כל הכבוד לנתניהו, בזכותו האבטלה ירדה

לפני ימים אחדים פורסם על ירידה תלולה באבטלה בישראל לרמה כמעט היסטורית של 6.6%. נתון זה עורר תחושה כללית של הישג המהול במידה של הפתעה. כמובן שגם היו כאלה שהזדרזו לומר שהירידה בשיעור האבטלה אינה בעלת משמעות כה גדולה, שכן לא כל העובדים שהצטרפו למעגל העבודה עובדים במשרה מלאה, וכי חלק לא מועט מהם מועסק במשרות חלקיות. ואולם, אין מדובר במקרה, אלא בתוצאה ישירה של מדיניות כלכלית לאומית.



אפילו אם חלק מהמצטרפים למעגל העבודה הם במשרה חלקית, אין ספק כי מדובר בהישג לאומי, כלכלי וחברתי מהמדרגה הראשונה. במבט לאחור, יש לזקוף הישג זה במידה רבה למדיניות הכלכלית של יוני 2003, שעוצבה על ידי שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. לא מעט ויכוחים ניטשו באשר לנכונותה וצדקתה של המדיניות הכלכלית אותה הנהיג נתניהו, ואולם, זו היתה בחירה ברורה של דרך שבמרכזה עמדו שתי מטרות יסוד: להחזיר את המשק למסלול הצמיחה הכלכלית ולהניע גושים גדולים באוכלוסייה להשתלב במעגל העבודה.



מדיניותו של נתניהו התבססה על צמצום המגזר הציבורי והורדת רמת ההוצאה הממשלתית בהיקפים משמעותיים וכן אימוץ הגישה הדוגלת בעידוד העבודה אל מול משטר הקצבאות. הושקה גם תוכנית ויסקונסין, שהיוותה התמודדות ראשונית ומעמיקה בהסבת עובדים אל מעגל העבודה; והיקף מספרם של העובדים הזרים צומצם הדרגתית. מדיניות זו חייבה קיצוץ גם במערכת הקצבאות האדירה, שהזינה גם את אלה שיש ביכולתם לעבוד. כצעד משלים לקיצוץ בקצבאות, הופחת גם נטל המס הישיר, בעיקר לשכבות השכר הנמוכות. בצד זאת אף הופחת נטל המס לעסקים.



מידת הנחישות של נתניהו, שהתפרסה אף אל רפורמות כמו ביטול קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות שעמדו בפני קריסה, ביטול ריכוזיות הבנקים בשוק ההון, הפרטת חברות ממשלתיות והשינוי המבני בנמלי ישראל, שיכנעו את המגזר העסקי והציבור באמינות המדיניות הכלכלית של הממשלה.



משק שחוזר לצמיחה הוא משק שיוצר מקומות עבודה. המדיניות שהונהגה ב-2003 הביאה ליצירת מקומות עבודה בהיקף ששינה את מפת התעסוקה בישראל. רמת האבטלה בסוף 2003 היתה 10.9%. עם המעבר לצמיחה הופחת שיעור האבטלה ל-9.6% בסוף 2004; 9.1% בסוף 2005; 7.7% בסוף 2006 ו-6.6% בשלהי 2007. על פני התקופה כולה המשק ייצר לא פחות מ-300 אלף מקומות עבודה חדשים. המדיניות הכלכלית שהתווה נתניהו לא היתה מניבה פירות אם שרי האוצר שכיהנו אחריו והפקידות הבכירה באוצר לא היו שומרים על עיקריה.



שום מדיניות של הרחבת קצבאות לאלה שביכולתם לעבוד אינה יכולה לתרום חברתית כמדיניות היוצרת מקומות עבודה. אי אפשר לסכם כי אכן הגענו ליעדנו המבוקש, שכן השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה עדיין נמוכה בישראל בהשוואה לאירופה. ואולם, ההכרעה בשאלה אם אנו רוצים להיות מדינת סעד או מדינת עבודה, כבר נעשתה. אכן אין מדובר בהכרעה בין שני ערכים מוחלטים, אלא באיזון בין השניים - ובקביעת איזון זה המשק הישראלי בחר באופן מוחלט במדיניות כלכלית המעודדת צמיחה והיוצרת מקומות עבודה.



הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר