סטיב וילסון נגד מערכת הביטחון: "הם הרסו חברה שיכלה להיות שווה כיום 2 מיליארד דולר"

ליד דלפק הקבלה במלון הילטון בתל אביב עמדו בחודש שעבר שני אמריקאים, שנראו כמו עוד צמד תיירים. אלא שבעוד שהאחרים סביבם מיהרו בבוקר לחוף הים או לקניות, לאמריקאים היו תוכניות מעט שונות. הם יצאו לגבות עדויות בסרט נע מבכירי התעשיות הביטחוניות בישראל.



אחד האמריקאים, סטיב וילסון, בעל שפם עבה וקוקו, המגדיר עצמו "היפי", הסתובב בשבוע הקר ביותר שידעה המדינה בשנים האחרונות בחולצה עם שרוול קצר וכובע מצחייה. "אני לא אניח לתביעה נגד 'הבחורים הרעים', גם אם אצטרך להקדיש לה את שארית חיי", סינן. "הם פגעו בשם הטוב שלי וגרמו לי הפסד כספי ניכר". יחד עם עורך דינו יצא וילסון לפגישות עם 'הבחורים הרעים' - ביטחוניסטים ישראלים בהווה ובעבר, לשם הכנת משפט התביעה נגדם בסכום דמיוני של 5.5 מיליארד דולר.



וילסון היה ממקימי חברת הלוויינים אימג'סט בשנות ה-90, שמתבססת על מסחור טכנולוגיות ביטחוניות שפותחו בעבור הלוויין אופק של מערכת הביטחון. בכתב תביעה שהגיש נגד שותפיו לאימג'סט, בראשם התעשייה האווירית (תע"א), אלביט מערכות ואל אופ בטרם מוזגה לאלביט ואימג'סט; והעומדים בראשן - בהם מיקי פדרמן בעלי אלביט, יוסי אקרמן מנכ"ל אלביט, יצחק ניסן מנכ"ל תע"א, משה קרת לשעבר יו"ר תע"א ושמעון אקהאוז מנכ"ל אימג'סט, הוא מגולל התנהלות שהמלים "הונאה", "רמאות" "זדון", "הפרת הסכם" ו"הסתרת מידע" מופיעות בה ללא הרף. וילסון ושאר בעלי מניות המיעוט באימג'סט, משקיעים ישראלים וזרים, תובעים בבית משפט בניו יורק 3.5 מיליארד דולר פיצוי ישיר לעצמם ועוד כ-2 מיליארד דולר כפל קנס על מה שנראה לתובעים כזלזול מתמשך בהם והתנהלות לא תקינה, שבוצעו לכאורה בכוונה תחילה וביודעין.



"הם הרסו חברה שיכלה להיות שווה כיום 2 מיליארד דולר", אומר וילסון. "ב-2001 העריכה חברת פירסט בוסטון את שווי אימג'סט ב-800-900 מיליון דולר. הניהול הגרוע שלהם גרם לאימג'סט לאבד שווי, וב-2005 היא היתה מועמדת להנפקה לפי שווי נמוך יותר, של כ-500 מיליון דולר. ההנפקה בוטלה בגלל ההסתבכות של קרת (אז יו"ר תע"א) בחשדות לכאורה לשחיתות. כיום אני לא יודע אם החברה שווה משהו אחרי שהם הרסו אותה".



משחקי ריגול



הכל החל בתחילת שנות ה-90, כשתע"א רצתה למסחר את הטכנולוגיות שפיתחה בעבור לוויין התצפית אופק. מדובר בלוויין שמבחינת מערכת הביטחון נועד לריגול, גם אם לא אומרים זאת מפורשות. הטכנולוגיה איפשרה צילום קרקע מהאוויר, ובארה"ב אישר הנשיא דאז, ביל קלינטון, למסחר את הטכנולוגיה המקבילה.



בתע"א צפו את הפוטנציאל ותכננו להקדים את האמריקאים. הבעיה היתה מימון, ובתע"א החליטו לעשות מצגות למשקיעים. בין השאר, הם פנו ליבמ ישראל, וזו זימנה למצגת את וילסון כיועץ. וילסון עבד אז עם חברת לוויינים רוסית והיה בעליה של חברת קורסופטוור טכנולוג'י האמריקאית.



