אמריקה חולה

כן, כן, עבר שבוע קצת מתוח/

חשש מה שממה שמה זה דולף/

הרופא אישר, אמר - בטוח/

לא צריך ניתוח/

רק זריקה קטנה, כן, וזה חולף.

(סוף עונת התפוזים, להקת תמוז, 1976).

סוף עונת התפוזים. זו היתה האסוציאציה שחלפה בראשי כשקראתי את נאומו של הנשיא בוש, שבו הציג את תוכנית התמרוץ הכלכלית שלו. מה שהכלכלה האמריקנית זקוקה לו, אמר בוש בנאומו, היא "זריקה בזרוע", זריקה קטנה של מזומן, בסך הכל כמה מאות דולרים לאדם, שתמריץ אותה ותמנע ממנה לשקוע במיתון.

ניתן להניח ברמה גבוהה של סבירות שהנשיא בוש מעולם לא שמע על להקת תמוז, ובטח ובטח לא על שיר הנושא של האלבום, שאחד מבתיו מצוטט כאן. אבל את תפקיד הרופא המאשר, זה שמרגיע ואומר שכל מה שצריך זה זריקה קטנה ("וזה חולף"), הוא לקח על עצמו גם בלי להכיר את שלום חנוך, אריאל זילבר ויתר חברי הלהקה המיתולוגית.

אם יורשה לי לומר, יש לי כמה השגות לגבי הדיאגנוזה הרפואית הזו. כלכלת ארה"ב זקוקה להרבה יותר מזריקת מרץ קטנה בזרוע. היא דווקא כן זקוקה לניתוח, ואפילו די מקיף. יש צורך בשינוי הרגלי חשיבה, השקפות עולם ואמונות אידאולוגיות. ככל שההכרה הזו תחלחל מהר יותר למעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות, כן ייטב.

יותר מזה, חלק מהסיבות שבגינן כלכלת ארה"ב זקוקה לניתוח, ולכך שהיא הגיעה למצבה הנוכחי, מקורן בעובדה שיותר מדי פעמים בעשור האחרון היא טופלה בזריקה בזרוע, במקום בטיפול מקיף בשורשי הבעיה. גורל הזריקה הנוכחית לא יהיה שונה מהקודמות לה, אם היא לא תלווה בצעדים עמוקים הרבה יותר.

דבר אחד ניתן לומר בוודאות. בכלכלת מדינות, בשונה מבני אדם, אין מצב שבו "הניתוח הצליח והחולה מת". החולה אולי ממשיך לסבול, אבל מצד שני מבצעים בו עוד ועוד ניתוחים עד שבסוף זה עובד. זוהי אבחנה חשובה, שכן לכלכלת ארה"ב יש נתוני פתיחה מאוד חזקים, ולכן תהליך ההבראה שלה מניתוח אמור להיות מהיר. אבל זה יקרה רק אם יימצא העוז לנקוט בצעדים נכונים ולהשתחרר ממוסכמות היסטוריות כובלות.

מהן הבעיות הכרוניות שמהן סובלת ארה"ב? אלה שבהן עליה להודות ושמהן יהיה עליה להשתחרר כדי להבריא?

נתחיל ברמות הצריכה. האמריקנים צורכים קרוב לפי שניים משאבים לנפש לעומת אזרחי מדינות מפותחות אחרות, והרבה יותר מזה ביחס למדינות לא מפותחות. הכוונה למשאבים כמו נפט, נייר, ברזל, מוצרי מזון וכמעט כל חומר גלם אחר. אם הם חושבים שיוכלו להמשיך כך, הם טועים.

השוק החופשי הוא מנגנון אכזרי. נפילת הדולר ועליית המחירים של המוצרים שעליהם יש כיום תחרות עולמית עזה, תקטין את יכולת הצריכה שלהם, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. סגן הנשיא צ'ייני יכול לומר עד מחר שחיסכון ושימור אנרגיה אינם יכולים להיחשב למדיניות, ושמכוניות גדולות הן חלק מאורח החיים האמריקני. בסופו של יום, כוח הקנייה של האזרח האמריקני הוא זה שיקבע, והשחיקה בכוח הקנייה הזה תכריח אותו לצמצם את הצריכה.

האירופאי הממוצע חי לא רע בכלל עם חצי מצריכת האנרגיה של עמיתו האמריקני. צריכת המזון שלו נמוכה יותר וגם צריכת שאר חומרי הגלם. בפעם האחרונה שבדקתי, לא ראיתי שבאירופה רוכבים על קורקינט או מתים מרעב. הם חיים שם דווקא די בסדר.

כל עוד פער היכולת התעשייתית והטכנולוגית בין אמריקה לשאר העולם היה גבוה מאוד, כמו, למשל, עם תום מלחמת העולם השנייה ובכמה עשרות השנים שלאחריה, פער הצריכה הזה יכול היה להתקיים. ארה"ב ידעה לעשות הרבה דברים שאחרים לא ידעו לעשות. גם כיום יש עדיין דברים כאלה, אבל הרבה פחות. לכן, מכיוון שהפער ביכולת הייצור ובפריון בין אמריקה לעולם הצטמצם, אין כוח בעולם שיוכל לשמר לאורך זמן את פערי הצריכה של המשאבים.

