דימו בן ה-19 הוא לא עוד בלוגר - עם 6,276 חברים במייספייס ו-627 חברים בשוקס - הוא תעשייה

יש לו 6,276 חברים במייספייס ו-627 חברים בשוקס, ולמרות שהם חלוקים בשאלה אם הוא "אימו" אמיתי או לא, הם מסכימים על תשומת הלב הרבה שהוא מושך. דימו (דימה) אלטר, בן 19, הוא הנער הבולט כיום בישראל בתחום האימו.



בגלגולו הנוכחי האימו, קיצור של Emotional או Emotive, הוא אופנה, העדפה מוסיקלית ודרך חיים של בני נוער, שסממניה החיצוניים הם שיער גזור אלכסונית, צבוע שחור עם צבעים נוספים לעתים, מתן ביטוי לדיכאון וכאב לב, ציור של לבבות שותתי דם במחברת, פירסינג, האזנה למוסיקה מלנכולית, כולל ללהקת האימו המצליחה My Chemical Romance, והחצנה מוחלטת של רגשות.



דימו, עם בלוג בישראבלוג שזוכה לכ-400 תגובות ביום ולכחצי מיליון כניסות בחודש עונה לכל הפחות על קריטריון החצנת הרגשות. למעשה, יש לו אפילו ליין מוצרים לשיער שנושא את שמו, ובחלק גדול מהתמונות שלו הוא נראה כשהוא מטפל בשיער של חברות ומעריצים, גוזר מפנפן וצובע.



מצד שני, דיכאון זה לא ממש הקטע שלו. "הוא יוצר תסיסה בסצנת האימו", אומרים נאור ושמוליק, מנהלי פורום emo.co.il/. "הרבה מאשימים אותו שהוא לא באמת אימו, כי הוא לא מדוכא, לא מתעניין במוסיקה (רק באופנה) ומייצג דווקא את זילות הזירה האלטרנטיווית".



דימו באמת טיפוס אופטימי, שערו צבעוני והוא לא מסוכסך עם עצמו. הוא גר עם הוריו, בקרית מוצקין, וביומיום הוא ראש צוות בחברה שמתקינה מטבחים תעשייתיים במסעדות ובבתי קפה ("זה כאילו הכי לא מתאים לי בעולם להתקין מטבחים. כאילו מטופש, אבל אני מת על האקשן הזה ועל ההתקנות הגדולות"). אחת לשבוע הוא מגיע לתל אביב, למעין מסע ניצחון קטן שעובר בכמה נקודות קבועות. אחריו הוא ממשיך בדרך כלל לביקור אצל אחת מחברותיו, באזור רחובות.



אנחנו נפגשים בתל אביב. "דיברתי עם העורכת הראשית של איזה עיתון נוער בדיוק עכשיו ואני ממש לא מבין מה 'הארץ' רוצים ממני. זה עיתון של זקנים, לא?" הוא תמה. "פשוט היו המון אנשים שהתחזו לעיתונאים כך שלא הייתי בטוח בהתחלה. 'הארץ' זה עיתון רציני וממש מצחיק שאתה לא מ'GO' או 'ראש אחד' או עיתונים אחרים כאלה של נשים זקנות במספרות או מאיזה מקומון".



אני מתלווה אליו לעשות "הרחבות" - של עגילים, טבעות וצמידים. אלינו מצטרפת ג'ן, מעין סגנית, נערה צעירה מכרמיאל. "נדלקתי על דימו דרך הבלוג פחות או יותר. אני אוהבת את זה שהוא מי שהוא, עם דרך חיים, שלא מתבייש במה שהוא ומייצג פנים אחרות של האלטרנטיב".



