הקה בבית המשפט בתל אביב, הכניס שליח לאולם חבילה שהיתה מיועדת להקה. בתוך החבילה מצא הקה עותק של כתב תביעה אזרחית שהגיש פרי נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים.



"זה מאמץ ברור מצד מר פרי להפחיד אותי ולהלחיץ אותי, כי הוא חושש מהעדות שלי בגלל שהיא יכולה לשפוך אור על הפעילויות שלו", טען הקה באוזני השופט כספי. פרי טוען שרצה רק לוודא שהתביעה תגיע לידי הנתבע, אבל הצעד החריג חיזק את הסתייגותו של השופט מהתנהלותו. מסקנתו הסופית היתה כי "הקה פעל מכוח הרשאת הנאשם במשיכת כספים, שמאוחר יותר טען הנאשם רב-התחבולות כי נגנבו ממנו. ההרשאה הזאת ניתנה ברקע משא ומתן ארוך בין השניים, אם במישרין ואם באמצעות נציגים, בכל הנוגע לתנאי סיום יחסי העבודה של הקה אצל הנאשם... במסגרת המשא ומתן הזה ומתוך אינטרס מובהק של הנאשם לשכנע את הקה לבל יחשוף פרטים ומידע העלולים להזיק לו, דרש הנאשם - בתמורה להצעה כספית מתוחכמת שהציע להקה, פרושה על שנים אחדות, כדי לאפשר לו שליטה מתמשכת על התנהגותו - כי הוא יאמר, בהליכים משפטיים עתידיים, את מה שינחה אותו הנאשם לומר".



פרי אינו מפגין כל סימן לחולשה או לכניעה לנוכח התבטאויותיו הבוטות והמצליפות של השופט כספי בפסק הדין. "אני יכול להגיד דבר אחד: כל מי שעשה איתי עסק אי-פעם, הרוויח. אחד הרוויח יותר, אחד הרוויח פחות, אחד הרוויח רק 200 אירו לחודש, או 100 אירו, אבל כל אחד יצא יותר טוב ממה שנכנס. תפרסמי את זה בעיתון ותזמיני אנשים שיבואו ויסתרו את זה. לא יהיו כאלה".