"לתע"א היה אז לוויין נוסף שאותו ייעדה לשימוש אזרחי. הם רצו רק 16 מיליון דולר למימון משגר וביטוח שיגור. יבמ לא היתה מוכנה להשקיע, אני כן. אמרתי לתע"א שאוכל לגייס הכסף אם מה שאמרו במצגת זה נכון", סיפר וילסון.



"הבנתי משינוי המדיניות בארה"ב שכל העסק של צילומי האוויר הולך להיות ממוסחר ושתהיה לכך השפעה דרמטית על גודל השוק (שמוערך כיום ב-6 מיליארד דולר בשנה, א.ק). הרעיון שלי היה להשתמש באינטרנט כדי לקשור את 18 תחנות הקרקע של הלוויינים ששוגרו אז לחלל ממדינות שונות, ליצירת מערכת הפצה אלקטרונית של צילומים בזמן אמת. קראתי לזה אימג'נט", אומר וילסון.



"התייעצתי עם השותף שלי. הלוויין של תע"א, ארוס 1, היה ברזולוציה של 1.8 מטרים (שני עצמים במרחק של פחות מ-1.8 מטרים נראים כאחד, א.ק). המדיניות האמריקאית החדשה היתה לפתח לוויינים ברזולוציה של מטר. הוא לא היה בצבעים, אבל הוא היה יכול להיות הראשון בשוק. זה היה המפתח".



"היו לי אז קשרים בוול סטריט", ממשיך וילסון. "תוך עשרה ימים מהחתימה הבאתי מכתב התחייבות מבנק ב.ה בלייר שהם מוכנים לממן את הפרויקט בתנאי של בדיקת היתכנות". ואולם, לדבריו, מהר מאוד התברר שהאישורים שתע"א סיפרו שיש להם לכאורה ממשרד הביטחון לאיזרוח הטכנולוגיות לא היו מלאים, ומשרד הביטחון מנע את פרסום ההודעה הפומבית על הקמת החברה. לדברי וילסון, המשרד אישר להתקדם, "אבל בשקט".



"ישבתי והכנתי תוכנית עסקית שהחליפה את זו שהיתה לתע"א. בשטח, עד 96' לא התקדם כלום. ואז באו בתע"א ואמרו שהם לא יוכלו להשתמש בלוויין הנוסף שהיה להם. המשמעות היתה שבמקום 16 מיליון דולר זו כבר תוכנית של 80 מיליון דולר, כי היינו צריכים בנוסף לבנות לוויין".



לדברי וילסון, לפני כן, ב-95', הלוויין אופק 1 שוגר בהצלחה והאמריקאים ביקשו מישראל שלא לאזרח את הטכנולוגיות. המדינה הסכימה והמשמעות היתה שישראל לא תשגר לוויין אזרחי לפני ארה"ב. היתרון התחרותי התפוגג. "ב-95'-98' הייתי בקשר עם שני הצדדים. החברה שלי מימנה את כל מה שצריך עבור החברה הישראלית. אפילו עברתי לישראל ופתחתי משרד בבית הטקסטיל בתל אביב, מספר וילסון.



"סגן נשיא בחטיבה האלקטרונית בתע"א שעסקה בפיתוח הלוויין ביקש ממני לעמוד מול משרד הביטחון ולהיות אחראי על גיוס הכסף. זה היה כל העניין, להביא את הכסף. מ-94' עד 2000, כשעזבתי, גייסתי 120 מיליון דולר, 90% מזה בניו יורק. הבאתי את ליהמן ברדרס. הארווי קרוגר היה אז בכיר בניו יורק והיה אחראי על פתיחת הפעילות ליהמן בישראל. הוא הכיר אותי לרון לובש (כיום מנהל משותף בקרן מרקסטון). הם עשו דיו דיליג'נס (בדיקת היתכנות) לגיוס 60 מיליון דולר. פעמיים, ב-96' וב-97' נכשלתי איתם, בעיקר בגלל חוסר בהירות לגבי המדיניות הפומבית לשאלות על התחייבות ממשלת ישראל ותע"א לא להתחרות בלוויין שלנו", אומר וילסון.