אני הולך לצדה של ג'ן, מאחורי דימו, בנעלי הוואנס שלי, עם שרוכים בצבע בז'. דימו צוחק עלי. הוא מסביר לי שבוואנס לא אמורים לקשור את השרוכים. כל הקטע, הוא מסביר, זה שהן גדולות ומנופחות, ואמורים ללכת איתן עם הלשון בחוץ והשרוכים פרומים, כמו הוואנס שלו, שהן אכן ענקיות ומקושקשות. אני מנסה להסביר שאני הולך הרבה, ולכן מעדיף לקשור שרוכים, ועל כך הוא מתפלא שאני הולך ברגל ושאין לי רישיון, ומאבחן לפיכך שאני מטרו (מטרוסקסואל). הוא חוזר ללכת לפנינו. שם, כמה צעדים קדימה, הוא מפלרטט עם כל בחורה חולפת - מנענע את רעמת שערו, עוצר פתאום מול מישהי או עובר בין שתי בחורות שהולכות יחד, מרים לרגע את הכלב של אחת מהן. הוא ישמח לישון אצל כל בחורה יפה שרק תרצה, הוא אומר, כל עוד אין לו משמרת על הבוקר.



אנחנו הולכים לחנות פירסינג מוכרת, כדי שדימו יוכל לתקן את הספטום - העגיל באף. כשאנחנו נכנסים לחנות אנחנו מגלים תמונה של דימו על הדסקטופ של המחשב. בהמשך הסיור, בכל חנות שדימו נכנס אליה, הוא מתעקש לעשות שמח, דורש מכל המוכרות לחייך אליו ומדבר ברוסית עם המוכרים הגברים. "אני כאמור מכתיב לאנשים חלק מהחיים שלהם וחייב לתת השפעה טובה".



אתה במצב רוח טוב ולא נראה שיש לך נטיות אובדניות. במה אתה אימו?



אני נטו אופנה. התדמית שלי גם לא קשורה למוסיקה כמו ילדי אימו אחרים. זה פחות מעניין אותי. לגבי אימו זה שקודם כל אכפת לי איך אני נראה. תכשירי השיער שאני מנפיק היו עד לא מזמן למכירה בדיזנגוף סנטר. עשיתי את זה בתור מותג של עצמי, כי אני לא יכול לענות למאה אימיילים ביום של ילדים שרוצים לעצב את השיער כמוני".



אבל אתה יכול להבין את ילדי האימו האמיתיים, המדוכאים?



"תמיד אומרים לי שאני לא מוציא את האימו נכון, אומרים לי שזה לא אופנה אלא דרך חיים, אווירה של לחתוך את הוורידים וכל זה. הם כועסים שאני אופטימי. אבל אני אף פעם לא ראיתי את הילדים האלה עם הנטיות האובדניות, ואם ראיתי אז הם לא היו אימו. הם לא קיימים. אז או שאין דבר כזה אימו אמיתי, או שאני מייצג את האימו כמו כל אחד. אימו זה מחלה בעצם, היא רשומה ברשימת המחלות הפסיכוטיות - זה אנשים שאוהבים להתעלל בעצמם. בוא נאמר שכולנו קצת ככה, אובר-רגשניים לפעמים, אבל יש גבול".



אתה מתאהב די הרבה, לא?



"אני לא מתאהב. אני רגשי. למרות שיש לי הרבה קעקועי בנות, רובם בעיקר קעקועי פרידות. שמות של אקסיות וכו'. סאשה, למשל, על הרגל ועוד כל תיאורי רגשות. הבנות עצמן דווקא לא אוהבות את זה, אבל ברגע שיש לי דחף או שקרה משהו ביחסים אני הולך ועושה קעקוע. זה נובע מבנות שפגעו בי. זה הטבע - כשטוב לך אתה לא שם לב, אז לא תעשה קעקוע".



בנות מעריצות אותך ומאוהבות בך בגלל המראה והגישה שלך?



"כן, ורובן הכי מטומטמות בעולם. תחשוב שמישהי תאהב אותך כי הפוני שלך ארוך יותר משל חבר שלה... זה מגוחך. בן כמה אתה? לך אולי כבר קשה להבין את זה, אבל זה ממש ככה. בכוונה אני לא רוצה שיתאהבו בי רק בגלל הבלוג והכל. אני תמיד יכול לצאת עם בנות מתחום האימו, אבל אז זה כאילו אני יוצא נטו עם מעריצות שלי. זה כמו שתהיה כתב ממש טוב וכולן יקראו ויאהבו את הכתבה שלך ואז ירצו אותך בגלל הקטע הציבורי. זה קצת מעצבן, למה שמישהי תהיה איתי רק כדי לקבל תשומת לב של אחרים דרכי".