גם השאיפה של אמריקה להיות אימפריה צריכה לקבל עדכון. יש לכך מחיר כלכלי ברור וכבד. מי שלא מוכן לכך, צפוי להיכנס לגירעונות כבדים, חובות למדינות זרות ואינפלציה. בסופו של דבר אזרחי ארה"ב יתנערו מהמחויבות האימפריאלית ויבקשו לטפל קודם כל בבעיות של עצמם. אלה דברים שקרו לאורך ההיסטוריה, גם במדינות דמוקרטיות (למשל בבריטניה של המאה ה-20) ואפילו במדינות טוטליטריות (בריה"מ למשל).

האי-שוויון המובנה בכלכלת ארה"ב החריף מאוד בשנים האחרונות. האי-שוויון בחלוקת העושר בארה"ב גבוה מאוד ביחס למדינות אחרות בעולם המפותח. הוא נובע בחלקו מהשקפה אידאולוגית שאינה מעודדת שוויון, ובחלקו מכך שלעשירים יש השפעה פוליטית חזקה בהרבה משל המעמד הבינוני והנמוך.

התהליכים שאירעו בשנים האחרונות רק החריפו את התופעה הזו. הפחתות המסים, העברת משרות ייצור מחוץ לארה"ב, פריחה בשכר בכירים ובמגזר הפיננסי, חוסר עדכון של שכר המינימום, שחיקה אינפלציונית שפגעה בעיקר בהכנסתם של המעמדות הנמוכים הם חלק מהגורמים לכך.

לאי-שוויון גדול יש מחיר. כדי שכלכלה תפרח יש צורך במעמד בינוני רחב שחי באופן סביר. עשרה אנשים שמרוויחים מאה אלף דולר בשנה ייצרו יותר פעילות כלכלית מאחד שמרוויח מיליון. את ההיגיון הזה הבין כבר מזמן הנרי פורד, שאמר שכדי שחברתו תשגשג, עובדיו צריכים להיות מסוגלים לקנות את המכונית אותה הם מייצרים.

עוד מחלה של ארה"ב היא מערכת בריאות רעועה. היחס בין התמורה שמקבלים אזרחי ארה"ב ממערכת הבריאות שלהם, להוצאה האדירה שלהם על בריאות מעמיד את הטענה המסורתית בדבר היעילות האמריקנית באור מעט מגוחך. ההוצאה על בריאות ביחס לתל"ג בארה"ב היא מהגבוהות במדינות המערב, והתפוקות שמהן נהנים האזרחים נמוכות. זה נובע מאמונה כמעט עיוורת בחוסר מעורבות ממשלתית או ציבורית ומהוצאה אדירה בגין תביעות משפטיות וביטוח מפניהן. עלותה של מערכת בריאות כזו מהווה חיסרון תחרותי מובהק של ארה"ב מול יתר העולם.

כל הגורמים המבניים האלה, שעליהם ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה, מלווים את כלכלת ארה"ב זה זמן. כל אותן זריקות תמרוץ שניתנו במשך השנים איפשרו לאזרחי אמריקה וממשלתה למשוך זמן, ולחשוב שהם יכולים להמשיך באותם דפוסים קודמים, בלי לבצע שינויים מבניים כואבים, שדורשים גם שינוי מחשבתי ואידאולוגי.

האם הזריקה הנוכחית בזרוע תאפשר להם למשוך עוד קצת זמן? קשה לומר. השווקים הפיננסיים קיבלו אותה בחוסר אמון, לפחות. אבל זה לא בהכרח אומר שהם צודקים.

הבעיה היא שכל משיכת זמן כזו מרחיקה את הטיפול העמוק הנדרש. קשה להאמין שהממשל הנוכחי יעשה משהו בעניין, גם מפני שזו שנתו האחרונה וגם מפני שחלק ניכר מהשינויים מנוגדים באופן מובהק להשקפת עולמו.

בעוד שנה, בינואר 2009, ייכנס לבית הלבן נשיא חדש. הנשיא (או הנשיאה) הבא יצטרך להתמודד עם בעיות היסוד האלה. אם הוא יהיו דמוקרטי, סביר להניח שיהיה לו קל יותר לעשות זאת, כי השקפת עולמם קרובה לכך יותר, כמו גם דעת הקהל של בוחריהם. אם זה יהיה נשיא רפובליקני, נראה שהוא יצטרך לעשות את הצעדים הכואבים האלה בעל כורחו.

לכן, התחזית היא שארה"ב, לאחר הניתוח שיבוא, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, תהיה בעוד כמה שנים מדינה המכונסת יותר בעצמה ופחות מעורבת בענייני חוץ ובניהול העולם. היא תהיה מדינה קצת פחות קפיטליסטית בהשקפתה, היא תדגול קצת פחות בסחר חופשי ותגלה יותר מעורבות ממשלתית בתחומי החינוך והבריאות. רמת הצריכה הפרטית, או ליתר דיוק - הבזבוז הפרטי, תהיה נמוכה מכפי שהיא כיום. בקיצור: אמריקה תהיה קצת פחות אמריקה כמו שאנו מכירים אותה. כדאי להתחיל התרגל לרעיון הזה.

הכותב הוא מנכ"ל קומפס קרנות נאמנות