"בינואר 98' הלוויין שהיה אמור להיות ארוס A שוגר כאופק 4 ונכשל. אילן בירן (אז מנכ"ל משרד הביטחון, א.ק) הבין שהוא תלוי באופק 3 ושאין לו גיבוי. זה פתח את הפתח לשיגור הלוויין האזרחי, ארוס 1. דוד ברודט (אז יו"ר אימג'סט, א.ק) הכיר אותי לבנק ההשקעות מריל לינץ' בניו יורק. הבנק הסכים לממן שני לוויינים. ארוס A שוגר בהצלחה בדצמבר 2000. בירן רצה גיבוי וקיבל. באותו זמן אופק 3 מת", משחזר וילסון.



חילופי האשמות בין בעלי המניות



לדברי וילסון, בסוף 98' הכל הסתדר. מריל לינץ' עשו בדיקת כדאיות ותע"א וקורסופטוור חתמו על הסכם סופי להקמת חברת ווסט אינדיאן ספייס. אז כבר היו לקורסופטוור הסכמים עם עשר תחנות קרקע. לחברה היה הסכם עם משרד הביטחון לקנות שירותים במשך שמונה שנים. ביולי 2000 נחתם מזכר הבנות עם קרן פגסוס לגיוס 90 מיליון דולר. הקרן עמדה בראש קבוצת משקיעים שכללה את קרן הפנסיה של ניו יורק, מריל לינץ', גולדמן סאקס, דויטשה בנק ואחרים. בהמשך שונה שמה של החברה לאימג'סט.



ב-98' הצטרפה גם יצרנית מצלמת הלוויין אל אופ כבעלת מניות. עד סוף השנה היו לחברה חוזים למכירת צילומים ב-300 מיליון דולר. טאיוואן והודו היו הלקוחות הראשונים. ההשקעה שהחלה כ-50% תע"א ו-כ-50% קורסופטוור השתנתה ב-99'. אל אופ רכשה 12.5% מהחלק של תע"א ומשקיעים אמריקאים דיללו את חלקו של וילסון, שנמנע מלפרט לאיזה שיעור אחזקה ירד.



עם ההצלחה החלה הידרדרות היחסים בין בעלי המניות באימג'סט והחלו חילופי האשמות. וילסון טוען שתע"א ואלביט השתלטו לכאורה על החברה ועשו בה כבשלהם, תוך הטעיית בעלי מניות המיעוט. לדבריו, הגדילה לעשות תע"א, שהתחייבה לכאורה בהסכם לפתח לוויין שני על פי מפרט שהזמינה אימג'סט ולמסור אותו ב-2001. במקום זה, לדבריו, תע"א פיתחה לוויין בעבור משרד הביטחון וכשסיפקה את ארוס B לאימג'סט, באיחוד של כשלוש שנים, זה היה למעשה שכפול של אופק 5. "לא היה קשר בין המפרט הטכנולוגי שביקשה אימג'סט לזה של הלוויין שקיבלה", אומר וילסון. לאימג'סט היתה אפשרות לדחות את הלוויין ולהסתכן באובדן לקוחות, או לרכוש אותו. היא בחרה לרכוש.



טענות נוספות יש לווילסון על מהלכים שבוצעו לכאורה מאחורי גבם של בעלי מניות המיעוט. "תע"א ואלביט עשו לכאורה מצג שווא יחד עם נציג פגסוס שפוטר לאחר מכן, והציגו משבר פיננסי בחברה. כתוצאה מכך גויס הון נוסף. אותי דיללו ב-97% ואת האחרים ב-80%", הוא אמר.



לפני כשבועיים שיגרה תע"א לראשונה לוויין מהודו, כחלק מהידוק שיתוף הפעולה העסקי והביטחוני בין המדינות. וילסון טוען כי גם לידתו של הלוויין הזה בחטא, שעיקרו הפרת סעיף בהסכם העיקרי שנחתם בין הצדדים שהקימו את אימג'סט.