בכתיבה אתה יותר רגשני מאשר בשיחות??



"אני לא כותב עם רגש. אני כותב רק מה שקרה לי. נטו מה עשיתי וזהו. קשה גם לכתוב בבלוג מה אתה באמת מרגיש. אני לא נכנס לפסיכולוגיה".



*



"לאחר כמה ימים היא באה לישון אצלי, שזה בדיוק היה יום שבת, ומפה מתחיל החלק הרע בהכל... נסעתי לתחנה המרכזית לפגוש אותה, למרות שהיא איחרה בשעתיים ואיחורים זה הדבר שאני הכי שונא בעולם, אבל העלמתי עין. משם נסענו אלי הביתה.



"שתינו לנו כוס תה ואז התחלתי להתקשר לסוכנות שיער שיפתחו לי את החנות במיוחד עכשיו (שזה היה יום שבת בלילה) ובסופו של דבר שיכנעתי אותם לפתוח לי לכמה דקות. הלכנו לשם. קניתי לה תוספות וצבע. אחרי זה חזרנו אלי.



"שמתי סרט לראות, ובזמן שהיא ראתה סרט אני חיברתי לה תוספות לשיער כדי לחסוך זמן ובבוקר לעשות רק צבע (...) אחרי שנרדמתי והתעוררתי, הבוקר נפתח בתלונה הראשונה ממנה: 'לא ישנתי כל הלילה עשיתי סיבובים בחדר כי לקחת לי את השמיכה'. אמרתי סליחה, היית צריכה לתת לי מכות או משהו". (מתוך הבלוג של דימו)



*



דימו אוהב קפה. בזמן שאנחנו מסתובבים בעיר הוא עוצר בכמה בתי קפה, ובכל אחד מהם הוא מזמין הפוך. הוא לא מבין אנשים ששותים אספרסו. ברגעים המתים, בהמתנה בחנות כזאת או אחרת, הוא מיד מציע לצלם קליפ ליוטיוב. ההווה מעובד מיד לכדי סרט וידיאו או פוסט בבלוג. אחר כך יכתוב על היום "הזמן עבר במהירות האור, אבל ככה זה כשנהנים ושותים הרבה קפה :) . פעם הבאה צריך לצאת יותר מוקדם מהבית כדי להספיק הכל, אבל עדיין הספקנו לקנות כמה שטויות קפוצ'ונים וזה... בקיצור הנסיעה יצאה בסופו של דבר טובה ולא שגרתית".



דימו וג'ן מסבירים לי שהאימו הגיע לכל מקום בארץ. אפילו בכרמיאל, הם אומרים, יש ילדים עם פוני על העין. "בדרך כלל בבתי ספר אקסטרניים, אבל גם ברגילים". אנחנו עוצרים בחנות אביזרים כדי לחדש את מלאי הגומיות השחורות על זרועו של דימו. הוא קונה שלוש ועונד אותן, ובתוך כך נזכר בתפיסת חבורת הניאו-נאצים בפתח תקוה. "הקטע של הניאו-נאצים שכאילו תפסו בפתח תקוה הפחיד הרבה מאוד אנשים מבוגרים. אמרו שהם הקשיבו למוסיקה של ראמסטיין, אבל ראמסטיין הוא בכלל לא נאצי, הוא סתם שר שירים כבדים בגרמנית והוא הכי ידוע. גם אני שומע המון מוסיקה תעשייתית בגרמנית, אז מה. קח שיר רוק יפני ושיר אהבה בגרמנית, היפני תמיד יישמע לך הכי גיי, לא משנה מה, והגרמני יישמע כאילו רוצחים יהודים ברקע. זה מין גימיק שקופץ, אין מה לעשות. זה חינוך".



למעשה רוב הזמרות, כמו קרן פלס, שרות על פצעים. זה אומר שהן קצת אימו?a>
למעשה רוב הזמרות, כמו קרן פלס, שרות על פצעים. זה אומר שהן קצת אימו?



"אין לי מושג מי זאת קרן פלס, אבל כן, כמעט כולן שרות על פצע שלהן מהעבר וכו' ומתבכיינות. זה ידוע. אביב גפן היה אימו מזמן. כמו שזוהר ארגוב היה אחד הפאנקיסטים הראשונים, אביב גפן היה אחד האימואים הראשונים".



