את לימודיה בשנקר היא לא טרחה לסיים. כשכולם היו עסוקים בפרויקט הגמר, החליטה חגית חדאד, 34, שנמאס לה. "היה לי קשה", היא מודה כיום. "שפת העיצוב שלי היא פשוטה וייחודית ותמיד הסתכלתי בקנאה על אלה שעושים אוונגרד. ההשוואה לא עשתה לי טוב, תמיד הרגשתי שאני פחות טובה מכולם".
היא נרשמה ללימודי צורפות במכללה הטכנולוגית, ושם נשמה לרווחה. "הביטחון חזר אלי וכך גם תאוות העיצוב. הבנתי שיש לי שפה משלי ושאני צריכה ללכת עם זה". כדי להתפרנס היא ניהלה את החברה שהקימה המעצבת אלין. "פתאום הכל התחבר", היא מספרת. "הנגיעה בעיצוב, המשיכה לאופנה, השיווק, הניהול - כל מה שאני טובה בו".
לאחר שנים כשכירה החליטה ב-2006 לצאת לעצמאות, אלא שבגדים לא עניינו אותה יותר. "החלטתי לא להתעסק עוד במידות", היא מספרת. "כבחורה שסובלת מעודף משקל, תמיד סבלתי מול המראה, ורציתי לעצב משהו שכל אשה יכולה ליהנות ממנו - משהו שימושי ויקר שעושים רק אחד כמוהו בעולם".
היא בחרה בתיקי יוקרה, לדבריה, מכיוון שמדובר בנישה חסרה. "יש המון מעצבי תיקים נפלאים, כמו לואי ויטון, גוצ'י או דניאלה להבי הישראלית, אבל כולם עושים תיקים בסדרות, גם כשהן מוגבלות. אף אשה לא יכולה להגיד: זו האמירה האישית שלי מכיוון שאין עוד תיק כזה בעולם. למעצבים הגדולים לא משתלם לייצר ?וואן אוף א-קינד', והמוצר חסר".
בשלב הראשון היא נזקקה להון בסיסי. ופנתה להוריה. "הייתי זקוקה ל-250 אלף שקל, הן לתחילת הייצור והן למחייה", היא מספרת. "כשההורים שלי ראו איך אחי הצלם, נתי, נהפך לעצמאי מצליח, הם נתנו לי את הכסף מיד". את ההוצאות האישיות שלה היא צימצמה למינימום: היא חיה כיום ביחידה נפרדת בבית ההורים, שם היא גם מעצבת, וטוענת שכשמדובר בצרכים שלה היא "מתקמצנת על כל אגורה". הכסף הוקדש כולו לעסק החדש. כשלב ראשון היא החלה לעצב קו של תיקים, העבירה לתדמן, גזרן ותופר, רקמה במו ידיה על כל תיק ותיק, ושמחה שלאחר שלושה חודשי עבודה הגיעה לשלב חיבור הלוגו האישי שלה (HH), שאותו עיצבה עוד בשנקר.
"כל תיק כזה דורש המון עבודה, שכולה עבודת יד - זו הסיבה למחירים הגבוהים". ואכן, מדובר במוצר פרימיום, המיועד לנשות המאיון העליון. מחירי החדירה מתחילים ב-2,000 שקל לתיק קטן ללא רקמה, ומגיעים ל-10,000 שקל לתיק ייחודי ורקום. "המחירים יעלו", היא אומרת. "השאיפה היא למכור בארה"ב ובאירופה ב-10,000 דולר, לא פחות".
מהומה בקפה
לאחר שנוצר כבר מלאי קטן, הגיע זמן השיווק. זה החל מפה לאוזן, וחדאד, שידעה שתקציבה המוגבל אינו מאפשר העסקת יחצ"ן או פרסום אינטנסיווי, החליטה לפנות לכל המקורות החינמיים.
"היה לי ברור שאני צריכה להפיץ את השמועה ולעשות את זה מהר ולקהלים ממוקדים", היא מספרת. "השלב הראשון היה הצטרפות ל'פורום נשות עסקים בפעולה', הן כדי ללמוד דברים חדשים והן כדי לעשות נטוורקינג עם יזמיות ונשות עסקים אחרות. השלב הבא היה פתיחת דף ברשת העסקית קפה TheMarker. הפעולה הזו, לטענתה, שינתה את חייה. "התחלתי להעלות פוסטים שעסקו בסוגיות מעניינות ולא עסקייות כדי למצב את עצמי כבחורה חכמה - כזו שיש לה מה להגיד בתחומים רחבים".
