לישר את השטח: מה לעשות עם שמורות החולות בנגב - חקלאות או תיירות?

הירידה בהיקף החקלאות בישראל בשנים האחרונות בולטת בעיקר בצפון ובמרכז, אך בנגב יש פריחה של ממש בענף, ובאחרונה מקדם משרד החקלאות תוכניות להרחבה ניכרת של משקים ושטחי עיבוד. תנופת הפיתוח החדשה אמורה להגדיל את אוכלוסיית האזור ולהניב רווחים, אך עשויות להיות לה גם השפעות סביבתיות ונופיות מרחיקות לכת על האזור היחיד שבו נותר בשלמותו רצף גדול של שטחים פתוחים.



לפני כחודשיים פירסמה החברה להגנת הטבע דו"ח מקיף שבו חשפה לראשונה את ההיקף המתוכנן של הרחבת השטחים החקלאיים. לפי הערכת הארגון הסביבתי, מדובר בשטחים בהיקף של כ-100 אלף דונם. רובם יוקצו למושבים בנגב המערבי ובצפון הערבה.



לפי הדו"ח החדש, משרד החקלאות מתמיד במסורת של פעולת ועדות שבהן רוב מוחץ לנציגי החקלאים. ועדות אלו מנהלות דיונים סגורים שבהם נקבע העתיד של חלק ניכר מקרקעות המדינה. זאת, מבלי לשתף את הציבור בהחלטותיהן ומבלי לשקול את הצורך בשימושים נוספים שעשויים להיות לקרקעות אלו - למשל, להשאיר חלק מהן כשמורות טבע שיוכלו לסייע לקידום התיירות בנגב.



הקצאת הקרקעות מתנהלת באמצעות שתי ועדות. אחת מהן היא ועדת פרוגרמות, האחראית על תכנון ההתיישבות החקלאית. ועדה זו נטולת מעמד סטטוטורי ומייעצת לשר לגבי שיעור הקצאות של קרקע ומים. ועדת הקרקעות היא המחליטה היכן וכמה קרקע תוקצה. המלצותיה מועברות למינהל מקרקעי ישראל, המטפל ביישוב כחוכר משבצת קרקע ומחליט אם לאשר את ההקצאה.



כדי להשיג נתונים על עבודת שתי הוועדות נאלצה החברה להגנת הטבע להפעיל את חוק חופש המידע. זאת, לעומת מקרים רבים אחרים שבהם היא מקבלת מידע מלא מגופי תכנון מתוקף מעמדה כארגון סביבתי שנציגיו חברים מלאים בוועדות תכנון.



לפי הממצאים שקיבלה החברה להגנת הטבע, ערך המתכנן מאגף שימור הסביבה של הארגון, איתמר בן דוד, חישוב של סך כל ההקצאות. הוא ידע היטב כיצד לבצע הערכה זו מאחר שהיה בעבר רכז של ועדת הפרוגרמות.



הנחלות גדלו



בן דוד מצא שב-2004 החל משרד החקלאות להגדיל את התקן של כל נחלה חקלאית ביישובי הערבה והנגב, לשיעור של 80 דונם לכל נחלה, וגם את מספר הנחלות הכולל. עם זאת, הוא לא הצליח להבין מהמידע שהגיע לידיו מי מבין היישובים כבר קיבל אישור סופי להגדלת תקן הנחלות.







מגמת הגידול בנחלות מאפיינת אזורים כמו הערבה התיכונה שבה יש חקלאות משגשגת. על פי פרסום של המועצה האזורית ערבה תיכונה, גודל הנחלה ברוטו (חלקה א' וחלקה ב', רפתות ולולים) הוכפל בתוך עשור והגיע מ-36 דונם ל-80 דונם. המועצה מציינת שהמימון הדרוש לכל מתיישב לפיתוח שטח חקלאי של 45 דונם הוא 600 אלף שקל. הקרן הקיימת דואגת למימון של קרוב למחצית מסכום זה. היא דיווחה שלפחות שלושה מושבים בערבה שבהם יש על פי הפרוגרמה כ-100 נחלות ביקשו להגדיל את התקן ל-120 נחלות.



הנחלות במושבי הדרום אינן נמכרות כמעט בשוק הנדל"ן הפתוח, אלא בעיקר לבני מושבים. לפי ההערכות, שווי נחלה ריקה בגודל של 40 דונם בנגב המערבי (אזור אשכול וחבל שלום) מגיע ל-30-60 אלף דולר, ואילו נחלה קיימת (עם מבנים ותשתיות) עשויה להגיע למחיר של 100-250 אלף דולר. בערבה מחיר הנחלות נמוך הרבה יותר עקב המרחק הגדול מהמרכז.



דו"ח החברה להגנת הטבע מעריך כי ההיקף הכולל של הקצאות קרקע שאושרו בכל אזור הדרום בשלוש השנים האחרונות הוא לפחות 100 אלף דונם. "היקף קרקע כזה בולט בראייה אזורית ביחס לנגב והערבה", מציין בן דוד בדו"ח, "אך גם בהשוואה לשאר חלקי הארץ שבהם התוספות של שטחי עיבוד זניחות ביחס למספר זה".