ומה לגבי נינט?



"אני נורא אוהב את נינט. ברור שגם היא אימו בגישה. אבל למה תמיד מבוגרים שואלים אותי על נינט? תמיד איכשהו הכל מגיע לנינט, כל שיחה. היא המחדל של האימו. אם אתה זוכר, היה לה לפני שנה קליפ שבו היא שופכת דם על המסך. אבל היא לא היתה מודעת לזה שהיא אימו. זה רק מוכיח כמה אימו באופנה, היא גלשה לתחומי האימו בלי להרגיש כדי להיות באופנה".



אפשר להגיד שיאיר לפיד הוא קצת אימו, כי הוא לובש שחור תמיד?



"יאיר לפיד הוא איש מוזר".



*



"אחרי הכל הלכנו הביתה, ואז שמתי אותה על האוטובוס הביתה ומפה התחיל כל הבלגן. היא מגיעה הביתה, מתחברת למסן (מסנג'ר) ומתחילה לשפוך עלי חרא בדליים! טוענת שאני בן אדם עצבני, אלים ולא יודע לשלוט בעצבים שלי. ואני בשוק, יעני, חשבתי עשר דקות מה לענות על השטויות האלה! אבל בסדר, למרות שאני מזל שור, הרמתי ידיים ואמרתי סבבה, סליחה.



"אחרי זה היא טענה שאני צריך להשתנות בשבילה ולהפסיק להיות עצבני. ואני אמרתי שמעי, כזה אני! כל החיים שלי הם תחת לחץ. סגרנו את זה בכלום בתכלס, זה נשאר ריב פתוח שהתעלמנו ממנו. כל השבוע לא קיבלתי שיחת טלפון אחת ממנה למרות שאני עובד כל יום מ-3-4 בבוקר עד הערב, וכל זה בשביל שכשאני וחברה שלי נצא לאנשהו שיהיה לנו כל דבר שנרצה... אוכל, סיגריות, בירות, נסיעות לכל מקום, כי אני אוהב לחיות טוב". (מתוך הבלוג של דימו)



*



אתה איש עסקים?



"לא מגדיר עצמי כאיש עסקים אלא כבן אדם. תשמע, עם כל השיער והפוזה והקעקועים אני קם כל בוקר, לובש אוברול של עבודה ויוצא לעבוד".



אתה מייצר את התכשירים שלך בעצמך?



"זה לא שאני מייצר את התכשיר, אני רק נותן לזה את השם שלי. קונה מחברת תכשירים ומוכר את זה הלאה עם המדבקה שלי והלוגו. זה 'פרייבט ליייבל' - הלייבל של עצמי. סגרתי עסקה עם חברה מסוימת ומהם אני קונה את התכשירים. גם אתה יכול לפנות לכל חברה, להציע לה את השם שלך נגיד, במקרה שלי זה כסף מובטח, ולמכור את זה כמוצר חדש".



הסתובבת בעולם?



"שקלתי הרבה פעמים לעזוב את הארץ, אבל אז התחיל הפרסום המסיווי, אז נשארתי. עליתי לארץ בגיל עשר, מאז אף פעם לא יצאתי מפה. בחיים לא הייתי באילת. תמיד ראיתי את עצמי גומר בטלוויזיה. היה לי חלום שאני מתראיין בתוכנית אירוח ומספר על עצמי. תוודא אגב שלא מחפשים אותי אנשי טלוויזיה בתגובות לכתבה".



אולי כדאי לך להתחיל בעיתונות?



"רציתי פעם לעשות כתבה ב'ראש אחד', על זה שתופסים ילדי אימו כמוני כסכנה לחברה, כמישהו שנראה מוזר ויורק ברחוב, ומפחדים ממנו. לא אישרו לי את הכתבה, כי חשבו אז שאני דמות שלילית, בגלל שלא עשיתי תיכון, כך שאני מהווה השפעה רעה על נוער, שזה היה בדיוק הנושא שעליו רציתי לכתוב. אחר כך הם כבר פנו אלי כדי לעשות עלי כתבה גדולה. הכתבה יצאה בסוף מאוד לא וואו".