"פירסמתי, בין היתר, שירים שלי, וקיבלתי פידבקים חיוביים, כולל אנשים שביקשו לקנות את הספר". בין היתר, היא הקימה בקפה מהומה כשיצאה בחריפות נגד התקנון, שקובע כי העיתון יכול לעשות שימוש בכל מה שמתפרסם ברשת, וטענה כי מדובר בפגיעה בזכויות יוצרים.
"כעסתי על מנהלי הקפה, אבל נשארתי בו", היא אומרת. "זה מוכיח שהבנתי עד כמה גדול הפוטנציאל העסקי שם עבורי".
השלב הבא היה יצירת שיח אינטנסיווי סביב העסק. "התחלתי לכתוב על התיקים שלי, לספר עליהם, לתאר את התהליך שאני עוברת. זה היה נפלא. התחילו להגיע אלי לקוחות, וחשוב מכך, שלוש נשים שהכרתי בקפה נהפכו לחברות נפש שלי ובעקבות זאת גם לפרזנטוריות, מלוות עסקיות ושותפות לדרך".
שלוש החברות: מאיה מילר, מרצה ומלווה תהליכי משא ומתן, יפעת פלד, רואת חשבון וחשבת העובדת כיום באירופה, ודנה בן דוד, מנהלת קריאייטיב ובעלת מיזם אינטרנט לילדים, תרמו כולן בשמחה.
מכיוון ששלושתן יפות ושהן משלימות אחת את השנייה בצבעי שיערן - שחורה, בלונדינית וג'ינג'ית - הן התייצבו לימי צילום שתרם אחיה של חדאד ועיצבו יחד גלויות נאות שנשלחו היישר לבתיהן של נשות המאיון העליון. "קמפיין כזה היה עולה לי 50 אלף שקל אם הייתי משתמשת בדוגמניות, אבל כשיש חברות כאלה, מי צריך את זה?"
ואולם שיתוף הפעולה לא נגמר בזה: "כולנו עושות עסקים וכולנו מלוות אחת את השנייה ותורמות כל אחת על פי יכולותיה המקצועיות", היא מספרת. "נוצרה כאן קבוצת תמיכה אישית ועסקית נהדרת שלא עולה כסף וכולה רצון טוב ומאמץ משותף. ותודה לקפה שהביאני עד הלום".
למה לא פייסבוק, למשל, או כל רשת אחרת?
"כי הוא לא עסקי, אלא יותר חברתי ולא בשפת האם שלי, ולצרכיי הוא בכלל לא מועיל".
תיק או תרומה לאפריקה
בשנה הראשונה להקמת העסק מכרה חדאד 23 תיקים. המחיר הממוצע: 5,000 שקל לתיק. בין הקונות גם נשים ידועות, שהיא מסרבת להסגיר את שמן. מתנות היא לא נותנת: "אני יודעת שזו שיטה מוכרת של יחצ"נים - לתת מתנה ולקוות שהסלב יילך עם התיק, אבל אני לא עושה את זה. לאנשים אין כבוד למה שהם מקבלים בחינם - ואני רוצה שיכבדו את המוצר שלי".
במקביל למכירה בישראל, היא מתכננת לצאת גם לחו"ל. היא מקווה להגיע לחנויות באירופה ובארה"ב בעזרת מכון הייצוא וסוכנים מקומיים, ולמכור כ-100 תיקים בשנה. כדי להדביק את הביקוש היא מחפשת רוקמות שיסייעו לה בעבודה. בינתיים נותרו לה בקופה 100 אלף שקל מההשקעה הראשונה והיא מקווה לא לגעת בהם, אלא להשתמש במחזור הגדל של העסק.
יהיו שיגידו שבמדינה שבה אנשים מתים מקור, קצת שטחי, ואפילו מושחת, לקנות תיק יד בעשרת אלפים שקל.
"זה מוצר לנשים שיכולות להרשות לעצמן, על אף שחלומי הגדול הוא שתבוא דווקא זו שאינה שייכת למאיון העליון ותפרגן לעצמה ותהיה מאושרת מהתיק. אני מסכימה שיש ילדים רעבים באפריקה, ואם צריך להחליט לאן הולך הכסף - ברור שאפריקה יותר חשובה. אבל אם אפשר לעשות את שני הדברים, אז למה לא?"
ותודה ל-Cafe שהביאני עד הלום
טלי חרותי-סובר
20.1.2008 / 9:55