ההסבר למגמת הגידול הנרחבת אינו התעוררות המרכיב הנדל"ני, אלא ההצלחה הכלכלית הרבה של חקלאי הנגב והערבה, הזמינות של קרקע ובמקרה של הנגב המערבי גם מים (שפכים מטוהרים מגוש דן). גורם נוסף הוא העניין של משרד החקלאות לעודד הרחבת יישובים כחלק ממדיניות של פיתוח הפריפריה.



שינוי הנוף והסביבה



לפי החברה להגנת הטבע, משמעות מדיניות זו היא שינוי מוחלט של הנוף והסביבה בשטחים בהיקף נרחב. הכשרת השטח לעיבוד כוללת יישור פני השטח וכיסוי בשכבת קרקע חדשה המתאימה לחממות. יש צורך בסלילת דרכים והנחת קווי מים וחשמל. השטחים החקלאיים יוצרים עומס של חומרי דשן וחומרי הדברה, רעש, תאורה מלאכותית ופסולת מסוגים שונים. כמו כן, נוצרים תנאים המשפרים את הסיכוי של מינים זרים של בעלי חיים להתנחל בסביבה המדברית ולדחוק את המינים המקומיים, תופעה המוגדרת על ידי מדענים ברחבי העולם כאסון אקולוגי.



במקרה של הנגב והערבה מודאגת החברה להגנת הטבע בעיקר מההשפעה של הרחבת שטחי עיבוד על חולות עגור, שלדעת הארגון הסביבתי צריכים להישאר שמורים. אזור נוסף הוא צפון הערבה שלדעת החברה להגנת הטבע צריך ליהפך לשמורה גדולה, אבל חלקים משמעותיים ממנו אמורים ליהפך לשטחי עיבוד של שני יישובים במועצה האזורית תמר.



עמדת החברה להגנת הטבע אינה מתנגדת באופן גורף לפיתוח חקלאי, אלא מבקשת תכנון המביא בחשבון שיקולים של שמירת טבע. "בערבה יש שטחים גדולים בין יישובים שבהם ניתן לפתח חקלאות, במקום לפתח את האזור האחרון שנותר עבור שמורת טבע בגודל משמעותי בערבה", מציין פרופ' אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל אביב, אחד המייסדים של החברה להגנת הטבע, המנהל מחקר בערבה זה עשרות שנים.



החברה להגנת הטבע טוענת שכיום אין תכנון כולל של צורכי החקלאות מול שימושי קרקע אחרים. טענה נוספת היא שחלק מההרחבה החקלאית לא תשרת באופן ישיר את החקלאים אלא רק תאגידים כלכליים שיפיקו רווח על חשבון שמירת השטח.



לעומת זאת טוען משרד החקלאות שוועדת הקרקעות מביאה בחשבון שיקולים רחבים כמו השיקול האקולוגי ופרנסת המתיישבים בפריפריה. "לראיה, בשנים האחרונות לא התקבלה אף החלטה בוועדת הקרקעות בניגוד לעמדת רשות הטבע והגנים", ציינה דוברת משרד החקלאות. בשבוע שעבר.



את הבדלי העמדות בין גורמי ההתיישבות לארגונים הסביבתיים ניתן לראות במקרה של המועצה האזורית תמר. לפי ראש המועצה, דב ליטבינוף, הגדלת תקן הנחלות נועדה לסייע בקליטת מתיישבים נוספים, והמועצה בחרה בצפון הערבה כדי לא לפתח שטח הצמוד למצדה, מה שיגרום לפגיעה נופית. "פתחנו במבצע שיווק ויש כבר משפחות שניתן לקלוט ביישובים".



לעומת זאת, לדברי פרופ' זהבי "מדובר בהקצאת קרקע לחקלאים שעדיין לא נולדו. אין כל אינטרס למדינה שדווקא ביישובים אלו תהיה תוספת נחלות. יש עוד אינטרסים ובהם גם שמורות טבע, וצריך לקבוע מראש היכן יהיו השמורות והיכן השטחים החקלאיים. גם ביישוב חקלאי כמו כפר ויתקין לא ניתן כיום לקבל עוד דונם, וגם אני המתגורר בתל אביב לא יכול לקבל חצי דונם".



לדברי בן דוד, "בדרך קבלת ההחלטות אין שקיפות ואין שום שלב שבו הציבור או ארגוני הסביבה יכולים להביע את עמדתם ובמידת הצורך להתנגד להמלצות ועדת הפרוגרמות או החלטות השר. לעניין זה יש משמעות רבה, בעיקר כאשר בוחנים את המשמעות העצומה שיש להחלטות ועדה פנים-משרדית המורכבת כולה מנציגים של האינטרס החקלאי. ההיבטים הציבוריים והסביבתיים אינם מהווים כלל שיקול בשלב המקדמי הקובע אם בכלל יש צורך בהגדלת השטחים המוקצים לחקלאות ובכמה יש להגדיל את ההקצאה".